יפה חנה ז"ל

קורות חיים

חנה נולדה בחווה החקלאית "כפר ילדים" לרגלי גבעת המורה בעפולה עילית בשנת תרפ"ח (1928). היא גדלה והתחנכה בתל מונד, בקרב שבט יפה המסועף- ה"מוז'יקים". כלשונו של בן אחיה, אלוף משנה (מיל') דובי יפה, שפנו להתיישבות ולביטחון. בשנת 1935 עברה משפחתה למושב חרות שם גרה בבית שבנה אביה, עד יומה האחרון. חנה התגייסה ל"הגנה" בשנת 1945 ושרתה כקשרית. התגייסה לפלמ"ח בשנת 1946, לפלוגה ז' בגדוד הרביעי. חנה שימשה גם כפקידה פלוגתית בפלי"ם. לאחר זמן מה יצאה לקורס חובשים. בסיום הקורס מונתה לחובשת בגדוד, ובהמשך מונתה לקצינת החובשים של הגדוד הרביעי. אחר כך הייתה לקצינת החובשים הראשית של חטיבת הראל. במסגרת תפקידה הצטרפה חנה לכל מבצעי החטיבה במלחמת העצמאות. מפקד הפלי"ם, שמואל ינאי (סמק), מספר שאגרה בזיכרונה את כל פרטי ההעפלה מחשש שרישומים בכתב ייפלו בידי הבריטים. בשנת תש"ח לחמה כקצינת חובשים של הגדוד הרביעי והוטל עליה לפנות את חללי הגדוד. משימה זו השאירה בה את אותותיה לתמיד. אחרי המלחמה סיימה את בית הספר לאחיות מוסמכות בבית החולים בילינסון. היא התנדבה לשרות מילואים וסייעה להקים מחלקה כירורגית מוטסת בחטיבת הצנחנים. ערב מבצע סיני עברה קורס צניחה, מלאה תפקיד מרכזי בפינוי אווירי של פצועי הצנחנים מהמתלה ואחר כך צנחה עם הכוח של מוטה גור בא-טור וכך זכתה לכנפי צנחן עם רקע אדום. שנים רבות עבדה כאחות ראשית במחלקה פנימית ד' בבילינסון, בניהולו של פרופסור אנדרה דה-פריז. היא עבדה במסירות רבה, כושר הארגון שלה היה נדיר ומחלקתה הייתה ללא רבב. היא תרמה בתחומים נוספים בבית החולים, כמו פיתוח האספקה הסטרילית ובעת מלחמות ומצבי חרום התייצבה מיד במרכז הפעילות, מקרינה מקור רוחה ומניסיונה הרב. תמיד ידעה "לתת כתף" כשצריך. חנה עבדה בבית החולים עד גיל 75 ובשנים האחרונות לעבודתה הייתה אחות לילה. אחרי מות אחיה, הפכה חנה לעוגן של המשפחה הגדולה, שאהבה להתאסף בצל עץ הפיקוס שלה ולהתענג על תבשיליה. לא היו לה ילדים, אך, לפי דברי בן אחיה יורם, כולם הרגישו כילדיה. חנה יפה נפטרה ב-17 במאי 2006. סיפור הצלתו של שלום צורי בקרבות הרדאר, כפי שספרה בת המשפחה, רחלי יפה: מי האיש? סיפור לזכרה של חנה יֹפֶה לוחמת פלמ"ח "...במשך שנים רבות זכורים לי בביתה של חנה שני פסלי עץ. לשאלותינו, הילדים, מאיפה הפסלים חנה אמרה שזה "מהפצוע שהצלתי אחרי קרב הראדאר". הסיפור היה ידוע במשפחה אך לא ידענו מי האיש והדבר סיקרן אותי ובמיוחד לאור העובדה שאף אחד ובשום ספר לא הופיע הסיפור. לפני כשנה וחצי לקראת בת המצווה של ביתי התבוננו היטב באחד הספלים וגילינו שכתוב עליו מוניר 12.12.62. כיתוב זה שנסתר מעיננו במשך כל השנים עורר אותנו לחפש ולחקור מי האיש? חיפושים רבים בספרות, בפניות ללוחמים ואחרים המכירים את סיפורי קרב נבי סמואל והרדאר לא העלו דבר. לאחר שקראתי בספרו של יאיר מדוצקי על קרבות הרדאר על לוחם פלמ"ח בשם שלום צורי ששרד את הקרב ואת ההתעללות בגופות של הלוחמים הערבים לאחר שהתחזה לערבי מאבו גוש, החלטתי לחפשו בתקווה שהוא יוכל לעזור לנו למצוא מי האיש. איזי מָן, מהתכנית "המדור לחיפוש קרובים" עזר ליצור קשר עם בני משפחתו של שלום צורי והסתבר שהוא הפצוע שחנה הצילה והסיפור שונה ממה שכתוב בעדות המצוטטת בספר ולמעשה הוא כמו זה שאנו הכרנו והנה הוא לפניכם: "...לאחר הקרב הנורא בנבי סמואל והרדאר נשארו גופות הלוחמים בשטח ולאחר משא ומתן עם הבריטים אושר לאנשים בודדים לא חמושים לעלות ולאסוף גופות בלבד מהשטח. חנה היתה אחת מהנשים הללו ועלתה עם רכב ונהג לכוון הרדאר. המראה היה נורא והיא החלה במלאכת העמסת הגופות על הרכב. לפתע היא זיהתה שאחד הלוחמים אינו מת. היא העלתה אותו אל הרכב כאחת הגופות (יתכן ונתנה לו זריקת מורפין) וכך הוציאה אותו משם. שלום צורי נשאר בשדה הקרב הדומם מספר ימים, פצוע די קשה בידו. מים הוא השיג על ידי ליקוק טל הבוקר מהצמחים בשטח. באחת הפעמים שהתרומם והחל להסתובב בשטח פגש רועה ערבי וזה שאל אותו מי הוא והוא ענה, בערבית הטובה שבפיו, שהוא מוניר מאבו גוש. לאחר מכן הוא המשיך להתחזות כמת כל אימת ששמע תנועה בשטח או אולי איבד את הכרתו וכך מצאה אותו חנה והצילה את חייו...". לאות הוכרה ולאור הידידות שנמשכה ביניהם במשך שנים הוא נתן לה את הפסלים שהיו בביתה. תודה רבה לאיזי מן מקול ישראל, לדליה פלד ולאלדד חרובי מבית הפלמ"ח על עזרתם לאורך הדרך. מי האיש? סיפור לזכרה של חנה יֹפֶה לוחמת פלמ"ח "...במשך שנים רבות זכורים לי בביתה של חנה שני פסלי עץ. לשאלותינו, הילדים, מאיפה הפסלים חנה אמרה שזה מהפצוע שהצלתי אחרי קרב הרדאר. הסיפור היה ידוע במשפחה אך לא ידענו מי האיש והדבר סיקרן אותנו. לפני כשנה וחצי לקראת בת המצווה של ביתי התבוננו היטב באחד הספלים וגילינו שכתוב עליו מוניר 12.12.62. כיתוב זה שנסתר מעיננו במשך כל השנים עורר אותנו לחפש ולחקור מי האיש? חיפושים רבים אותי ובמיוחד לאור העובדה שאף אחד ובשום ספר לא הופיע הסיפור. בספרות, בפניות ללוחמים ואחרים המכירים את סיפורי קרב נבי סמואל והראדאר לא העלו דבר. לאחר שקראתי בספרו של יאיר מדוצקי על קרבות הראדאר על לוחם פלמ"ח בשם שלום צורי ששרד את הקרב ואת ההתעללות בגופות של הלוחמים הערבים לאחר שהתחזה לערבי מאבו גוש, החלטתי לחפשו בתקווה שהוא יוכל לעזור לנו למצוא מי האיש. איזי מָן, מהתכנית "המדור לחיפוש קרובים" עזר ליצור קשר עם בני משפחתו של שלום צורי והסתבר שהוא הפצוע שחנה הצילה והסיפור שונה ממה שכתוב בעדות המצוטטת בספר ולמעשה הוא כמו זה שאנו הכרנו והנה הוא לפניכם: לאחר הקרב הנורא בנבי סמואל והראדאר נשארו גופות הלוחמים בשטח ולאחר משא ו מתן עם הבריטים אושר לאנשים בודדים לא חמושים לעלות ולאסוף גופות בלבד מהשטח. חנה היתה אחת מהנשים הללו ועלתה עם רכב ונהג לכוון הראדאר. המראה היה נורא והיא החלה במלאכת העמסת הגופות על הרכב. לפתע היא זיהתה שאחד הלוחמים אינו מת. היא העלתה אותו אל הרכב כאחת הגופות (יתכן ונתנה לו זריקת מורפין) וכך הוציאה אותו משם. שלום צורי נשאר בשדה הקרב הדומם מספר ימים, פצוע די קשה בידו. מים הוא השיג על ידי ליקוק טל הבוקר מהצמחים בשטח. באחת הפעמים שהתרומם והחל להסתובב בשטח פגש רועה ערבי וזה שאל אותו מי הוא והוא ענה, בערבית הטובה שבפיו, שהוא מוניר מאבו גוש. לאחר מכן הוא המשיך להתחזות כמת כל אימת ששמע תנועה בשטח או אולי איבד את הכרתו וכך מצאה אותו חנה והצילה לאות הוכרה ולאור הידידות שנמשכה ביניהם במשך שנים הוא נתן לה את הפסלים שהיו בביתה. תודה רבה לאיזי מן מקול ישראל, לדליה פלד ולאלדד חרובי מבית הפלמ"ח על עזרתם לאורך הדרך.