לוחמת כוגן הורוביץ דנה ורדנה ז"ל

קורות חיים

דנה כוגן נולדה באחד בדצמבר שנת 1928 בתל אביב. התגייסה לפלמ"ח בשנת 1947 כחברה בהכשרת הצופים ד' (בית השיטה) עין גב. חברי ההכשרה המגויסת התאמנו ועבדו בקיבוץ בית השיטה והוצבו בפלוגה ד' ובהמשך בפלוגה א' בגדוד השלישי (גדוד "הגליל"), של חטיבת יפתח. אותה שנה עברה קורס אלחוט והייתה אלחוטאית דיבור ב"עין זיתים" והר כנען ובהמשך מלחמת העצמאות שימשה כאלחוטאית דיבור במטה החטיבה באיילת השחר. הייתה שדרנית ב"קול הגליל" - תחנת השידור במחתרת - ועם העברת החטיבה ביוני 1948 לאזור המרכז הייתה אלחוטאית דיבור ניידת במשלטים בדרך לירושלים. בין ספטמבר לדצמבר, עם ההעברה לדרום הייתה אלחוטאית דיבור במטה החטיבה ברוחמה ב"מבצע יואב". מדצמבר 1948 ועד לשחרורה מצה"ל ב- 1949 שירתה כאלחוטאית מורס בבית שאן ובתפקיד זה המשיכה גם בשירות מילואים בחיל הקשר. בחיים האזרחיים מילאה דנה תפקידים ברשות השידור: מפיקה בכירה, עורכת ומגישה בתוכניות ספרות ודרמה בקול ישראל. חברה בצוות ההקמה של הטלוויזיה החינוכית. מפיקה ועורכת בתוכניות תרבות ואמנות בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, מפיקה ובמאית של תוכניות ילדים ומנהלת מחלקת הדרמה. דנה "חזרה לפלמ"ח" כשותפה בהקמת עמותת "אוהלי פלמ"ח וכמפיקה של סידרת סרטי התעודה של "שיבולים וחרב" - 18 סרטים. דנה כוגן מתגוררת בתל אביב. סיפור חייה מבני המשפחה: ורדנה כוגן, נולדה בתל אביב, ב-1 בדצמבר 1928, במאית, מפיקה ומנהלת מחלקת הדרמה של הטלויזיה הישראלית. ורדנה נולדה בשנת 1928 למירה ולסופר יעקב הורוביץ, וחיה בתל-אביב כל חייה. ורדנה, הידועה בשמה דנה,  הינה דור ראשון של ילדי אומנים, שחקנים, זמרים, ציירים וסופרים של העיר תל-אביב. דנה, בצנעה, לא מחפשת תהילת עולם, אך סיפור ילדותה בקרב הבוהמה התל אביבית, לא מרתק פחות מחייה בפלמ"ח. דנה, בהיותה בת של סופר, הכירה מגיל צעיר מאד את חבורת הסופרים והמשוררים של תל אביב, והם היו לה כמשפחה שניה. בשנת 1935, כשעלתה לאה גולדברג לארץ, היא חלקה עם דנה חדר, והן גרו באותו החדר, בדירה עם הוריה של דנה, למשך תקופה. בכיתה א', למדה בבית ספר א. ד. גורדון בבית חינוך, בי"ס חלוצי, מודרני, בו למדו רוב ילדי האומנים. משם עברה לגימנסיה הרצליה, בה למדה עד כיתה י"ב. בשנות לימודיה שם, עברה את תקופת המאורעות בזמן השלטון הבריטי. בשנת 1946, כשסיימה דנה את לימודיה, התגייסה במחתרת לפלמ"ח, יחד עם חבריה מתנועת צופי גמנסיה הרצליה. את האימונים הראשונים הם עברו במחתרת בקבוץ מעברית, ומשם עברו לקבוץ בית השיטה. כעבור שמונה חודשים עברו לעין גב. בכל הקיבוצים שקלטו אותם הם עבדו שבועיים, והתאמנו שבועיים. מבחינת הבריטים שערכו אז חיפושים אחר חברי המחתרות, הם התחזו לחברי תנועת נוער המטיילים בארץ ומסייעים לקבוצים. בפלמ"ח היתה דנה קשרית אלחוט של חטיבת יפתח, בפיקודו של יגאל אלון. בעקבות ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל, עלו דנה וחטיבתה לגבול הצפון בגליל המערבי, כשהבסיס היה הר כנען וצפת. במצודת כ"ח השתתפה כאלחוטאית מטה, עם גיל אלדמע, והקימה איתו תחנת שידור במחתרת, כדי להתגבר על הניתוק. הם השתתפו במלחמת העצמאו, בגליל, וכשהגליל שוחרר, והבריטים עזבו את הארץ וקמה המדינה, חטיבת הנגב שלחמה לוחמה קשה מאד, היתה צריכה לצאת לחופשה, וכיוון שאת הגליל כבר שיחררו, אז הורו לחטיבת יפתח, בה שירתה דנה כקשרית, להחליף את חטיבת הנגב. דנה הוצבה ברוחמה עם מטה הגדוד כאלחוטאית מטה. בסוף המלחמה, הקימה עם ההכשרה שלה את קיבוץ פלמחים. לאחר שנה וחצי, עזבה והלכה ללמוד בסמינר הקיבוצים. לאחר שסיימה, נשלחה לעבוד בבית חינוך, שבו גם למדו רבין ואחותו. כשלימדה בבית החינוך, בשנת 1951, נישאה לנתן כוגן, ובשנת 1954 והפכה לאמא לטלי-חמוטל. דנה עבדה כעוזרת במאי בקאמרי עם הבמאים בונים וגרשון פלוטקין. משם עברה לעבוד ברדיו קול ישראל, במדור לספרות ובמדור הדרמה, שם הפיקה תסכיתים ותכנית ספרות שבועית מידי יום שישי, והכניסה לרדיו את התכנית הקבועה "רגע של שיר" בה נקרא שיר עברי או מתורגם על ידי שחקנים ואומנים כאות סיום לשידורי הרדיו. בשנת 1962 נולדה לדנה בתה השנייה, איילת. בשנת 1963, נשלחה להשתלמות לימודי טלוויזיה, בימוי, הפקה ותסריטאות בפאריז, ומשם ללוס אנג'לס ליו סי אל איי. לאחר מכן חזרה לארץ והוזמנה לצוות ההקמה של הטלוויזיה הלימודית, שקמה בשנת 1964, שם שימשה כבמאית ראשית ומפיקה. דנה יצרה סידרה של סיפורים עבריים (סיפורי משה שמיר, נתן שחם) הקימה תכניות ילדים למיניהן, "אות אות אות", "כאן משחקצב". דנה יצרה תכניות למבוגרים וגם לילדים, תכניות מדע, ספרות, אמנות והעשרה. היתה ממקימי הטלויזיה הישראלית, בה שימשה כמפיקה וכבמאית, ולימים מנהלת מחלקת הדרמה.  בשנת 1972 הפיקה דנה לטלוויזיה את סיפורו של גדעון תלפז "מי ורדים מפורד סעיד" על משפחה יהודית בתקופת המנדט הבריטי, שחוזרת לארץ לאחר שנים במצרים. כמו כן, היתה מפיקה בכירה של תכניות תרבות, אמנות ודרמה: "ליל העשרים" (סובול), "הו, הו יוליה" (קישון) ועוד. בשנת 1978 הייתה דנה מנהלת מחלקת הדרמה בטלוויזיה הישראלית. קידמה ופיתחה תסריטים, יזמה בין השאר, את הסידרה "מישל עזרא ספרא ובניו" (עיבוד ובימוי ניסים דיין), ודרמות רבות אחרות. דנה גם הייתה לקטורית בוועדת הסרט הקצר של משרד המסחר והתעשיה. בשנת 1979 השתלמה דנה בהפקת סדרות דרמה בבי. בי. סי. דנה השתתפה בוועדת השופטים של "פרס איליה". בשנת 1982, יזמה והפיקה מגזינים טלוויזיוניים לתרבות ואמנות כ"גלריה" (בהנחיית כרמית גיא). תחת שרביטה, הופקו עשרות סרטי תעודה ודרמות, ביניהן הסדרות "מישל עזרא ספרא ובניו", "מר מאני", ובשנת 1986 הפיקה את הדרמה "לחם", שזכתה בפעם הראשונה והיחידה מאז הקמת הטלוויזיה, כדרמה ישראלית, בפרס איטליה, שמוענק לדרמה הטובה ביותר באירופה באותה שנה. בשנת 1990, כמפיקה בכירה בטלוויזיה וכמנהלת מחלקת הדרמה, הפיקה דנה את "פסטיבל ישראל" (בהנחיית עודד קוטלר), "מצב הרוח" (בהנחיית ירון לונדון), את הדרמה "אהבות ביתניה" (מוטי לרנר-סלאווה צ'פלין), ומונתה כחברה במועצה לתרבות ואמנות. דנה יזמה והפיקה את סידרת הטלוויזיה "מר מאני" (א. ב. יהושע - רם לוי). דנה הפיקה לטלוויזיה גם מחזות תיאטרון, בהם "הילד חולם" (חנוך לוין - רם לוי), "בוצ'ה" (יוסי בר-יוסף - רם לוי). ב 1997 יצאה לגימלאות. עוד קודם לכן בשנת 1988, והקימה עם חיים חפר את עמותת אוהלי פלמ"ח, שמטרתה הייתה לתעד את הפלמ"ח בסרטים דוקומנטריים, סרטי תעודה על הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, המאבק בבריטים, העפלה, אחיותי גיבורות התהילה ועוד. בשנת 2000, נחנך מוזיאון הפלמ"ח. דנה הפיקה כ 18 סרטים בהם תיעדה את תולדות הפלמ"ח מהקמתו ע"י יצחק שדה ועד פירוקו, כולל קרבות מלחמת העצמאות. דנה היא ממקימי הארכיון של בית הפלמ"ח. רבים מאירועי מלחמת העצמאות התגלו בפעם הראשונה, כעדויות חיות של אנשים, בסרטים האלה שהפיקה. דנה תרמה רבות לתיעוד ושימור ההיסטוריה של הקמת המדינה, ולשימור ההיסטוריה של איך הארץ הזאת הפכה להיות הארץ שלנו.

סיפורה האישי של דנה על פעילותה בפלמ"ח:

באוקטובר 1946 יצאנו, גרעין הצופים ד', להכשרה מגוייסת של הפלמ"ח. הגרעין הארצי, גדול במיוחד, התחלק לשתי חבורות: בבית-השיטה ובעין-גב. בקיבוץ בית-השיטה השתייכנו לפלוגה ד' (הפלמ"ח הוגדר אז כפלוגות) ועסקנו בעבודה במשק, במסעות, באימונים ובספורט. קבלנו חינוך פלמ"חי, ציוני וחברתי. למדנו להכיר היטב את הארץ. המ"מ שלנו היו: חיים עפרוני ויצחק חופי (חקה). המ"כ: גנדי, ישראל, יהודה סלומון ועוד. המ"פ: חיים כידוני (בר-לב). כעבור כשנה, באוקטובר-נובמבר 1947 התאחדנו לחבורה אחת במחנה עין-גב. עם פרוץ המאורעות בגבול הצפון, מיד לאחר הצבעת האו"ם על הקמת המדינה - (29.11.1947) נשלחתי לעין-זיתים שבגליל וצורפתי לבסיס היחידה הלוחמת במקום, כאלחוטאית-דיבור (בהדרכת אחד מתושבי הישוב שנותרו במקום). הקשר האלחוטי שהיה הכרחי להגנת הישובים בוצע במחתרת, מפני הבריטים שראו בו עבירה חמורה נגד השלטון, שגררה עונש כבד. הוגדרנו אז כפלוגה א' של הגדוד השלישי בחטיבת "יפתח", (חטיבת ההכשרות). בפברואר 1948, בעיצומו של חורף קשה ומושלג בגליל, לאחר פעולות קרביות נגד כפרים ערבים פורעים באזור, ולאחר שנפלו כמה מחברינו, עברה כל ההכשרה לבסיס על הר כנען, ליד צפת. בכנען עברנו תקופה רבת פעילות ומבצעים, ואני וחברותי האלחוטאיות בהתקשרויות האלחוט "מסביב לשעון", עם הישובים ועם היחידות שיצאו לפעולות קרביות, בצד שמירה בעמדות (בעיקר הבנות) מפני מסתננים מהסביבה הערבית העוינת. למרות שהיינו במצור והמזון הלך ואזל, לא חדלנו מפעילות חברתית ועיונית של ההכשרה. כשגבר המצור הצטרפנו לשיירות שצעדו בלילות מראש-פינה לכנען, כשעל גבינו תרמילים מלאים בנשק, ציוד ולחם. במאי 1948, לפני הקרבות לשחרור צפת, נקראתי למטה הגדוד באיילת-השחר, כדי להפעיל שם יחד עם גיל אלדמע, תחנת שידור מחתרתית שהוקמה בחסות המטה (מולה כהן, משה קלמן), בנוסף לתפקידי כאלחוטאית. התחנה שנקראה "קול הגליל", הפכה מיד למקור מבוקש של חדשות ואינפורמציה לתושבי הגליל המנותקים. זו היתה המגמה. דואר ועיתונים לא הגיעו ושידורי רדיו המחתרת של ההגנה "תלם שמיר בועז" לא נקלטו. בנוסף לחדשות (שקלטנו בלילה במורס מת"א), העברנו דרישות שלום למשפחות ברחבי הארץ מהבנים והבנות בגליל. כל זאת מתחת לאפם של הבריטים שסיירו בכבישים במכוניות מצויידות במכשירי מכ"ן (מגלה כיוון) וניסו לגלות את מקור השידורים. לשמחתנו התברר שהתחנה נקלטה ברוב חלקי הארץ ותרמה תרומה חשובה ליצירת קשר. דיווחנו גם על הפעולות הקרביות בגליל המזרחי ובראשן שחרור צפת (11.5.1948). לאחר כ-8 חודשים של ניתוק מהבית, ביוני 1948, ירדה "יפתח" לסרפנד (צריפין), להתארגנות ולהשבעה לצה"ל. כאלחוטאית במטה הגדוד השלישי יצאתי למשלטי פרוזדור ירושלים. לאחר "מבצע דני": כיבוש לוד ורמלה, הועברנו לדרום למתקפה משולבת (שנכשלה) על "כיס פאלוג'ה", וירדנו ברגל לנגב הנצור. במטה בקבוץ רוחמה ריכזנו את רשת אלחוט-הדיבור של הגדוד. המלחמה בנגב היתה קשה. רבים מחברנו נפלו שם, ביניהם הבנות: לילה, תמר ומרים, שנהרגו בהתקפת מטוס מצרי שצלל אליהן בצהרים, בעודן שוטפות כלים במחנה בואדי הוג'. ההכשרה הוכתה מכה קשה. בעיצומו של מבצע "יואב" נקראתי לקורס קצר של אלחוט-מורס בשפיים, וחזרתי לנגב. בתום מבצע "יואב" בדצמבר 1948, עלינו מהנגב צפונה לעיר הערבית הכבושה בית-שאן. מלחמת העצמאות הסתיימה. עמדנו לפני שחרור. הפלמ"ח היה לצה"ל. לבשנו מדים (זה היה מוזר. לא הצדענו). בערב פסח - 11.4.1949 הקמנו את קיבוץ "פלמ"חים".

דנה כוגן נפטרה בשיבה טובה ביום שישי, א' בחודש כסלו תשפ"ב, 5 בנובמבר שנת 2021.