קורות חיים
מיכאל גורביץ', שנפטר ממחלת לב, נולד בירושלים ב-14 ביולי שנת 1930. גדל בירושלים. הצטרף לפלמ"ח במסגרת הכשרת הצופים גרעין ו', נען-שילר. הוא לחם בגדוד החמישי של חטיבת הראל ולאחר מכן הצטרף לחבריו מההכשרה ולחם בגדוד השביעי של חייבת הנגב. הוא אף נפצע בקרבות. לאחר סיום המלחמה עלה עם חבריו להקמת קיבוץ צעיר, קיבוץ רעים ומשם יצא לעולם הגדול. מיכאל למד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית. כתב דוקטורט ב-MIT בהדרכת חוקר התקשורת המהולל איתיאל דה סולה פול, ובחזרו לישראל, חבר לפרופסורים אליהוא כ"ץ, ציונה פלד, ברנדה דנט ואחרים, לחקור את קליטתם של העולים החדשים ומגעיהם עם הרשויות.
גורביץ' היה ממקימי המכון לקומוניקציה, שהפך לחוג באוניברסיטה העברית, והיה ממחברי המחקר החלוצי על "תרבות הפנאי בישראל" (1973). עשרים שנה אחר כך השתתף במחקר המשך שבו נמצא שבשני העשורים הללו נוספה שעה של פנאי ליממה, וחלה עלייה חדה בזמן שהוקדש לצפייה בטלוויזיה. שבתון באנגליה התארך לעשור, שבו נמנה עם המנחים של האוניברסיטה הפתוחה הראשונה בעולם, וחיבר עם פרופ' ג'יי בלומלר מחקר חשוב על תקשורת פוליטית, שהתבסס על הדרך שבה כיסה בי-בי-סי מערכות בחירות בבריטניה. ב-1983, משנואש למצוא משרה ראויה בארץ, הצטרף לבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת מרילנד, שם לימד וחקר. פרסומיו על הגלובליזציה של התקשורת נהפכו לספרות חובה בתחום.
חברו, פרופ' יונה רוזנפלד, אומר שהכאיבה לפרופ' גורביץ' העובדה שלא חי בארץ. פרופ' אליהוא כ"ץ מספר כי באחרונה התמלא חדווה כשהצטרף לסגל בית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי בהרצליה. תלמידיו באוניברסיטת מרילנד קראו לו "הפרופסור בלי המלים הגבוהות". גורביץ' הותיר את אשתו הראשונה, אהובה, והבת יעל, ואשתו השנייה פט והבנות אביגיל ורות.
המידע באדיבות מדור "אחרי מות" של עיתון "הארץ".
הספד של פרופסור אליהוא כץ:
לזכרו של פרופסור מיכאל גורביץ'
2008 ( חבר המועצה המדעית של קשר –1930(
מיכאל הקרין תמיד יציבות, מעין שילוב של חוש הומור וענייניות, ואמינות מוחלטת - הן כחבר אישי והן כשותף למחקר. כך הייתה דמותו עבורי בחמישים השנים האחרונות. שנים רבות שיתפנו פעולה בתחום האקדמי שבו עסקנו שנינו, החלפנו דעות על החידושים האחרונים ועל ההתפתחויות בתחום וגם דיברנו מעט רכילות. מיכאל היה צנוע, ואולי רק מעטים יודעים שהקריירה שלו הייתה
מן המקוריות ביותר בתחומו. הוא היה עורך לילה בעיתון למרחב; לאחר מכן עשה דוקטורט באם–איי–טי וכתב עבודת דוקטור בתקשורת
.(Ithiel deSola Pool) בהנחיית מורו הדגול איתיאל דה סולה פול. המורה והתלמיד ערכו יחד ניסוי ראשון מסוגו, "עולם קטן", ובו מיפו את מספר הצעדים הנדרשים לתיאור רשתות הקשרים האישיים המחברות בין כל שני פרטים שנבחרו באקראי על פני כדור הארץ. זה היה זמן רב לפני השגשוג בתאוריית הרשתות שאנו עדים לו כיום.
עם שובו לישראל, אחרי סיום לימודיו, הצטרפנו מיכאל ואני אל ברנדה דנט, ציונה פלד ואחרים לחקירת היבט שלא נחקר עד אז של קליטת מהגרים בישראל: התקשורת בין עולים חדשים לבין
פקידים רשמיים ובעלי מקצועות חופשיים ותיקים. עניין מיוחד גילינו בדרכים שבהן פונים התושבים החדשים וחסרי הכוח אל פקידי הרשות לקבלת עזרה או טובות הנאה, ולימים השלכנו את התהליך
הזה גם על תפילה, פניות לאלוהים של מאמינים מן השורה, כמונו. לא מזמן נזכרתי בתקופה זו כשצפיתי בראיון וידאו עם מיכאל, שבו הוא מזכיר כי עבודתו במשרד האוצר — המשרה הראשונה שקיבל אחרי שובו לארץ — אפשרה לו גישה לרישומים של קשרי גומלין מסוג זה בין לקוח לפקיד, שעליהם התבסס חלק גדול מאותו מחקר.
במחקר אחר, שבו שיתוף הפעולה בינינו היה מקיף יותר — וכלל גם את חנה אדוני, את הדסה הס, את עובד כהן ואחרים — בדקנו כיצד מבלים ישראלים בשעות הפנאי שלהם, תוך התייחסות ספציפית
לשימושים ולסיפוקים שמעניקים כלי התקשורת. ממצא מפורסם מתוך מחקר זה גילה הבדל בין משיבים דתיים למשיבים חילוניים בשאלה איזה יום ראוי להוסיף לשבת כדי ליצור סופשבוע בן יומיים.
היו שרצו להוסיף את יום שישי, אחרים העדיפו את יום ראשון והיו שהעדיפו דווקא יום באמצע השבוע. שמו של הספר שכתבנו אז יחד היה החילון של תרבות הפנאי: תרבות ותקשורת בישראל. באותה
תקופה הפכה פאט גורביץ' לדמות מובילה באסתטיקה של כתבי יד אקדמיים בתחום מדע המדינה בישראל, ולא היה כתב עת שסירב
לפרסם מאמר שהיא ערכה והפיקה. עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1990 , זכינו לחזור על המחקר הזה, ועתה התאפשר לנו לבדוק גם את ההשפעות ארוכות הטווח של שידורי הטלוויזיה בישראל שנחנכו עשרים שנה קודם לכן. כדי שהמחקר יהיה
ראוי למימון של הקרן הדו לאומית ישראל–אמריקה למדע המדינה, נדרשנו להיפוך תפקידים משעשע: בשנת 1970 היה מיכאל השותף הישראלי ואילו אני הייתי השותף האמריקני. בשנת 1990 התהפכו היוצרות ובבקשת המענק שלנו מיכאל היה האמריקני ואני הישראלי.
בתקופה הארוכה שבין שני המחקרים הללו נטל מיכאל על עצמו שני אתגרים נוספים: האחד כמנהל מחקר בכיר באוניברסיטה הפתוחה הראשונה בעולם, באנגליה, והאחר בהשתתפות רבת שנים במחקרי תקשורת פוליטית לצד פרופ' ג'יי ג'. בלאמלר מאוניברסיטת לידס. אחת התוצאות הידועות ביותר של פרויקט זה הייתה התצפיות שערכו על תפקוד חדר החדשות של הבי–בי–סי ברצף של מסעות בחירות. בשיתוף עם ג'יימס קאראן שקד מיכאל על פרסום סדרה של אסופת
מקראות במחקר התקשורת שהפכה ל"קריאת חובה" לחוקרים בכל העולם כמעט.
בארצות הברית קבעו מיכאל ופאט יחד עם רות ואבי את משכנם בעיר הבירה וושינגטון, ומיכאל מונה לפרופסור בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת מרילנד. באותן שנים הוא שמר על קשר הדוק עם מחקר התקשורת בישראל — לא רק במיזמים שבהם היה מעורב ישירות, אלא
בכל המתרחש בתחום. גם כאן רענן את זיכרוני סרט וידאו שבו מתאר מיכאל את התהליך שבסופו ניאותה האוניברסיטה העברית, אם כי בלי
חמדה, להעניק הכרה ראשונית למכון לתקשורת שעם מייסדיו נמנו מיכאל עצמו, דינה גורן, ציונה פלד, ג'ודי אליצור, מינה צמח ואנוכי.
לימים הפך המכון למחלקה של ממש שנהנתה מתמיכתו של הדקאן אז, דן פטנקין. מיכאל הפך למעין שגריר של המחלקה בחו"ל. ביתם של מיכאל ופאט בוושינגטון היה תחנה קבועה בדרכם של ישראלים שיצאו לכנסים ולהרצאות אורח או קיבלו משרות הוראה. בשלב זה כבר שררה בין כולנו ידידות אמיצה. גם סמוך לגיל הפרישה, בהיותו כבר חוקר בעל שם, היה מיכאל מוכן תמיד לחדש את קשריו עם ישראל ולפיכך נענה להצעתו של נעם
למלשטריך, ראש בית הספר החדש לתקשורת על שם סמי עופר במרכז הבינתחומי בהרצליה, להתמנות לחוקר בכיר בבית הספר ולעמוד בראש ועדת תכנית הלימודים שלו. העובדה שהיה חלק מהסגל סייעה למוסד לקבל הכרה מטעם המועצה להשכלה גבוהה. הקשר המחודש עם ישראל ועם הקהילה האקדמית בארץ הסב למיכאל שמחה רבה, גם אם המשיך לשמש מרצה באוניברסיטת מרילנד. והנה עזב אותנו לפתע, אך לפחות הצליח לחשל מחדש את הזיקה הישנה–חדשה בשרשרת קשריו האישיים. את סגירת המעגל הזאת ציינו בנוכחות אשתו פאט, הילדים, הנכדים וגם האחות, האח ומשפחותיהם, עמיתים וידידים רבים.
אליהוא כץ, אביב 2009.
