סא"ל בהרב רבינוביץ יהונתן יונס ז"ל

קורות חיים

יהונתן (יונס) בהרב (רבינוביץ) נולד ב-27 מאי 1919, כ'ז אייר תרע'ט , לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ברדומסק, פולין לתוך משפחה חסידית, נכד לרב האחרון של רדומסק, ישראל פנחס שהיה נכדו של שלמה בהרב רבינוביץ הכהן, מייסד של חסידות רדומסק - האדמו'ר "תפארת שלמה".
סבו, ישראל פנחס היה בר-אוריין, בעל השפעה רבה בקהילתו, ציוני כל ימיו, ציוני כפי שאדם חרד, אמון על המסורת, יכול להיות.
כשכבשו הגרמנים את העיירה ניסו אנשי ה"יודנראט" להציל אותו, או לפחות לדאוג לכך שיובא לקבר ישראל. כל היהודים שהובלו ברכבות למחנות ההשמדה לא השאירו אחריהם קב כי הושמדו במשרפות. הם ניסו להסתיר אותו ולהשתדל עבורו, על מנת שיישאר סיפק בידם להביאו לקבר ישראל. אבל כשנתברר לו שאספו את כל הקהילה והוליכו אותה לעבר הרכבת, התייצב בראשם על מנת ללכת אתם. אם להם לא יהיה - לא ראה עצמו גם כך זכאי לציון יחיד. הוא ומשפחתו נספו בטרבלינקה.

אביו, שלמה בהרב שהיה נינו של "התפארת שלמה", נדבק בחיידק הציוני, מה שנראה בתקופה ההיא כמעט ככפירה, השתתף ב-1924 כציר בקונגרס בבזל, ובשנת 1925 נסחף אחרי התלהבותו של הרבי מיבלונה, ועלה עם שיירת "נחלת יעקב"לארץ-ישראל, כדי להתיישב על אדמתה של חברה זו בעמק-זבולון והיה ממקימי כפר חסידים, צירוף של חסידי יבלונה וחסידי קוזניץ. שלמה, אביו של יהונתן לא ראה סתירה בין היותו חסיד חרדי, לבין היותו חלוץ ציוני, שההגשמה עבורו הנה עבודת כפיים בא"י וגאולת האדמה. הוא גויס לשמש כ"רב האסירים" למ"ג אסירי קורס הממ"מים הראשון של ההגנה בכלא עכו ובכלי הקודש היה מבריח כל הנחוץ פנימה והחוצה.
יהונתן גדל בכפר חסידים. המורה הנערץ על יהונתן היה המשורר ש. שלום שהיה מורה מחונן ביותר אהוב על תלמידיו, שהנחיל להם את אהבת הארץ, אהבה למסורת ישראל, לספר הספרים ולכל ההיסטוריה של העם. היות ולא היה מבנה, ביה'ס היה מתחת לעץ אלון וכל הכיתות למדו ביחד.

יהונתן המשיך את לימודיו בבן שמן ומשם הצטרף לגרעין הגשמה של הנוער העובד בעין חרוד. הוא היה ממייסדי קיבוץ שדות ים שהוקם במקור בשנת 1936 ליד קריית מוצקין על ידי שני גרעיני הכשרות, מעין חרוד  ומנען (אליה השתייכה משקה, אשתו לעתיד). בתחילה עבדו חברי הקיבוץ כסוורים בנמל חיפה, למען "כיבוש העבודה העברית". בשל הקשר הקרוב שרקם עם הסוורים הערבים בנמל וההערכה שהם רכשו לו, גם על יכולותיו הפיזיות, אמרו לו "זה לא יכול להיות - אתה אחד מהם! והודבק לו השם יונס"! מאז ואילך - כך נקרא בפי כל – יונס (למעט בתוך משפחתו, בה נשאר שמו - יהונתן). היכרותו של יונס את המנטליות והשפה ערבית, אותן ספג בעת שגדל בכפר חסידים מערביי הסביבה עמם התרועע, הביאה לכך שמגיל צעיר מאוד השתלב יהונתן בפעילות ביטחונית כ'ערביסט'.

גדר הצפון - במסגרת המאבק במרד הערבי, בשנת 1938 הוחלט ע"י ממשלת המנדט הבריטי להקים גדר תיל מבוצרת לאורך כביש הצפון. הגדר
הוקמה בידי פועלים יהודים, עובדי חברת 'סולל בונה'. שלחו את יונס להשתתף בהקמתה. היות ויהונתן ומשקה דברו כבר על חתונה
והמבצע נתפס כמסוכן מאוד, שלא בטוח שחוזרים ממנו, שלחו אותם להצטלם, שתהיה תמונה למזכרת.
במאי 1940 החלה עלייית חברי קיבוץ שדות ים אל אדמות קיסריה, בשלבים. יונס היה בין העולים הראשונים. ב 1940 החליט שלטון המנדט הבריטי להעמיד שמירה למניעת עקירת עצים ביערות הקק"ל. 
מספר יונס: "מיד לאחר העלייה על הקרקע בקיסריה והמעבר לשדות ים, גויסתי כנוטר ביחד עם בן זוגי למשימה, ערבי צעיר בן גילי, חמזי זחלקה מכפר קרע, בן למשפחה מקומית, מכובדת ושורשית. התפקיד, שומר יערות ממשלתי, בכל האזור, עד וואדי ערה, טול כרם ושכם. הדבר היה חשוב ל'הגנה', היות והסתובבתי בשטח וקשרתי קשרים עם ערבים. היה לי אקדח ברישיון (דבר שהיה נדיר באותם ימים תחת שלטון המנדט הבריטי בא"י) וגם סוס לרכיבה קיבלתי. היה לי תמיד מידע באיזה אזור ואיפה הם מכינים את מקומות המסתור אי שם בשטח. את העצים היו מכינים לפחם במעיין טאבון עם פחמים. הקפדתי שלא יראו אותי בקרבת מקומות המסתור האלה. הייתי מקבל ידיעות מהאחים שלהם. כמובן שלא הייתה אפשרות לתפוס אותם בעת כריתת העצים עצמה. הם ידעו שאני מייצג את השלטון, אז היו ניסיונות לשחד אותי. דאגתי לקבל ידיעות על מועדי ההעברה. בלילה היינו יוצאים, חמזי ואני, ראינו מתי הם מעמיסים את העצים, זה היה על גבי גמלים, כי אי אפשר היה להגיע עם הרכב. לא הייתה מערכת כבישים, על כן היינו מחכים במקומות המפגש שלהם. שם היינו תופסים אותם ומחרימים את הסחורה. לשנינו היה כאמור נשק, חוקי, שניתן על ידי הבריטים, אבל אף פעם לא הגענו לצורך של שימוש בו. פעילות זו לא היוותה את הגורם לקלקול היחסים עם ערביי האזור. הם היו עוקרים עצים ותכף השתדלו 'לכסות' את השטח עם גידולי שדה... ניסו, עד שנתפסו..."

פעולת ליל הרכבות - במקביל ובהמשך, היה יהונתן פעיל ימים כלילות ב'הגנה'. בין השאר, השתתף בפעולת ליל הרכבות, שהיה מבצע חבלה במסילות הברזל המנדטוריות בליל 1 בנובמבר 1945. במסגרת המבצע חיבלו 50 חוליות פלמ"ח ברשת מסילות-הברזל ברחבי הארץ, שתי חוליות של הפלי"ם
פוצצו שלוש סירות משמר בריטיות בנמלי יפו וחיפה, ויחידה של האצ"ל ולח"י תקפה את תחנת הרכבת בלוד. יונס היה חייב להסתתר מהבולשת הבריטית שביקשה לשים עליו את ידה וכעבור ששה שבועות, חמק מארץ-ישראל לעיראק כנוסע סמוי במשאית. הן כדי להיעלם מהבריטים והן כשליח של המוסד לעליה בעיראק בתפקיד האחראי על התנועה הציונית העלייה וארגון 'ההגנה'.

שליח של המוסד לעליה בעיראק - יונס, למרות חזותו האירופאית, ושערו הג'ינג'י הלוהט כאש ועיניו כחולות כתכלת השמים, התאים את עצמו מהר מאוד לסביבה. התנהל בזהות בדויה בתור ד"ר סלמאן, וטרינר ממוצא ארמני, ולמזלו ולמזלן של החיות בעיראק לא נזקקו הללו לשירותיו.
אמנם, כחבר קיבוץ שדות-ים הייתה לו, ליונס, גישה חיובית לבעלי-חיים, אך, וודאי שלא הגיע בנושא זה להישגים מקצועיים. לעומת זאת, היה 'מקצוען' מושלם בכל הנוגע למגעים עם בני-אדם, ודווקא עם אלה שאינם נמנים על חביבי החוק והסדר-הטוב. המבריחים, עימם נשא-ונתן ליד שולחנות בתי-הקפה, קורצו אותה תקופה מחומר קשה במיוחד. חרף כישרונותיו, אכל יונס הרבה מרורים באותה שנה ומחצה בה שקד על 'יציאת בבל' שכן בדיוק עם הגיעו לעיראק נסגרו השערים. בתקופתו הצליחו לפרוץ את המחסומים עשרות בלבד.
היו אלה ימים שחונים מאוד לעליה הבלתי-לגאלית, ימים בהם השתררו ייאוש ואוזלת-יד, בהם אירעו גם אסונות בדרך לארץ, שהטילו מרה-שחורה במחתרת כולה. ועם זאת, היו אלה ימי העליות הנועזות ביותר והמסעירות ביותר. כל שיירה היתה אגדה. נוספה לכך אדישות המוסדות בארץ והעדר מאמץ מרוכז מצידם בנושא, אולי בהיותם טרודים בבעיות דחופות אחרות. בזמנו נרקמו תכניות נועזות ורבות היקף ותמיד נקטעו באיבם ברגע האחרון. רק בסוף תקופתו, בתחילת 1947, התחילו אלו להבשיל ויונס רווה קצת נחת, פיצוי לאכזבותיו.

בשליש הראשון של 1947 חזר יונס ארצה לביקור, שבע עלילות - ורוגז. הוא נפגש עם בן-גוריון ותבע ממנו את עלבונה של התנועה והעלייה מעיראק. לא בלי צדק, קבל באוזניו, כי הישוב אינו מקדיש די מאמצים וכוח-אדם לטיפול בהעפלה מארץ הפרת והחידקל, ודרש לגשת לעניין במעוף
גדול יותר ולשגר לפעילות אנשים נוספים. "אם לא יטופל הנושא בקנה-מידה נרחב , תבוא כליה על יהודי עיראק!", הטיח באוזניו.
יונס מספר:"כאשר הגעתי לביקור להסביר את המצב הקשה, דיברתי עם יגאל אלון וישראל גלילי. אמרתי שאנחנו יושבים על חבית אבק שריפה. הוחלט להפגיש אותי עם בן גוריון. סיפרתי לו על הקשיים. על התחושה שאנחנו יושבים שם בשליחות  כ"עלה תאנה", עבור המדינה שבדרך, להצדקה עתידית של העובדה שלא נעשה דבר להצלת שארית הפליטה בעיראק. הוא כעס מאוד על דברי והבין כאילו שאינני מוכן לצאת לשם. 
היו אלו ימי שלהי מלחמת השחרור, המצב היה קשה, בן גוריון גרש אותי כפחדן ולא קיבל את גרסתי. אלא שמאוחר יותר, קרא ושאל את שאר השליחים, שענו את אותן התשובות . אז הוא שינה את עמדתו והתחילה הרכבת האווירית המפורסמת שיצאה מבגדד ונחתה ביבנאל בשדה חרוש. הטייסים היו מחייל האוויר הבריטי, שעשו זאת תמורת שוחד. בהמשך, לאחר מספר טיסות, גם השיטה הזו "נשרפה" ואז עברו לשיטות אחרות במעבר דרך ארצות סמוכות". אכן, המדינה שבדרך הייתה טרודה  באלף ואחת בעיות בוערות מבית. ההד לזעקתו של יונס בא רק כעבור חודשים ארוכים, תחת פעילותו של ממלא מקומו שלמה הילל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, אותו גייס יונס קודם. יונס חזר לקיבוצו שדות ים ולאחר זמן קצר גויס שוב למשימות ביטחון.

מאת בני פורת (2002) - בתקופה שבין גמר השליחות בעיראק לבין תחילת מלחמת העצמאות, עבד יונס בש"י (שרות ידיעות של 'ההגנה'). ערב אחד ' ניגש אלי ואמר לי:" מחר אני נוסע לנגב, בעיקר לישובים החדשים, 11 במספר, שעלו בשיטת חומה ומגדל במוצאי יום הכיפורים. אני רוצה להעביר מברק אליהם שהם יהיו מוכנים עם מחסניות המוכנות למלחמה".
באותה תקופה הייתי אחראי על קשר האלחוט. יונס הוסיף שהוא רוצה שאני אבוא ואבדוק רמת מוכנות של הקשר מבחינת כוח אדם וציוד וכן צפיפות שעות קשר במקרה הצורך. בתקופה הזאת התנהלה עיקר המלחמה על הצירים הראשיים בין הערים. באותם ימים לא שאלו שאלות ואם
צריך אז נוסעים, עניתי לו בחיוב. לשאלה עם מה ניסע, ענה יש לי אופנוע. זה לא היה בדיוק הרלי דיוידסון. האופנוע עשה הרבה רעש ונסע לאט חוץ מזה לא היו לו חסרונות. הוא הוסיף שנצא מוקדם ניסע לאורך חוף הים עד הזיפזיף ובהמשך עם כבישי הבטון עד חדרה כדי לא לעבור בכפר הערבי בקיסריה ולא בערב-אל-ברה שהיו מדווחים על כל תנועה שלנו. לצאת עם אופנוע לכוון הים מחייב לקחת בחשבון שחלק מהדרך צריך לדחוף וחלק לנסוע, ברמת הכבישים של אז זה היה יותר לקרטע מאשר לנסוע. הנסיעה ארכה הרבה שעות אבל עברה בלי אירועים מיוחדים. 
בין גבעת ברנר לגדרה היינו צריכים לעבור את כפר קטרה הידוע לשמצה. השיטה הייתה להתקרב עד לרחוב הראשי באיטיות ואז בזינוק לעבור עד ליציאה מהכפר מתוך מוכנות לחטוף איזה מטר אבנים ולהקת כלבים שתלווה אותנו בכבוד החוצה. כשהגענו לפאתי הנגב שאלתי להיכן פנינו מועדות והוא ענה קצרות לעזה. נכנסנו לרחובה הראשי של עזה וחנינו מול מסעדה קטנה שבחזיתה ישבו זקנים לוגמי נרגילה. פנים המסעדה היה די חשוך ומסביב לשולחנות ישבו כמה צעירים ואכלו, פרצופיהם לא היו מעודדים. ראיתי שבעל המסעדה הכיר את יונס כי הוא ניגש אליו במאור פנים. יונס הזמין בשבילנו חומוס ופיתות חמות (שלא היה בתפריט השדות ימי). התחלנו לנגב חומוס כמנהג המקום, באמצע יונס יצא ואמר לי :"אני הולך לשלם ואתה תמשיך לנגב חומוס עד שאני אחזור". יונס נעלם מאחורי הדלפק ואני המשכתי בניגוב עד שהצלחת כבר הבריקה ויונס לא חזר, אבל היות וקיבלתי הוראה, המשכתי לנגב 'כאילו', תוך שאני מרגיש את מבטיהם של הצעירים מסביבי. אחרי הרבה זמן סוף סוף יונס חזר ואמר בוא. יצאנו אל מחוץ למסעדה ושאלתי "מה זה לקח כל כך הרבה זמן לשלם?"
יונס: "נכון ששילמתי לו אבל קודם הוא היה צריך להעביר אינפורמציה על הנעשה בשטח. בהתחלה הוא ניסה למכור לי 'לוקשים' כלומר סיפור אלף לילה ולילה ואמרתי לו שאת זה אני לא קונה ובסוף הצלחתי להוציא ממנו את העיקר ואז התחילה ההתמקחות על המחיר עד שלבסוף הגענו לעמק
השווה"...
התחנה הבאה הייתה ניר-עם שהייתה בו מעין מפקדה אזורית והמא"ז שלה היה הבכיר באזור. קבלנו מהמא"ז תכנית הערכות של הכוחות וכן פריסת העמדות מסביב למשק ארגונה של כתת חי"ש ליציאה מחוץ לתחומי המשק בשעת הצורך.
הציוד שהיה דל לא הספיק לחמש את כל הלוחמים. בשלב מסוים יונס אמר למא"ז להראות לי את חדר הקשר. הוא עצמו לא נכנס כי מערכת הקשר הייתה אז ממודרת בסיווג בטחוני גבוה. דפקתי על הדלת את הסימן המוסכם בין האלחוטנים. הדלת אכן נפתחה אחרי היסוס רב, אבל היות והייתה
הכרות אישית בינינו, ניתן לי להיכנס. ישבנו על תכנון כוח האדם במידה ויצטרכו לקיים קשר מתמיד. דווחתי על כך ליונס ואנו המשכנו כך לכל יתר הישובים, 11 במספר תוך שיונס מוסר את אינפורמציה שקיבל לכל המא"זים. בינתיים התחיל להחשיך ואני הזכרתי לו שיש לנו דרך ארוכה לחזור. הוא ענה לי שככל שנאחר לצאת כן ייטב כי בחושך הם לא יבחינו בנו והפנס של האופנוע גם יסנוור אותם. בדרך חזרה עברנו ליד 'איסדוד' וספגנו מטר אבנים קל, שאת החלק הארי ספג האופנוע. לפני הכפר קטרה האטנו מתוך מגמה לעבור בזינוק את הרחוב הראשי של הכפר. אבל כנראה הכינו לנו אמבוש וספגנו מטר רציני של אבנים. אך יונס בגלל שליטתו באופנוע הצליח לזגזג בין התוקפים וכך הצלחנו לצאת מהכפר כאשר להקת כלבים ממשיכה לזנב אחרינו עוד כברת דרך ארוכה. הגענו חזרה בשעות הלילה המאוחרות, כאשר היינו צריכים לחצות את הנחל במים שבינתיים גאו.
יונס היה רגיל לרכיבה של יום שלם על האופנוע אבל לי שהייתה זו הפעם הראשונה הרגשתי את העצמות עוד כמה ימים.

גדוד 61 מוריה מלחמת העצמאות, מאת יונס (יהונתן) בהרב, 29 אפריל 1998 (עלון שדות ים)
"נקראתי להתגייס לגדוד 'מוריה' בחטיבת 'עציוני'. היה מדובר שגדוד מוריה יצטרף לחטיבת 'הראל' ויוספ'לה טבנקין מפקד החטיבה, יחד עם דן רם קראו לי להתגייס לגדוד הזה. באותה עת היה גדוד 'מוריה' אחרי תקופה של קרבות קשים ונפגעים רבים, ואנשיו ירדו למשך חודש
להתארגנות באזור אבו גוש ומשם לסרפנד . מפקד הגדוד היה זלמן מרט. בתחילה נשלחתי לשם כקצין מודיעין. הצטרפתי לגדוד ולאט לאט התחלתי משתלב פנימה. תוך חודש חלו בפיקוד גזרת ירושלים חילופי גברי, ובמקומו של דוד שאלתיאל נתמנה משה דיין.
בהתמנותו התנה דיין שגדוד מוריה חוזר לחטיבת עציוני, ירושלים. מה גם שהוחלט להעביר מהאזור את חטיבת הראל לפריצת הדרך לנגב.
אני כבר מוניתי לסגן מפקד הגדוד. במקביל למוריה, היה גדוד תאום 'בית חורון' בפיקוד זרו. זרו טען שרודף אותו מזל של אי הצלחות לעומת גדוד מוריה. זרו עזב את הגדוד ועבר למקום אחר. מג"ד מוריה זלמן מרט, בעקב מחלתו, גם הוא נשלח למקום אחר ואני קיבלתי את הפקוד על הגדוד. הגדוד הורכב ברובו מסטודנטים של אוניברסיטת הר הצופים, ולוחמי מחתרות האצ"ל ולח"י. אמרתי להם :"לכולכם תהיה הזדמנות להתקדם, בתנאי שתוכיחו את עצמכם". אחד מהם, זאב איבינסקי איש לח"י (היום חבר עין חרוד) מיניתי לקצין החינוך של הגדוד. כולם חשבו שנפלתי על הראש: איש מחתרות בתפקיד קצין חינוך? לא ויתרתי והוא קיבל.
התחלתי לארגן את הגדוד מחדש - בתכנון ובאימונים. הגדוד ישב בדרום ירושלים, מעין כרם לכיוון מלחה, מנזר מיס-קרי (מול הרכס של הדסה היום) , עד רמת רחל ועד בכלל. הפעילות של עציוני באותה תקופה נעשתה במסגרות קטנות של מחלקות ופלוגות.
הקרב האחרון לכיבוש הסופי של הר ציון ישבנו בחלק הדרום מערבי של ירושלים. יום אחד נקראתי דחוף למטה של משה דיין, שדיווח לי על
פריצת הלגיון הערבי משער הר-ציון כשהוא הולך וכובש עמדות שלנו על הר ציון. משה דיין פקד עלי לסלק את הלגיונרים מהר-ציון.
ואכן, ב 16 באוקטובר תפס כוח של הלגיון, בפקודתו של עבדאללה אל-תל, את המוזוליאום –מבנה של אחוזת קבר נסיכותית, ששכן בתוך בית-
קברות נוצרי על הר-ציון. זו הייתה הפרה בוטה של ההפוגה, כי המקום הוכר על ידי שני הצדדים כשטח נייטרלי.
עליתי עם מחלקה ראשונה, הגענו לשם דרך תעלות מסוכנות. בדרכנו פגשתי בשיירה יורדת עם הרוגים ופצועים. ניסיתי ליצור קשר טלפוני עם יחידה שלנו על ההר, ובמקום המפקד עונה לי בטלפון ערבי... תוך כדי עליה ואיתור המצב בשטח נוכחתי שהערבים כבר כבשו את המוזוליאום, הנמצא במורד הכניסה להר-ציון, והם יושבים בקומת הקרקע, ומכסים באש את כוחותינו על ההר. כמו כן כיסו באש גם מהחומה. בכיבוש
המוזוליאום הפעיל הלגיון משורייני קרב נושאי תותח אנטי-טנקי בן שתי ליטראות (טו-פאונדר), והפגיז את שתי העמדות שמוקמו מחוץ למוזוליאום גם בגז מדמיע. בכך הוא אילץ את מגיניהן חיילי חטיבת המחוז לנטוש."

יונס כמג"ד מוריה - תכננתי התקפת לילה כשמקלענים יעמדו על אוגסטה ויקטוריה, יירו על כל החומה ואנחנו רגלי נכבוש עמדה עמדה. קבעתי יחידת רתק על נוטרדאם, שתשתק את הירי מהחומה. בחסות החשיכה, שלוש מחלקות של פלוגה ד' של 'מוריה', בפיקודו של אברהם הלפרין נעו על פני השטח ולא בתעלה שבה נעו בדרך כלל הכוחות שהיו מוצבים על הר-ציון. שתיים משלוש המחלקות תקפו את העמדות שננטשו וכבשו אותן מחדש. הן הסתייעו בהרעשה של סוללת מרגמות כבדות, תותח הוביצר, מרגמות שלושה אינץ' ומכונות ירייה (מק"בים), יותר נשק מסייע משהופעל אי-פעם בעבר בקרבות על ירושלים. לאחר שהגעתי למסקנה, שהכרחי לכבוש בתחילה את המוזוליאום, מבנה בעל 2 קומות עם קירות עבים. יצאתי לקרבתו עם מחלקה שלישית, בפיקודו של אפרים בן-אליהו, שהסתערה על המוזוליאום. הקטע הקשה היה בין שער החצר של המוזוליאום, דרכו פרצו הלוחמים, למבנה עצמו. רצועת אדמה זו הייתה חשודה כממוקשת, שלאורכה היה פרוש תיל. יצחק כלב, סמל המחלקה, הביא עמו שני מזרנים, הניח אותם על התיל, וחיילי המחלקה הסתערו כשהם דורכים על המזרנים. לחיילים הסברתי, שהירי בא מהחלונות של קומת המרתף, בגובה של חצי מטר מהכביש. הסברתי שמה שצריך לעשות הוא לנצל שניה של הפוגה בירי, להתקרב במהירות בצד הקיר, ואז - קפיצה לקרבת הצד של החלון, ולהשחיל לתוכו כמה רימונים. כולם התנדבו. חייל אחד שנבחר, זינק ברגע ההפוגה של ירי המקלעים, נצמד לקיר והשחיל כמה רימונים.
בעקבות הפיצוץ הצלחנו להיכנס פנימה ולכבוש את הקומה העליונה האש השתתקה לגמרי. נכנסנו לקומה העליונה בידיעה שבקומה התחתונה מתחת לקרקע נמצאים חיילי הלגיון. הורתי לשלשל רימונים לקומה התחתונה של הבניין, שחלונותיה היו במפלס הקרקע. אולם עדיין נותרו בו חיילי אויב שגילו התנגדות. לא יכולנו להשתלט על קומת המרתף, לכן החלטתי שיש להפיל את הבניין עליהם (בידיעה שקירות הבניין עבים). דאגנו שאיש מאתנו לא יישאר בבניין. פקדתי על קצין החבלה ששון לוי שיכין את חומר הנפץ. משיכה בחוטים וקירות הבניין קרסו על העמדה. לצערי, ששון קצין החבלה רצה לראות את תוצאות הפיצוץ, התרומם וחטף כדור. הוא היה ההרוג היחיד של הגדוד בקרב זה. עשרות לגיונרים נהרגו. מנינו
כשלושים גוויות, חוץ מאלה שנקברו חיים תחת ההריסות. עוד שעות ארוכות ניתן היה לשמוע את האנחות והזעקות שעלו מבטן ההריסות.
חיילי שאר העמדות הערביות ראו את הקורה ונמלטו מיד. הקרב הוכרע, הערבים שכבשו את העמדות בהר ציון נסוגו, ואנחנו השתלטנו מחדש על
שאר העמדות בהר-ציון. קרב זה העביר סופית את השליטה על הר-ציון כולו לידיים יהודיות, מאז ועד היום.

לקראת הסכמי שביתת הנשק - היינו כבר לקראת הסכמי שביתת הנשק והחלו משתלבים באזור כוחות משקיפי או"ם. משה דיין יצר קשר עם עבדאללה טל, מפקד העיר העתיקה דאז. אני הכרתי את עבדאללה טל מימי שליחותי בעיראק. בתקופה שהברחנו יהודים משם לארץ-ישראל, היה עבדאללה טל מפקד הגזרה ששמרה על דרך הנפט מעיראק דרך ירדן לחיפה. בכדי לאפשר את מעבר היהודים מעיראק - שילמנו לאותו עבדאללה טל תמורה כספית נכבדה.
ביקשתי ממשה דיין להפגיש אותי איתו לפני האישור לפינוי, היות והייתה לי אותה הכרות אישית איתו מקודם. משה דיין ניצל את חולשתו של עבדאללה טל כמקבל שלמונים, ושיתף אותי באחת בפגישה אתו. עבדאללה טל התעניין מאוד לדעת מי הפיל את המוזוליאום וביקש לפנות את ההרוגים, ומשה דיין הצביע עלי. תוך כדי שיחה באנגלית פניתי אליו בערבית ושאלתי אם הוא זוכר אותי, הזכרתי לו את תקופת היכרותנו
הקודמת מימי ציר הנפט. אנשי האו"ם וקציניו שהיו סביב השולחן הביטו משתאים ומופתעים... בשקט בצד, רמזתי לו על הסיטואציה שבה נתתי לו כסף בעיראק תמורת הברחת יהודים לישראל. אמרתי לו שלא אפרסם את הספור אם הוא ירכך את עמדותיו. האיש האדים והחוויר, ונאלץ לבלוע את הצפרדע. 
במוצאי יום הכיפורים תש"ט - תוכנן לבצע פעולה גדולה של הקמת עמדות אבטחה בגזרה הדרומית המקיפה את ירושלים. במבצע זה דובר על הפעלת 4 פלוגות שלנו. אחד המפי"ים שלי היה אברהם הלפרין, יהודי דתי. שאלתי היכן הוא מתפלל והסבירו לי. לקחתי ג'יפ, החניתי אותו במרחק מבית-הכנסת ונכנסתי. כל הציבור השתתק והפנו את מבטיהם אלי. אברהם הלפרין נזעק ושאל אם קרה משהו. הסברתי לו שאני צריך אותו לקבוצת הפקודות לקראת המבצע (יקב). האיש לא שאל הרבה. הוריד את הטלית ויצא איתי מבית הכנסת. 
באותה עת פעלה חטיבת הראל בכיוון הכפר חוסן, ובתכניתם לעלות על גוש עציון. ואני הלכתי עם הפלוגה בקטע של דרום ירושלים. עסקנו שם בכיבושים קטנים ויישור קווים שבזכותם יש לנו כיום את תוואי הרכבת לירושלים. חצינו את פסי הרכבת באזור הכפר ביתיר. הכפר היה נטוש וכל תושביו ברחו, וכן הכוחות המצרים שחנו בו. הסתבר שבן-גוריון לא אישר את המהלך של חטיבת הראל ושלנו, לאחר שהתבררה לו התסיסה שהתעוררה בעולם הנוצרי ומועצת הביטחון של האו"ם. נאלצנו לסגת לפנות בוקר, כדי שנעבור את פסי הרכבת לפני שיאיר היום.
קצת על הצד האנושי של המלחמה. גדוד מוריה היה ממוקם ,באזור הר ציון - רמת רחל. אנשי רמת רחל, שנפגעה מהתקפות הערבים והתקפות הנגד שלנו, ישבו במושבה הגרמנית- יוונית. היה זה - לפני פסח, ויזמתי רעיון להציע לאנשי רמת-רחל לקיים אתנו, החיילים, סדר-פסח משותף בחדר האוכל הפגוע ברמת-רחל. הבטחתי לדאוג לגנרטור לאור והם הכינו מצרכים, וכן את הגדות-הקיבוץ.
תוך כדי הכנות - בשעות אחה"צ - אני מקבל טלפון ממפקד המחלקה בהר ציון, פנחס אביבי , שהיה אדם לא-דתי, והוא מספר לי שהגיע עבדקן עם זקן ומדים וטוען שהוא רב צבאי. בברור קצר הובהר שזה הרב שלמה גורן, שמונה כבר להיות רב-ראשי בצה"ל , שדורש שהסדר יתקיים בהר-ציון. נסעתי לשם ופגשתי את הרב גורן אשר טען  שיש לעשות סדר במקום שבו יש תצפית על הכותל המערבי. אישרתי את קיום הסדר. נכנסו לבעיה, כי צבאית יש להיות עם הרב, אך הבטחנו כבר לחברי רמת רחל . הרב חייך ואמר שאם הבטחת עליך לקיים, חבל שאינני יכול להצטרף אליכם. וכך הוא ערך את 'שלו' ואנחנו את 'שלנו' .קיימנו את ליל הסדר ברמת-רחל כהלכתו, כשחלק מהחיילים נשארו בעמדות, והתחלפו לסירוגין. כך, בתוך כל המלחמה הנוראה הזו מצאנו דרך להישאר אנושיים תרבותיים ולשמור על מסורת ישראל.
באחד הימים הגיע דוד כהן (אבי הנוער העובד) אשר רצה לפגוש את חברי רמת רחל ולראות את מקום הקרבות. הסעתי אותו לשם וכן לסיור בתצפיות של העיר העתיקה. יום בהיר אחד, הגיע אלי והתייצב במטה המפקדה איש מכפר חסידים בשם זבולוני, חבר של אבא שלי ז"ל, וסיפר לי שאבי, שלמה בהרב, שלח אותו אלי. אני ברוב תמימותי לא קישרתי מדוע בעצם בא. והוא ענה לי: "יש העולים לקברי אבות ויש העולים לקברי בנים..."והסיפור: אחד מנופלי הל"ה הוא בנו של אותו זבולוני, והוא רוצה להגיע לרמת-רחל. הבאתי אותו ללול של רמת רחל ומשם נסענו בג'יפ לראות את מקום נפילתו של בנו. והאיש הלך כמהופנט בכיוון הלול הרוס. התברר שבתקופת האימונים גר הבן באותו לול שנהרס. האיש התמוטט... הרגשתי שעלי לעודד אותו ועל כן הגיתי רעיון: לקחתי אותו לתצפית באזור זכריה - בית ג'אמאל, מקום שבו יוכל לצפות ולראות את כיוון הדרך של הל"ה... ואכן זבולוני כה התרגש והודה לי על כך.
יום אחד בשוך הקרבות נשמעה בשטח ירייה. אחד החיילים מצא ערבייה זקנה שלא ברחה ירה בה והרג אותה. זימנתי אותו מיד והתברר שהוא מאנשי האצ"ל ואינו מבין את חומרת מעשיו כי זה היה בתחום אמונתו. הסברתי לו שעלי למסור אותו למצ"ח, אך אעדיף שימצא לעצמו עונש חינוכי התואם התנהגות צבאית. הוא לא הצליח להתחבר לרעיון סוכם שיצא לאזור ערבי ויביא 'שטינקר' ('לשון' בשפת הימים ההם) כך יעמיד את עצמו במבחן סכנה. עזרנו לו לתכנן וסיפקנו לו גם הגנה. עם סיום הפעולה חטף צרור בבטן מאנשי הלגיון ממש על גבול הגדר. זה בערך באזור גילה של היום. הוא הועבר לביה"ח וניצל. באו מצ"ח לחקור את הפרשה כי היא דלפה החוצה. הם חפשו את הבחור שהיה במצב קשה. יעקב דורי (רמטכ"ל ) קרא לי לשיחה. נפגשנו, הסתכל עלי בחומרה ושאל: "ממי למדת התנהגות שכזו?" אמרתי לו:"מהספר אנשי פנפילוב. אני לא מתבייש ולא חוזר בי" "זו הפרת פקודה" אמר. עניתי לו שהוא יכול לומר מה שהוא רוצה או מבין, אלא שבעיני, טוהר הנשק הוא מעל הכל ועלי למנוע הרג חינם. טפח על שכמי ואמר :"יישר כוחך, אך זכור שהיום אנחנו כבר צבא מסודר ומאורגן ויש לנהוג ע"פ חוקי הצבא". לימים ישבתי ותיקנתי רשתות ב/בית חנה סנש בשדות ים, והנה באה מונית עם תיירים ולהפתעתי, הנהג/המדריך אינו אלא אותו איש אצ"ל. הוא אומר לי :"עד היום אני חייב לך, אתה הפכת אותי לאדם אחר,אנושי וטוב יותר".

יונס מג"ד מוריה 1948-9, מאת: משה (מוסה) ירקוני 7/2002 - את יהונתן בהרב, 'יונס', הכרנו רק במחצית 1948, כאשר גדודנו, גדוד חי"ש 'מוריה'(חטיבת עציוני), ירד בחודש יוני 1948 להתארגנות במחנה צריפין (סרפנד). היה זה לאחר חדשי לחימה קשה באזור ירושלים, כאשר הגדוד היה למעשה אוסף של יחידות משנה, אשר הגדוד הווה מסגרת ארגונית בלבד. עם הגיעו, התמנה לראשונה כקצין מודיעין גדודי. ראינו בו טיפוס שונה מן המקובל בין חיילי הגדוד- קצת מבוגר, קיבוצניק, קצת איש פלמ"ח -ובעקר טיפוס שתקן השוקל כל מילה בסלע. מיד התבלט בכושרו להסתיר את סודות עברו, ומאידך לשמור על צניעות וענוה, ומעל לכל - ליצור יחסי חברות יפים עם הסובבים אותו. את תפקידו לקח ברצינות ובתבונה, ולמעשה לא הובחן כי ניסיונו בשטח היה שונה מהניסיון שהצטבר ביחידות הגדוד במהלך חדשי הלחימה שקדמו לבואו. תוך פרק זמן קצר התמנה יונס לס' הגדוד, וכאן באו לידי ביטוי מוחץ תכונותיו המוגדרות על ידי כ'אצילות': גישתו היסודית להגדרת משימות, סבלנות אין קץ בהסברים ובירידה לפרטים, נחישות והחלטיות בביצוע. כל זאת תוך יחס אישי חם החל מרמת מפקדי הפלוגות וקציני המטה, וכלה באחרון החיילים בשטח.
בתפקידו כסמג"ד היה יונס האחראי והמפקד במספר מבצעים של הגדוד: לחימת הגדוד במבצע 'דני' (קרבות 10 הימים) ביולי 1948, בלחימה עם הלגיון הירדני לביסוס הקו על הר ציון (קרב המוזולאום) ובמבצע 'יקב', באוקטובר 1948. זה האחרון נועד לכבוש את בית ג'אלה, מבצע שלא צלח.
עם שוך הקרבות, קבל יונס את תפקיד המג"ד, וזאת כאשר פלוגות הגדוד הופקדו על קו שביתת הנשק של פיקוד המרכז. ושוב למרות גודל השטח ידע יונס להתמודד עם מרב הבעיות, וכל זאת בעוד ידיעתו המפליגה בשפה הערבית ובהלכות החיים של הכפריים לאורך הקו, תרמו רבות ליחסים עם האזרחים. פרק הזמן בו השתלב יונס בפעילות הגדוד היה אמנם קצר יחסית, ונמשך מספר חדשים בלבד, ואולם מעורבותו הייתה רבת השפעה, ויעידו על כך יחסי החברות העמוקים והחמים שהתמשכו לאורך יובל שנים.

לאחר השחרור מצה"ל  יונס מספר: "בכך נסתיימה תרומתי הרצופה למדינת ישראל, מעבר להיותי חבר קיבוץ והשתחררתי מצה"ל וחזרתי לקיבוצי שדות ים. במסגרת המילואים הראשונה שלאחר שחרורי מצה"ל הוטל עלי להקים גדוד של חטיבה 9 באזור מנשה. אספנו את הגדוד להתארגנות ואימונים באזור קיבוץ דליה. מופיע קצין בג'יפ ואומר: "עליכם להחליף מיד גדוד סדיר של גולני, מוכה וחבול באזור הכינרת". מדובר היה בגדוד שהשתתף בקרב תל מוטילה, שהיה רצף של קרבות ואירועי אש, אשר התחוללו במשך חמישה ימים, החל מ-2 במאי עד 6 במאי 1951, מצפון לכנרת (באזור בו נמצא כיום היישוב אלמגור), בין הצבא הסורי ובין צה"ל. לאחר שיחידות סוריות חצו את הגבול והשתלטו על שלוש גבעות ממערב לאזור המפורז, שנודעו בשמות תל אל-מוטילה, מוצב 'השפך' ומוצב 'הדמות'. במהלך ימי הקרב נהרגו 41 חיילי צה"ל ונפצעו למעלה מ-70, בסופו נסוגו הכוחות הסורים מהאזור. אמרתי :"אין לי נשק אין לי תחמושת אין ציוד, מה נעשה?" תשובה: "אין מה לעשות תיסעו לפילון ומשם לשפך הצפוני של הכינרת דרך ראש פינה. כלי נשק והסברים תוך כדי נסיעה". במהלך הנסיעה חברו אלינו משאיות עם ציוד, רובים מלאי גריז ותחמושת. ירדנו במסתור הרים והלכנו ברגל להחלפה. המפקד שם היה גאנדי. והוא בכה כמו ילד. מצבם היה קשה ביותר והם היו גם באפיסת כוחות. לכל כיוון שהסתכלת היו הרוגים ולא ידעת של מי הם. שלנו או שלהם. ביצענו את ההחלפה ולמחרת התמסרנו לזיהוי החללים, סילוקם וקבורתם. את שלנו העברנו עם חמורים לקבורה בארץ ואת שלהם קברנו במו ידנו".

המשך שירות מילואים של יונס ביחידה הדרוזית, (מתוך ראיון עם אל"מ (מיל.) יגאל מזיאד עבאס שהיה הקצין הדרוזי הראשון שזכה לדרגת אל"מ בצה"ל, יולי 2002 - היחידה הדרוזית הוקמה על בסיס קשר בין דרוזים ויהודים שהתחיל בשנות ה – 30 ביוזמת יצחק בן צבי. לאחר שהעותומנים (התורכים) נוצחו ב – 1915 ע"י הבריטים, החלו בשנת 30 שוב התקוממויות מצד הערבים ויצחק ב.צ. שראה את הנולד הקים רשת קשר של יהודים עם דרוזים וערבים תחת מטריה של הסוכנות היהודית. מיעוט יחד עם מיעוט, דרוזים עם יהודים.
בהצעת ה'חלוקה' מ-1947, הדרוזים היו צריכים להישאר בלבנון. לכן התחילו הדרוזים למשוך לכיוון ישראל וכך מספר שייכים מעוספייה ודלית אל כרמל גויסו לצה"ל. משה דיין נפגש בשפרעם עם מג"ד הגדוד הדרוזי שהגיע מלבנון וסוריה"להציל את הדרוזים מהיהודים" כדי לסכם על עריקת הגדוד לצה"ל. המג"ד הסכים לא להשתתף לצד הערבים בקרבות, אך לא יותר מכך. בסופו של דבר, חיילים משתי פלוגות ערקו כדי להישבע
לצה"ל. עם פרוץ המלחמה גויסו לצה"ל דרוזים ובדואים בהתנדבות ובגיבוש של גיורא זייד וחיימקה לבקוב והוקמה יחידה מיוחדת שמרכזה היה בבסיס נשר. לאחר קום המדינה שמרה היחידה על קו התפר. בשנת 1955 בקשו השייכים הדרוזים מבן גוריון לחוקק חוק גיוס חובה לדרוזים לאור ההתנדבות הרבה שהייתה ממילא. ואכן, במאי 1956 יצא לאור המחזור הראשון של גיוס חובה לדרוזים.
עם הגידול במחזורי הגיוס ליחידה פוזרו הפלוגות לאורך קו הגבול בדרום. ב – 1959 הוציאו מחזור ראשון לקורס קצינים רגיל.
גדוד המילואים הוקם לאחר שהמתנדבים והסדירים התחילו להשתחרר. גם לגדוד המילואים צורפו קצינים מפקדים יהודים, בעלי רקע מתאים. כך צורף יונס ליחידה. עמו צורף גם ארזי מכפר יהושוע ועוד אדם מנהלל. הקונספציה של צה"ל הייתה לקחת 'ערביסטים' יהודים שידעו ערבית ומסורת ערבית והכירו היטב את המנטליות הערבית כדי שלא לעורר את חמתם של הדרוזים (בעיקר של המתנדבים) שהם כאילו החיילים הפשוטים ואינם זכאים לפקד. בין שאר התפקידים, היה לגרש את עדרי הבדואים שפלשו לארץ ולחסל פדאיונים.
גדוד המילואים של יונס היה בתקופת ששת הימים בזבובה שליד ג'נין וגם הופגז, עד שג''נין נכנעה. אני (יגאל מזייד) הייתי מג"ד מקביל של גדוד מילואים אחר. כל אדם בר דעת שיודע שאיננו יהודי אל יצפה לשוויון של 100% ברור שיהיה קשה לתת לדרוזי דרגות וללכת עם הביטחון עד הסוף. תמיד נשאר כבדהו וחשדהו וזה מוצדק. לא כעסתי על זה, אך מאד כעסתי שהיו קצינים יהודים שראו בדרוזים ובדואים סוג ב'. והתייחסו באופן מתנשא. רק מיעוטם הצניעו. הצניעות ואי ההתנשאות התאפיינה בעיקר אצל הקצינים הקיבוצניקים שהיו ביחידה.
הבעיה הייתה שמרבית הקצינים היהודים היו קציני מודיעין ולא קציני שטח ולכן היו מתנשאים מאד. ופה המקום של יונס והשפעתו הרבה. יונס היה איש שטח, בדואי ודרוזי לכל דבר וזו עוצמתו של האיש המיוחד הזה, אשר היה בא אל האנשים מהמקום שלהם ונותן להם הרגשה שוויונית. איש נעים הליכות אשר פיקד על אחרים בנימוס ותובנה, זאת הייתה היכולת של יונס להתערות ולהשתלב. תמיד לתת מילה טובה במקום הנכון. הצניעות והבנת נפש האדם ללא מחסומי הדרגות. לעולם לא שמר היררכיה של דרגות. יונס הכיר את הממסד הדרוזי ואת נוהגי הכבוד הדרוזי לבוגר ולאיש המוסר. כשיונס היה אתנו, נהג לפי נוהגי התרבות שלנו.

במלחמת ששת הימים 1967. הצד ההומניטרי. סיפר יונס: (מתוך ראיון וידאו שנערך בידי דוד גרליך 1996)
"במלחמת ששת הימים קראו לי לגיוס מילואים במסגרת יחידת הדרוזים, אליה הצטרפתי שנים לפני כן. מקום הריכוז היה בכרמים ובגנים של קבוץ מגידו ושם הייתה חניית לילה. נתתי הוראה להתחפר ולהציב שמירה. הרץ והסגן שלי היו דרוזים. התחלתי לחפור לי שוחה, הם לא הסכימו שאחפור בעצמי ועמדו על כך שהם יחפרו את השוחה עבורי. כמובן שלא הסכמתי, למרות שאסור היה לי לסרב. ישנתי בשוחה וראיתי שהרץ הדרוזי יושב ושומר עלי ואינו ישן. כזה נאמן הוא היה. מתקופה זו יש כמה חוויות יוצאות דופן. היינו צריכים להגיע למקום שהיום הוא 'גשר אדם', הוא היה גם אז קיים ואפשר היה לעבור אל צדו השני של הירדן. היה שם כל הזמן זרם פליטים, שעברו לירדן. היה חום נוראי והחלטתי שאנו צריכים להשקות אותם  מים.
הדרוזים לא היו מסוגלים להבין את דרישתי לחלוקת מים למסכנים. חשבתי שיש צורך לפוצץ את הגשר ולהפסיק את תנועת הפליטים. הגיע במסוק הרמטכ"ל דאז יצחק רבין והצעתי לו זאת, הוא ענה: "חס וחלילה, תן להם ללכת מה שיותר - יותר טוב". משם יצאנו לכיוון הגולן.
נסענו לגולן דרך ג'נין. עם ג'נין יש לי עניין אישי, הדבר האחד - קרוב משפחה שלנו נפל שם. והעניין השני -
ידעתי שיש שם פליטים מקיסריה. העיר סגורה ומסוגרת ואנחנו מסתובבים ברחובות. פתאום מאחת הדלתות נשמע קול אישה ;"וואלה האדא יונס"... דפקתי בדלת ואמרתי "נכון אני יונס ומי את"?. נפתחה הדלת. הדרוזים עמדו סביבי דרוכים עם נשקם. נופלת אישה ומנשקת את רגלי, זו הייתה אחותו של מנסור, מכפר ג'אסר א זרקא, אשר עבד אצלנו כשומר בבריכות הדגים. אחותו זו ברחה עם בעלה כפליטה ב - 1948.
שאלתי במה אוכל לעזור לה. היא בקשה לבקר בישראל את משפחתה. הושבתי אותה בג'יפ והבאתי אותה למושל הצבאי. סידרתי לה רשיון לשבועיים לביקור בישראל. היא הספיקה עוד להגיע לפני אל מנסור אחיה.
עלינו לגולן. באחד המעברים היה פקק תנועה שלא אפשר לעבור. היינו בג'יפ והחלטנו לבדוק. מה שהתברר, שנהגי המשאיות של מובילי הטנקים פרצו לחנויות ובזזו אותן. נעמדנו שנינו, אני והנהג עם נשק מכוון לנהגים ואיימנו שנירה בהם, אם לא יסתלקו. הם ברחו והציר נפתח.
כשאני מדבר על מלחמות אני נישנק מדמעות, כי מראות הזוועה חוזרים ונשנים. במהלך שיגרת החיים,
ובמיוחד בהיותך מפקד, עליך לעצור את רגשותיך כדי לשמש דוגמא לפקודיך.

יהונתן בהרב הלך לעולמו ב-2 בפברואר 2002, כ"א שבט תשס"ב ונקבר בקיבוצו שדות-ים. 

את הדברים העביר בנו ישראל בהרב.