לוחמת ירושלמי ממצין זהבה ז"ל

קורות חיים

זהבה ירושלמי לבית ממצין כתבה את קורות חייה בפלמ"ח:
"...נולדתי בדצמבר 1929 באוקראינה אשר ברוסיה. עליתי עם הורי ואחי לישראל, שנקראה אז פלסטינה, בשנת 1933. 
לאחר שהות של שנה בארץ חלה אבי ונפטר. לאמי היה קשה מאוד בשני ילדים קטנים וגם לפרנס את המשפחה ולכן עברנו להתגורר בכפר הנוער בן שמן. משם עברתי לקבוצת "עלומים" רעננה, לחברת נוער בקיבוץ נען, משם להכשרה מגויסת בקיבוץ דפנה ולהקמת קיבוץ משגב-עם.

ב-1947 עברתי ליווי שיירות לירושלים. בתחילת הדרך, בסוף שנת 1947, כאשר דובר שהבריטים יעזבו את הארץ, עבדנו בהעברת הכספים מן הבנקים בחיפה לתל-אביב. כיוון שדובר שריכוז הצבא הבריטי יהיה בחיפה, לפני צאתם את הארץ, והיה חשד שעם צאתם, יוציאו עמם את הכספים. לאחר מכן עבדתי בליווי השיירות לירושלים. בוקר בוקר בשעה חמש, היתה מונית אוספת אותנו ליד קולנוע בית העם בתל-אביב, אל נקודת הריכוז  בתחנה המרכזית בתל-אביב, שם המתינה השיירה. בעיקר היו משאיות מזון, אספקה וציוד ומעט אוטובוסים עם נוסעים ומוניות. חלק חשוב מהשיירה היו משורייני הליווי שבפועל היו עשויים מפח אולם מבחוץ הוסבו כדי שהאויב יחשוב כי אכן הם משוריינים.  אנחנו שישבנו בתוכם ידענו את משמעות הכיתוב "חדיר".  אני השתייכתי לגדוד החמישי של הפלמ"ח, "הפורצים", בחטיבת הראל פלוגה ט'. באחד מחדרי "אגד" בתחנה המרכזית היה חדר הנשק שלנו, אליו היינו נכנסים עם סיסמה שהשתנתה מידי יום. הנשק היה "סטן" או כפי שקראנו לו: "המכשיר שיורה כאשר הוא רוצה". 

זכורה לי היטב השיירה האחרונה בה השתתפתי. הדיבור היה שהפעם מדובר במשהו מיוחד, יהיו משוריינים אמיתיים וגם מכונות ירייה ומקלעים. במושגים של הימים ההם זו היתה השיירה בה' הידיעה! ביום חמישים 25.3.1948 עלינו לירושלים כרגיל ונשארנו ללון בה. למחרת, יום שישי ה-26.3, בשעות הערב התרכזנו בחורשה של קריית-ענבים. אם כי היו שמועות על היעד, עדיין לא ידענו מהו. בשבת ה-27.3 הבנו כי השיירה מיועדת לגוש-עציון, גוש ישובים דתיים שהיה נצור והיה צורך להעביר להם מצות ומזון לפסח. יחד עם זאת היה כוח של אנשי חי"ש מירושלים שבאו להחליף את הכוח שישב שם. הכוח שניסה להגיע לפנינו היו הל"ה ה"יד שסיפורם ידוע. 
יצאנו ולמרות השעה המוקדמת של שבת בבוקר בה יצאנו, קידמו אותנו המוני אנשי ירושלים בברכות ואיחולים. 
הדרך היתה שקטה ורגועה והשיירה התנהלה כמו על מי מנוחות. אנחנו, אנשי הליווי של השיירות לירושלים, רגילים היינו תמיד ל'תזמורת' של אש ואבנים בהגיענו לשער הגיא אך הנוף היה יפה והכל שקט. היו שייחסו את הדבר לגורם ההפתעה והיו שאמרו כי את הדרך הזו הם מוכנים לעשות אפילו עשר פעמים ביום. אך המציאות היתה אחרת. 
הגענו לגוש ותוך דקות ספורות פורק כל המטען והציוד ואמורים היינו לצאת חזרה לדרך. התעכבנו חמש עד עשר דקות על מנת להעמיס מטוס פרימוס שחל בו קילקול, על אחת המשאיות ויצאנו. הדרך חזרה היתה זרועה כ-27 מחסומי אבנים. ככל שהתקדמנו, כך היה המחסום קשה יותר לפריצה ומעבר. אני הייתי במשוריין המאסף שנסע האחרון בשיירה. לפתח נתקבלה פקודה לסגת. הסתבר שאת המחסום האחרון לא ניתן לפרוץ. הדרך היתה צרה מאוד. לשמאל היה תל גבוה או הר קטן ומימין היתה תהום ולכן כדי לסובב את כלי הרכב צריך היה לסובב אחד אחד. בגלל נהג חסר סבלנות או אולי פחד, הצלחנו לסובב רק שבעה כלי רכב ולסגת.
שאר השיירה התמקמה בנבי-דניאל, שם אחרי קרב קשה נאלצו להיכנע ללא תנאים, למסור את הנשק והציוד ובתמורה להתפנות על ידי הצבא הבריטי לירושלים. אני הייתי בין הנסוגים לגוש. אחרי כחודש רצוף התקפות, קרבות והפוגות קצרות, ב-12 למאי היה הקרב הקשה והאחרון וכפר-עציון נפלה ואחריה הגוש כולו. לאחר משא ומתן עם הסוכנות היהודית (אז עוד לא היתה ממשלה)  נכנע הגוש בתנאיים: שכל הבחורות והפצועים קשה יפונו ויוחזרו לירושלים והבחורים והפצועים קל ילכו לשבי. הם לא עמדו בתנאים וב-14 במאי 1948 הובילו את הפצועים קשה והבחורות, ואני ביניהן, למשטרת בית-לחם ואת הפצועים קל עם הבחורים למשטרת חברון. אחרי תקופה קצרה בקשנו להתאחד עם כולם ואז הועברנו כולנו לחברון. עד שיקימו עבורינו מחנה שבויים, היינו השבויים הראשונים של מדינת ישראל  והיינו האחרונים שהגיעו למחנה השבויים. כמובן שהובילו אותנו בתהלוכת ניצחון דרך כפרים ועיירות לאורך כל עבר-הירדן. לאחר כמה חדשים של שהייה במחנה, בתוך גדרות תייל בלב המדבר, הוחלפו הבחורות ושוחררו. אינני יודעת במי הוחלפו אולם הדבר נעשה דרך הצלב האדום. 

כשחזרתי כבר הוקם צה"ל וכמובן שהמשכתי לשרת כחיילת לכל דבר עד שנת 1950 כאשר ילדתי את בני הראשון בועז, שהוא כיום איש צבא קבע. ב-1954 ילדתי את חיים שהוא כיום איש מילואים בצה"ל, ב-1958 ילדתי את שמואל שהוא כיום חייל בשירות סדיר, ב-1961 ילדתי את עירית שבעוד שנה תתגייס לצה"ל. אני נשואה לרחמים ירושלמי שהיה איש חי"ש ירושלים והשתייך אז לכוח שאני ליוויתי לגוש על מנת להחליף את הלוחמים שהיו שם..."

בתעודת השירות בפלמ"ח מופיעים הפרטים הבאים:
גיוס לפלמ"ח אוקטובר 1945 מקיבוץ נען לפלוגה ט'
העברה לרזרבה אוגוסט 1947
פברואר 48 גיוס מחדש לגדוד החמישי/הראל
7.11.48 פירוק הפלמ"ח וסיום שירות
תפקידים עיקריים  בפלמ"ח: מדריכת ספורט, מלוות שיירות. היתה בשבי בירדן עם שבויי שיירת נבי-דניאל, השתתפה בקרבות גוש עציון והגנת ירושלים במלחמת השחרור. 

זהבה ירושלמי נפטרה ב-14 בספטמבר 2004.

הפרטים הועברו על ידי מוריה ירושלמי, כלתו של שמואל ירושלמי, בנה של זהבה.