תא"ל ירון פיליפ חיים ז"ל

קורות חיים

חיים נולד להוריו עליזה ואשר ב-17 ביוני שנת 1929 בגרמניה. היה בהכשרת כפר-מנחם והתגייס לפלמ"ח בשנת 1947. שרת בפלוגה ב' בגדוד החמישי, חטיבת הראל. בתחילת שנת 1948 עבר קורס מדריכי ספורט בשרונה. אחר כך ליווה שיירות לירושלים, השתתף במבצעים "מכבי" ו"נחשון". לחם בירושלים, במשלטי שער-הגיא, בכיבוש בית-נששיבי. נפצע בניסיון הכיבוש של הראדר. בהפוגה הראשונה עבר קורס מפקדי כיתות בג'ליל. נפצע בפעם נוספת במבצע "יואב" . פעילות בצה"ל: החל משנת 1950 היה בחיל-האוויר. נמנה על הצוות שהקים את טייסת הסילון הראשונה, מטוסי מטאור. שמש כקצין טכני בטייסות שונות. היה מפקד טייסת תחזוקה במלחמת ששת-הימים. במלחמת יום הכיפורים שרת כראש להק ציוד בחיל-האוויר בדרגת תת-אלוף. השתחרר בראשית 1975. פעילות אזרחית: היה יו"ר מועצת המנהלים של "צקלון" עד שנת 1987. בשנת 1983 קיבל את פרס התעשייה על פיתוח התעשייה הפרטית בגליל. בשנת 1987 הקים חברה פרטית בשם: בי. אי. סי - יעוץ עסקי ותעשייתי בע"מ. עסק בעיקר בפיתוח התעשייה הקיבוצית. חיים ירון התגורר ברמת-השרון.

סיפורו האישי של חיים ירון (פיליפ):

חיים ירון יליד 1929, צורף להכשרת כפר-מנחם והתגייס לפלמ"ח בשנת 1947. שרת בפלוגה ב' בגדוד החמישי, חטיבת הראל. בתחילת שנת 1948 עבר קורס מדריכי ספורט בשרונה. אחר כך ליווה שיירות לירושלים, השתתף במבצעים "מכבי" ו"נחשון". לחם בירושלים, במשלטי שער-הגיא, בכיבוש בית-נשאשיבי. נפצע בניסיון הכיבוש של הרדאר. בהפוגה הראשונה עבר קורס מפקדי כיתות חבלה בג'ליל. נפצע בפעם נוספת במבצע "יואב" .
התגייסתי לפלמ"ח בספטמבר 1947, הייתי בן 18 כמו רוב חברי שהתגייסו יחד אתי. נשלחנו יחד לכפר מנחם, קיבוץ צעיר ליד גדרה שהשתייך לתנועת "הקבוץ הארצי". כאן עברנו סדרה של אימונים צבאיים במקביל לעבודה במשק.
בחודש מרץ 1948 הגיעה פקודת תזוזה. המחלקה שלנו, שהשתייכה לפלוגה ב' בגדוד החמישי של הפלמ"ח, נשלחה להתייצב במחנה אוהלים מאולתר שהוקם בחצר בית חרושת "אוקבה" לסכיני גילוח. בית החרושת שכן בצפון מזרח ראשון לציון, מרחק של כ-4 ק"מ בקו אווירי מסרפנד (צריפין).
המשימה שהוטלה עלינו הייתה ליווי שיירות לירושלים, שהמצור עליה הלך והתהדק. למעשה, המצב בדרכים עד כדי כך החמיר, שמדצמבר 1947 והלאה הנסיעה לירושלים וממנה התקיימה אך ורק באמצעות שיירות מאורגנות, מלוות באבטחה צמודה. הנשק שבידינו היה דל, ופעלנו בפרופיל נמוך כדי להימנע מכל התערבות בריטית, שברוב המקרים פעלה לרעתנו.
בבית החרושת "אוקבה" המתנו להגעת השיירות שיצאו לכיווננו מהתחנה המרכזית בתל-אביב. כשהשיירה הגיעה, לקחנו את נשקנו האישי ותפסנו את מקומנו. חלקנו טיפסו לתא המטען הפתוח של משאיות האספקה. שם, ישובים על שקי אורז וסוכר, נערכנו מאחורי עמדה מאולתרת שהעמדנו משקי אספקה. חלק אחר ממלווי השיירה התיישב בתוך המשוריינים. אני ישבתי בתא המטען של אחת המשאיות, מצויד ברובה בריטי ממלחמת העולם השנייה, שהיה כבד ולא נוח לתפעול. (אספקת הנשק הצ'כי עדין עוד לא הייתה בארץ). שיירות הראשונות עברו בשלום בדרך לירושלים וחזרה.
בשלהי מבצע "נחשון" הדרך לירושלים אמנם הייתה פתוחה, אך רק באופן זמני כי בשטח עוד הסתובבו כנופיות חמושות. לכל הצדדים היה ברור שטרם נאמרה פה המילה האחרונה.
בשקט היחסי שהשתרר לקראת סיומו של המבצע הוחלט להעלות לירושלים שיירת אספקה חריגה בגודלה, שיצאה מחולדה ב-16 לאפריל "שיירת הראל". דויד בן גוריון החליט להצטרף לשיירה במטרה להתרשם במו עיניו מהמתרחש בעיר. בשיירה היו 300 כלי רכב, מתוכם כ 250 משאיות עמוסות במזון, תחמושת ודלק.
בעוד אנשי השיירה מתארגנים לצאת לדרך, התארגנו הערבים למארב בקטע הכביש שבין לטרון לכפר סריס, שהוא מושב שורש כיום. אחרי שהשיירה יצאה לדרך שבראשה הרכב המשוריין של ראש הממשלה. כל החלק הקדמי של השיירה עבר בשלום והגיע לירושלים. אני ישבתי כמו תמיד בתא המטען של המשאית והכנתי לי עמדת ירי בעזרת השקים שהיו המטען של הרכב. בכל רכב בדרך כלל היה מאבטח אחד, בחלק של הרבים היה גם מאבטח ליד הנהג.
שהרכבים שלנו הגיעו מעבר לחאן שבשער הגיא, נפתחה עלינו אש תופת מכיוון הכפר בית מחסיר. יוסקה סימבול, לוחם פלמ"ח שהיה אחד הרזביסטים שהצטרפו לשיירה השתלט על המצב, ארגן מספר לוחמים לכוח מאולתר שטיפס אל רכס ההר במטרה לנהל לוחמה נגד הערבים שירו בלי הפסק על השיירה.
"אם התחמושת תגמר לכם" הנחה אותנו יוסקה, "תחזיקו רימון בהישג יד, לכל מקרה, ברור." 
תוך כדי חילופי הירי, הצלחנו להדוף את כוחות האויב חזרה לכיוון הכפר. אחרי כשעתיים סימבול נפגע מכדור ונהרג. לא היה בנינו מי שהוא שיתפוס פיקוד במקומו, ובעזרת השקט הרגעי יכולנו לסגת חזרה למטה אל המכוניות. הכביש היה פתוח ולכן התנענו את הרכבים ולהסתלק מהמקום ולהגיע עד מוצא. שם העברנו את הלילה ולמחרת המשכנו בנסיעה של כשעה ללא הפרעות עד לירושלים. אחרי קבלת פנים ושמחה גדולה התברר לנו שכיוון שלא הגענו, הוכרזנו כנעדרים בקרב.
אותם משוריינים שבשנים שלאחר מכן נותרו במתכוון מוטלים מפויחים לצד הדרך, לזכר הנפגעים הרבים שהיו ביננו ולזכר מפגן האומץ הבלתי רגיל והדבקות והעיקשות במטרה, כשהדרך לירושלים נפרצה מחדש פעם אחר פעם, במחיר דמים כבד של אנשי "הראל" ואחרים. 
בירושלים המחלקה שלנו בגדוד הוצבה במחנה שנלר, שבצפון העיר. הקבוצה שלי כולם היו מהכשרת כפר מנחם. אבל צרפו אלינו אנשים שאבדו את הקבוצה שלהם או את המחלקות שלהם. 
יותר מאוחר גם צורפו אלינו עולים חדשים שהגיעו ישר מהאנייה איך אומרים עברו הכשרה קצרה מאוד אני לא יודע אפילו איפה בדרך מהאנייה.
בלילה שבין ה-3 ל-4 במאי תוכננה להתבצע פעולה שיצאנו לתקוף את אוגוסטה ויקטוריה, אני הובלתי כתה שהיו בה הרבה עולים חדשים , בכלי הנשק שהיו אז לפלמ"ח הדובדבן שבקצפת היה הדוידקה מרגמה גדולה מאוד תוצרת הפלמ"ח שהייתה אמורה לתת הפגזה על היעד לפני המתקפה שלנו.
יצאנו ממחנה שנלר, ירדנו צפונה לכיוון הוואדי,  במהלך ההליכה לכיוון היעד הסתובבתי ואמרתי לחייל שהיה מאחורי תגיד לכולם להצטופף והוא הבין להסתובב , אני המשכתי קצת הלאה ופתאום אני רואה שאני לבד בשטח שאין אף אחד מאחורי.
המזל היה שלמעשה כל הפעולה נכשלה כיוון שפגז הדוידקה התפוצץ בקנה ולכן הפעולה בוטלה וחזרנו חזרה לשנלר.
בתום הקרבות הקשים ברמת רחל, נשלחה המחלקה שלנו אל גבעת
הרדאר שפסגתה נישאת לגובה 880 מטר ובמיקומה האסטרטגי חלשה על הכביש לירושלים, על הקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה, ועל הכפרים הערבים נבי סמואל ובידו. בראש הגבעה שכן מחנה צבאי בריטי .
כאשר הבריטים עזבו נמסר לידיו של הלגיון הירדני ולידי כוחות
ערביים מקומיים, אך לא לזמן רב. הגבעה נכבשה על-ידי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח והמחנה הועבר לידיו של כוח חי"ש (חיל השדה של ארגון ה"הגנה"). ב26 במאי תקפו הלגיונרים שוב, ובחסות מתקפה ארטילרית כבדה הצליחו לכבוש את הבסיס מחדש, בניסיון ההתקפה השני.
לא היה בכוונת הצד שלנו לוותר על העמדה האסטרטגית, ומיד תוכננה מתקפה נוספת. באחד ביוני הסיעו אותנו עד לקיבוץ קריית ענבים הסמוך, שם המתנו עד לרדת החשיכה. ובינתיים לא היה חסר מה לעשות – ישבנו וניקינו את הנשק האישי, וגם השלמנו קצת שעות שינה ככל שהתיר לנו הזמן.
שהלילה ירד, צעדה המחלקה שלי מספר קילומטרים ספורים ברגל עד שהתקרבנו אל הגבעה מצפון. התכנון היה לפרוץ למקום משני כיוונים -- אנשי הגדוד הרביעי יפרצו מכיוון שער הבסיס, ואנחנו מהצד הצפוני, אחרי שנחתוך את הגדר.
נערכנו לאורך הגדר, ונשכבנו שם עד לתחילת ההתקפה. על פי התכנית היינו אמורים לפרוץ ראשונים למחנה, לרתק את תשומת ליבם של כוחות האויב וכך לאפשר לאנשי הגדוד הרביעי לפרוץ דרך השער הראשי. מבחינת העיתוי, אנשי הגדוד הרביעי הקדימו אותנו בדקות או בשניות, כך שעוד לפני שהספקנו לעשות משהו חטפנו גשם של רימונים, שגרם לנפגעים רבים. גם אני נפגעתי מרסיסים בפניי ובכל גופי.
הייתי מפקד חוליית מקלע, אך למיטב זיכרוני באותו קרב לא ירינו במקלע אפילו כדור אחד כי כל חברי החוליה נפצעו. כך או כך, נחשפנו על ידי כוחות הלגיון והותקפנו באש עזה, כשהלוחמים שלא נפגעו משיבים אש ומונעים מהאויב להסתער עלינו. אנשי הגדוד הרביעי פרצו גם הם פנימה ובאזור השער הראשי התחולל קרב נוסף, קרב רימוני יד שהתנהל פנים אל פנים, מה שהסתכם בנפגעים רבים.
בשעה חמש לפנות בוקר, עם עלות השחר, הוחלט לסגת בחפות מכונות ירייה שפעלו מ"בית פפרמן", בית הבראה שנבנה בשטח קיבוץ מעלה החמישה לטובת עובדי חברת האשלג של ים המלח. דידיתי, זחלתי, הלכתי---. וכך הגעתי בכוחות עצמי למעלה החמישה, שם קיבלנו טיפול רפואי ראשוני,
ואחר-כך פינו אותנו לבית חולים שדה בקריית ענבים. בית החולים סבל ממחסור גדול באמצעים רפואיים, כולל אמצעים לשיכוך כאבים. השכיבו אותי על פלטת עץ שבמקור שימשה כשולחן מטבח, וכעת תפקדה כמיטת אשפוז מאולתרת. רסיס אחד גדול, שחדר מעל הירך, הושאר שם עד היום כי נאמר לי על ידי הרופאים שאם יוציאו אותו קרוב לוודאי שאצלע בל חיי. הצוות הרפואי החל לשלוף מגופי את יתר הרסיסים בזה אחר זה. נשכתי שפתיים, הכאבים היו חזקים. האחות ראתה שאני סובל ושאלה באם אני מעוניין בחצי סיגריה, כדי להסיח את דעתי מהכאב. הנהנתי, וכך חזרתי שוב לעשן. 
בעודי שוכב חבוש בבית החולים, הוכרזה בעשרה ביוניי ההפוגה הראשונה לפרק זמן בן ארבעה שבועות. ירדתי מהרי ירושלים - דרך עוקפת דרך בורמה למחנה סרפנד.
לסרפנד הגעתי חבוש בתחבושות, ושם חיכתה לנו חגיגה שלמה, שולחן ערוך מכל טוב: חלב, לבן ואפילו שמנת; גבינה לבנה, לחם טרי וריחני; ירקות טריים, עזי טעם וצבע... חודשים חלפו מאז זכינו להכניס אל פינו מזון טרי, ולמדנו להסיח את הדעת מצליליה של הבטן המקרקרת מרעב. והנה כל טוב מונח בפנינו, רק להושיט יד ולקחת. התענגנו על כל נגיסה ונגיסה, הטעם היה נפלא ואכלנו עד שהתפקענו. מבחינתנו זו הייתה הארוחה הטעימה ביותר בעולם.
התקשרתי הביתה, להורים. "אני חי, הכל בסדר," בישרתי, חושב על ההורים רבים, רבים מדי, שלא זכו לקבל שיחה כזו מבניהם ובנותיהם.
בסרפנד חוילתי רשמית לצה"ל. עד אז הייתי מס' 240 בפלמ"ח, וזה מספר שהופיע בדסקית הזיהוי שלי. על הדסקית החדשה הצה"לית, התנוסס מספר בן חמש ספרות, 96453.

חיים ירון נפטר ב-11 באפריל 2023