לוחם יעקובסון איתן ז"ל

קורות חיים

איתן יעקובסון נולד ב- 1930 במטולה, בבית המשפחה, אחד מ"בתי הראשונים"; ברחוב הראשי של מטולה. סבא שלו וסבתו היו ממקימי המושבה. אביו, יעקב יעקבסון, היה הבן הראשון של מטולה ואחר כך ממגיני תל חי. כילד קטן, נהג להצטרף לאחיו הבוגרים כשרכבו על החמור המשפחתי עם פחים ריקים כדי לשאוב מים ממפל התנור. בילדותו עברה המשפחה לתל אביב. היה חבר בתנועת הצופים ב"שבט דיזינגוף", שם הכיר את דינה (לימים אשתו) , והם נהיו זוג בגיל 13. כמו כן היה חבר ב"צופי ים".
בשנת 1944 הפסיק את לימודיו, ברח מהבית, זייף את גילו והצטרף להכשרה הצעירה של הפלמ"ח בקיבוץ אלונים.
בשנת 1946 עבר לפלי"ם, הצטרף להכשרה בשדות ים לקורס מפקדי סירות. לאחר מכן עסק בענייני עליה ב; בהבאת נשק ועולים. שהה מספר חודשים באיטליה (סיפור ה"רצח בוונציה" התרחש בתקופה זו).
מאוחר יותר, כששב ארצה, קיבל הוראה להתחפש למעפיל וגורש עם המעפילים שהגיעו על האניה שבתאי לוזינסקי לקפריסין. שם פיקד על האימונים הצבאיים של העולים והכנתם להשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. עדות מעניינת לפעילות זו נתן לראות ב"מחברת קפריסין" של איתן יעקבסון, ספר הזיכרון שכתב לאיתן חניך שלו, הרצל לבון (לימים תת אלוף בחיל הים). המחברת, שכריכתה עשויה מבד האוהל בו לנו,
ומאוירת ביד, מתעדת את קורס המדרכים שאיתן פיקד עליו. המחברת סרוקה בבית הפלמ"ח וניתן לראות אותה באתר:
http://maapilim.org.il/ShowAlbum/47297

1948: עם קום המדינה, עבר לחטיבת הנגב. שם נפגש שוב עם דינה חברתו, שהייתה כל תקופת המצור על הנגב בחטיבה 7, ושרתה שם כפקידה פלוגתית. איתן הצטרף לגדוד הג'יפים (גדוד 9) ושרת בו עד תום מלחמת השחרור. השתתף בקרבות על הנגב, כולל כיבוש באר שבע וכיבוש אילת.
עם תום המלחמה, החל לעבוד לפרנסתו כנהג סמי-טריילר שהביא אספקה לאילת. נהג את הרכב הכבד במורד מעלה העקרבים, ואחר כך בנתיב של כביש הערבה שלא היה סלול. מאוחר יותר עבד זמן מה גם כנהג מונית בתל אביב וכנהג טרקטור.
1951: איתן ודינה נישאים בתל אביב.
לקורות החיים בשנות החמישים ועד אמצע שנות הששים- ראה מסמכים בעמודים הבאים שנכתבו על ידי איתן עצמו. איתן השלים את בחינות הבגרות בשנת 1956, ושנה אחר כך כבר קיבל תואר ב"א מן האוניברסיטה העברית בכלכלה וסטטיסטיקה. מאוחר יותר המשיך ללימודי מ"א בהנדסת תעשיה וניהול בטכניון ולמ"א נוסף במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד. בשנים אלה עבד בין היתר במכון לפריון העבודה ושימש כסמנכ"ל במשרד החקלאות.

1965- 1979: איתן עובר לסקטור הפרטי, לחברת הייעוץ"סקר", בה גם כיהן במשך שנים רבות כמנכ"ל החברה. עסק בייעוץ ארגוני לגופים גדולים וייעולם באמצעות שיפור המנהל, הארגון ויחסי העבודה . ייעץ לחברות הגדולות ביותר במשק (שטראוס, טבע, בנק דיסקונט ועוד), למשרדי ממשלה (משרד הקליטה, משרד הפנים), לאגף מס הכנסה, במשטרת ישראל, ברשות הנמלים ובצה"ל. במקרים רבים לא הסתפק בתכנון
השינוי הארגוני אלא השתתף באורח פעיל ביישום השינויים. כך לקח על עצמו לעיתים קרובות את האחריות לביצוע והפעלת השיפורים עליהם המליץ. כמו כן ריכז עבודות ייעוץ רבות בחו"ל. בהקשר זה יש לציין במיוחד את הפעילות של חברת "סקר" באיראן. בתקופת השיא, באמצע שנות ה- 70, היו לחברה כ- 70 מהנדסים ויועצים באיראן. איתן עצמו שהה שם חלק גדול מהשנה והיה יועץ של שני שרי חקלאות איראניים.

הרבה להרצות בקורסים במוסדות אקדמיים שונים וכן בפני פורומים מגוונים של מנהלים

1979-1981: נציב שירות המדינה. איתן חזר לסקטור הציבורי כי ראה שליחות בהשפעה על ייעול השירות הציבורי, על הקטנת הבירוקרטיה ועל שיפור יחסי העבודה במשק.
1981-1982: מנכ"ל חברת חשמל. גם לכאן הגיע כי ראה שליחות בניסיון "לעשות סדר" במה שתפש ככוחניות לא סבירה ולא מוסרית של וועד העובדים של החברה שהשיגה לעובדיה תנאים מפליגים וצברה כוח שהפריע לתפקוד התקין של החברה. לדבריו, היות ומדובר בחברה ציבורית לא יתכן שכוחניות זו תפגע באופן כה חמור בציבור אותו החברה אמורה לשרת. כאשר התברר לו לאחר כשנה כי אין לו מספיק גיבוי מהממשלה
על מנת להצליח במשימה שלקח על עצמו, לא דבק בכסאו, אלא התפטר מיד (ראה מכתב התפטרות מצורף בו מצהיר על הפער בין המטרות והעקרונות שלו והמציאות).
מאז עבד איתן במשך מספר שנים בחברת סקר החדשה"; במסגרתה המשיך לייעץ לחברות גדולות במשק ולמשרדי ממשלה נוספים. כמו כן, ניהל את ג"ים&, Jerusalem Institute of Management פעילות משותפת של אוניברסיטאות MIT, Harvard ואוניברסיטת תל אביב שמטרתה שיפור הניהול בישראל. באותן שנים, עבד איתן הרבה גם בחו"ל: היה יועץ של הבנק העולמי, וכן בארצות מתפתחות שונות כגון באיים הקריביים.

השאיר שלוש בנות, 6 נכדים, ו- 5 נינים. איתן נפטר באחד בינואר 2018.
קורות חיים איתן יעקובסון -  נכתבו על ידי בתו, ענת זוהר

מרוה זוהר הנכדה בת 13 או 14 , מראיינת את סבא (איתן יעקבסון) וסבתא (דינה יעקבסון) בשנת 1999-2000
איפה היית בשבת שחורה?
סבתא: בבית. בכיתה יא
סבא:
מרוה;: תאור התפקיד כמפקד פלוגת המים:
אני לא אוהב את המילה מפקד, הייתי אחראי על. כל מי שהיה שחיין ממש טוב…… אם היה
ידוע באופן כללי היעד היה צריך להעריך איפה יהיה המקום הכי טוב בחוף שהיא תתקרב,
היה צריך לבלות בים פעם בשחייה פעם בצלילה. כאשר האונייה מתקרבת ותצריך איכשהו
להתקרב עליה לשחות עם החבל בן אדם אחד לבד לא יכול לעשות את זה, חבל שנרטב זה
דבר נורא כבד ואחר כך לפזר אנשים שיודעים טוב לשחות מסביב לחבל, מתאמים
בצעקות. ז ה היה בעצם התפקיד הראשון של הקבוצה הזו. אחר כך זה תלוי איך נעשו
ההורדות. היו הורדות שנעשו בעזרת סירת גומי מחזיקים את הסירות בזמן שהיו יורדים
אליהם, באותם מקרים שהיה מותר להם לבוא עם חפצים אישיים היו זורקים אותם אל תוך
הסירות. להסתדר טוב עם מים לא כל כך שקטים. לא כל כך סימפטי בעיקר בלילות קרים של
חורף.
אני "גורשתי" לקפריסין על האניה שבתאי לוזינסקי,

מרוה: ביקשת להעביר הודעה לסבתא?
סבתא דינה: אני זוכרת שהלכתי ברחוב אלנבי היה משרד קישור והייתי מקבלת את המכתבים שלך. אני לא זוכרת איך זה נודע לי.
סבא איתן: קיבלתי את ההוראה שאני לא מנסה להישאר בארץ,
סבתא דינה: נדמה לי שזו הייתה איזו בחורה רחובתית וסיפרה לי מישהי שלא הכרתי, אני חושבת שהלכתי להגיד להורים שלך.

תיאור הבריחה משדות ים:
ערב בהיר אחד, הנשק היה מוחבא והאימונים לא היו כרגיל ידענו שמשהו יכול לקרות, זה
היה בעקיבות איזו פעולה גדולה, אני זוכר כל האירועים בנפרד אני לא תמיד יכול לחבר
אותם אחד עם השני.
הצבא הקיף את שדות ים, שמנו את הנשק בסליק.
הצבא הקיף את המשק מכל הצדדים וזה היה רק עניין של זמן עד שהם יכנסו פנימה וידרשו
עם כלבים, וכמובן בשדות ים מרוכזים לא פחות אנשי פלמ"ח מאשר אנשי קיבוץ בהם גם המפורסמים, הייתה להם רשימת שמות. אני מסתכל על בני קרביץ והוא מסתכל עליי ואנחנו שואלים אחד את השני: יש לך חשק לבלות כמה חודשים בבית סוהר,? לי לא? ואתה? לא.
בדיוק נראה לי… בוא ננסה לברוח, איך בורחים? המשק מכותר מכל הכיוונים, עם התחלת חשכה באופן מפתיע הם מקיפים מכל הכיוונים, בתוך הקיבוץ אין מה לעשות. לא זוכר מה התחיל את השיחה. לקיבוץ לא היה מה לחשוש. רק לפלמ"ח. בני אומר לי: הכל פה עם דיונות פרוז'קטורים אין איפה להתחבא, האנגלים לא היו רשעים כל כך גדולים לא היו יורים סתם.
אני אומר לבני: הם לא מקיפים את הים. שדות ים עומדת על מין מצוק קטן, יש איזה משהו גובה של שלושים מטר שמתנשא מעל המים יש רצועה של סלעים דרומה מזה כבר היו אנגלים – חורף. זה מקום שגם להיכנס לשחות זה כמעט בלתי אפשרי, הסלעים חותכים
אותך. לא יורד גשם אבל קר ברר קר. אנחנו מסתכלים אחד על השני. איך יורדים מפה? זה מסוכן… תלול מאוד. בקיצור מצאנו את עצמנו מנסים את האופציה הזו. הגענו לנקודה ליד החדר אוכל, -מצייר לי ציור.
את הכניסה הם רצו לעשות לפנות בוקר. אנחנו מחליטים ברגע של איוולת שאותנו לא יתפסו כמו ברווזים. בקיסריה בגלל מספר הגברים 100 אנשי קיבוץ ועוד שמונים בחורים צעירים כולם בגיל המתאים. בסיס אימונים מידי. מסכנה לאימות את סכנת מעצר. בכל אופן אנחנו יורדים במצוק הזה בזוית של הסלעים הם ראו אותנו והחלו לירות אותנו, הסלעים חותכים את הרגליים, היינו יחפים, קפצנו למים, עוד המשיכו לירות, בתוך המים. בני לאן אנחנו הולכים? ראינו שמדרום היו המון אורות עם כל הכלי רכב שלהם, מצפון ראינו רק את החלק הקרוב מאוד, פה זה קיסריה העתיקה שם אי אפשר לפרוש כוחות, מהצד השני היו דיונות.
כפר ערבי ג'אסר א סארקה. היום הכפר הזה הלך צפונה הוא נוגע בקיסריה. החלטנו לשחות לשם, לשפך של נחל הזארקה, נעלה שם. זאת הייתה התוכנית. יצאנו מהמים אחרי שעתיים וחצי של שחייה, אם תסתכלי על המפה הזארקה יוצאת בערך מול המושבה בנימינה. יצאנו מהמים ונכנסנו לצל השפך קפואים לחלוטין, נשכבנו אחד על השני, עכשיו הוא היה גבוה, כשהוא היה עלי הוא חימם אותי כשאני הייתי עליו הוא אמר לי איתן לך ימינה לך שמאלה, הוא ראה של עסק, המשכנו ללכת, יחפים. עכשיו פה בא הסיפור עם התעודות זהות-החבאנו את זזה בתוך קונדום בתוך הבגד ים. בלי תעודת זהות אף אחד לא העיז להסתובב את יכולה להשיג בגדים לגנוב בגדים, את לא יכולה להשיג תעודת זהות. עד שמגיעים לכביש
חיפה הישן, יש שם הצטלבות שהולכת לתוך בנימינה ומשני צדי הכביש פרדסים. לא ידענו אם יהיה עוצר בכל המקום, ולכן לא נענו על הכביש. נכנסנו לתוך הפרדסים, אנחנו רואים מרחוק חבורה של בנות צעירות מבנימינה לפנות בוקר, רואים את השמש עולה, בנות בערך בגילך, וצוחקות, ואנחנו מתרוממים בחצי גוף מהתעלה ששכבנו בא: הי בנות! והזה שלו יצא לו החוצה מרוב ריצה מהתחתונים, הוא עם כל הגוף שלו רץ אחריהם, עד שהוא הצליח איכשהו לתפוס אחת מהם. אז לא חששו מאלימות מינית מבחורים יהודים היה איזה אונס מפורסם בידי ערבי ויש על זה שיר של הפלמ"ח שיחידת עונשים סרסה אותו. היא הייתה בפאניקה אבל לא כמו שהיום, בינתיים אני הגעתי. כל הבנות האלו ידעו מה זה הגנה מה זה
אנגלים. האם את מכריה מי זה המוכתר (קצין ביטחון)? שאר הבנות נעצרו, ועמדו ממרחק בטוח. היא הצביע על אחת הבנות ואמרה: אבא שלה זה זה. אנחנו אומרים לה אז בני ואניאמרתי לו רגע אחד תכניס אותו והיא צעקה להם זה בסדר זה בסדר הם מישלנו, והבנות כבר מקיפות אותנו בהערצה ושואלת מה? אתם שחיתם מקיסריה לכאן? אמרנו להם כן, והיינו גיבורים גדולים בעיניהם. אתם כולכן לכו לעבוד בפרדס ועל תגידו לאף אחד כי אתן מסכנות את העם. ואנחנו מתחבאים בעומק בפרדס, וזו שאבא שלה היה המוכתר וזו שעצרנו אותה שהרגישה שהיא בעצם הפעילה של כל הסיפור הזה הן הלכו חזרה לבנימינה, לספר לאבא.
לקח בן חצי שעה לשלוש תרבע שעה, עד שהגיעה טנדר נסע על הכביש ואז נכנס לפרדס, וידאנו שזה לא איש רע, ראינו את הבנות בפנים. קודם כל ברוכים הבאים אתם אורחים שלנו, אנחנו לא יכולים אנחנו צריכים מה שיותר מהר להגיע למטה הפלוגה ולדווח אנחנו צריכים בגדים הבאתי לכם בגדים ונעליים. אבל את בני הם לא תיארו מספיק גדול, אז הוא חתך את המלפנים, לי זה היה גדול מדי. היינו צריכים להתלבש מספיק טוב שנוכל
לעלות על אוטובוס. וכעבור שעתיים אחר שהצלחנו להגיע למטה הפלוגה מאוד נרגשים מהכבוד שנפל בחלקנו להיות הניצולים היחידים מהאירוע הזה. ואז הם סיפרו לנו שהצבא עם עלות השחר נכנס רק המפקד עם עוד קבוצה מאוד קטנה ואמרה אנחנו יודעים מה אתם עושים פה, וקיבלנו פקודה שאנחנו לא עוצרים את זה, אבל דיר בלקום אתם על הכוונת. אספו את הכוחות ויצאו אני לא יודע עד היום למה הם לא עשו כלום.

היחס של אנשי הפלמ"ח לעולים מאירופה:
סבתא דינה: כשאני הייתי בכיתה ז' הגיעו ארצה ילדי טהרן, ברכבת והיית להם חנייה ברחובות ולקחו משלחות מבית ספר, הבאנו להם תפוזים ושוקולד, ומה שזכור לי שילדה אחת אמרה לנו שהיא מהעיר ראגבורג שבפולין ושההורים שלה עוד שם, ואנחנו אמרנו לעצמנו איך הילדה הזו חושבת שבכלל ההורים שלה בחיים אז אם אנחנו תהינו סימן שידענו.
אני לא זוכרת הייתי ילדה בכיתה ו או ז', אנחנו אמרנו אחד לשני איך הילדה זהו לא יודעת שלא נשאר שם אף אחד והזיכרון הזה הוא מאוד חזק אצלי. כך שמזה אני מניחה שהיה ידוע אם אנחנו כילדים ידענו אז וודאי היה ידוע.

סבא איתן: אני ידעתי עוד פחות מדינה, קודם כל משום שהיא ידענית. ברצינות, אני הייתי מעורב בכל כך הרבה דברים ואירועים שלא ידעתי כמעט כלום , רק לקראת הפעילות שלי במחנות בקפריסין שידענו על השואה, הכינו אותנו לנושא של טיפול בעלייה ב': באים אנשים שעברו סבל נוראי במחנות החורף של קפריסין היה שם כפר נוער. וכולם יתומים מכל הגילאים חלקם בגילי. ואמרו לנו אתם צריכים להיות אתם מאוד עדינים וזהירים משום שהם עברו דברים נוראים, אבל על הפרטים, על תאי הגזים אני לא חושב שידענו כלום. ידענו שהייתה שואה לא ידענו מה זו שואה.
…שאם זה ימצא יש שם כל מיני דיונים על האם לאפשר או לא לאפשר למישהו לא לחלק את הסוכריות שהוא קיבל מאימא שלו במתנה.
שם הרבה צחקנו לא בגלל שיידיש, מספרים תמיד בספרים שהיה לחץ מלגלג 
סבתא דינה: במשך תקופה הייתה תפיסה שיהדות אירופה הלכה כצאן לטבח. גם אנחנו באופן אישי וגם התקופה באופן כללי- למה הם לא נלחמו? למה הם לא עשו שום דבר, כתוצאה מהראיה הזו אנחנו התייחסנו די בזלזול לאנשים שבאו משם,

מרוה: את זוכרת מפגש באופן אישי?
סבתא דינה: כן אני זוכרת למשל היו לנו בגדוד השביעי בפלוגה שאני הייתי בה, הייתה מחלקה שקראו לה הקפריסאים כאלו שהיו ניצולי שואה עברו את קפריסין הגיעו לארץ וגייסו אותם. ושלא לדבר על זה שחלקם לא ידעו עברית, לא ידע עברית היטב. וחלקם היו בחורים נורא נחמדים, אבל מישהי מההכשרה בחיים לא הייתה נהיית חברה של אחד מהם. לא היינו אם מישהו מהם היה מזמין אותנו לצאת בחופשות זה לא היה מתקבל על הדעת, לא שהיינו רעים אליהם כן? היינו בסדר איתם. אבל מבחינה חברתית ברור היה שיש פער. (סבא: יש
מעמדות)

מרוה: את זוכרת מפגש שלך איתם?
סבתא דינה: אני הייתי הפקידה של הפלוגה זהו, היה לי מפגש יומיומי איתם, והקשר היה קשר בסדר, אבל להגיד שמבחינה חברתית היינו בקשר איתם בפרוש לא!

סבא איתן: הייתה התנשאות שלנו עליהם, ללא שום ספק, התנשאות שנבעה מהעובדה שאנחנו היינו מוכנים להלחם, להיאבק, באנגלים במעצמה אדירה, לא הבנו שאילו היו שולטים בארץ במקום האנגלים היו שולטים בארץ גרמנים או צרפתים זה היה נגמר אחרת כמו שהצרפתים התנהגו בצפון אפריקה או משהו כזה. זה דבר אחד, דבר אחר. ואנחנו ראינו את עצמנו כמי שמוכנים לקום כנגד כל עריצות כמו אפילו כנגד האנגלים ולא
היינו מוכנים לקבל שהם הלכו איך דינה אמרה? כצאן לטבח. והייתה התנשאות.

מרוה:הייתם מדברים על זה?
סבא איתן: לא זה היה פשוט בתודעה,
סבתא דינה: ואני זוכרת שהיו שם כמה מהחברה האלו שאני כן דיברתי איתם אפילו ישבתי בערב ושוחחתי איתם אבל זה לא הגיע לרמה של ממש להיות חברים לבלות יחד.
סבא איתן: בואו נשים את זה בכל זאת בפרופורציה הנכונה. באותה מידה שאנחנו הרגשנו תסביך עליונות הם עזרו לנו לבנות את זה. והסיבה הייתה שהם הסתכלו עלינו בדיוק לפי אותה סטיגמה שמדובר עליה: הישראלים המקוריים, הגיבורים הצבאיים החופשיים וזה הלך והגדיל את עצמו ואני לא אני חושב התחלתי לסלוח לי בגלל שאחר כך עם כל העליות שהיו זה היא מצב כזה. ….

[מכאן ואילך מדבר על טולקה ארד, לשעבר מנכ"ל יד ושם, שנהיה ברבות השנים חבר משפחה קרוב של דינה ואיתן יעקבסון]

סבא איתן: טולקה היה ניצול שואה הוא בא עם אונייה חנה סנש. אבל טולקה היה בפרטיזנים, הוא ברח מגטו לא זוכר איזה, הוא ברח ליערות ונהיה פרטיזן את יודעת מה זה פרטיזן? הוא נהיה מהר מאוד חבלן והיה מחבל ברכבות גרמניות. ואז כשהוא הגיעה ארצה עם אוניות מעפילים הוא היה מעביר קורסים בחבלה. אז הוא אותו דבר והוא לא אותו דבר…
סליחה אבל, יש כאן משהו שאני צריך להגיד שהוא קצת ייחודי לגבינו בעלייה ב'. אנחנו בפרוש קיבלנו תדרוך בקורס חובלים. כל דבר בפלמ"ח היה הולך עם בדיחות סביב זה. לאלהתעסק עם המעפילות, למה? את זה אני זוכר כמו אני לא יודע מה: מצוין: הן עברו חוויות כל כך קשות והן רואים בכם כאלו נביאים אני יודע מה, שזה פשוט ניצול לרעה של מעמד של בחורות שמוכנות לעשות הכל בשביל הגיבורים שבאים להציל אותם. זאת אומרת הנקודות האלו עלו. מה שאני לא זוכר ויודע שלא היו: לא היו הרצאות שדיברו על אילו חוויות קשות הן עברו… אז וודאי שלא ידענו מה עבר עליהם במחנות ההשמדה.

מרוה: דיברתם חופשי על השואה או שהיו משתיקים את זה?
סבא: לא דיברנו על השואה, לא ידענו על השואה,
מרוה: מ ה כן ידעת?
סבא: שהם עברו חוויות נורא קשות שהם
מרוה: מה כמו כל הפוגרומים שהיו תמיד?
סבא: לא, לא פוגרומים היו בערים, דרך אגב על מרד גטו וורשה כן ידענו אהה, על
מרוה: הי על זה בעיתונים?
סבא: מעט מאוד
מרוה: זה לא היה מספיק מעניין בשביל תקשורת?
סבא: לאא, אחרי המלחמה התברר שממשלת ארצות הברית ידעה בפרוש שיש מחנות
השמדה, אני חושב שפה בארץ לא ידעו בוואדי שלא ידעו בפרטים בוודאי שלא ידעו איזו
מכונה משומנת זו וכמה מיליונים..
מרוה: אז אם הייתי שואלת אותך אז מה קורה עכשיו בגרמניה?
סבא: אז הייתי אומר לך: רע מאוד, אבל לא ידעתי במדויק מה קורה, לא ידעתי במדויק, לא
ידעתי את ממדי האסון, לא רק מבחינה מספרית לא ידעתי את ממדי הבהמיות והנוראיות של
היחס של הגרמנים של הפולנים של הליטאים אל היהודים. הנה עכשיו היה בעיתון לפני
שבוע שעשזו איזו מצבה בפולין לזכר המאות שנטבחו במקום הזה על ידי הגרמנים
והתפרסם איזה פר …..
+ סבא לא רצה לדבר על זה.

מרוה: בלילות של ההורדה לא היה שום קשר?
סבא: לא זה היה הכל תחת לחץ של האנגלים , אבל הם היו שונים מאתנו בלבוש, ביישנים יותר, מדוכאים לא חופשיים כמוש אנשים – עכשיו אפשר להבין את זה היטב. אנשים שעברו את מה שהם עברו.

סבתא על השיחה עם טולקה:
תראי זה כבר היה בשנות השישים כשלמדנו יחד באוניברסיטה, הכרנו המון שנים והתיידדנו באוניברסיטה ואני זוכרת שאפילו אז בשנות השישים אני שאלתי אותו אז למה בכל זאת לא הייתה התנגדות? והוא היה ברכבת שהלכה למחנות השמדה, וקפץ מהרכבת הוא היה נער בן 16 והוא הצטרף לפרטיזנים והיה עמם רוב זמן המלחמה הוא היה עם הפרטיזנים כך שהוא אישית כן נלחם. ואני שאלתי אותו את השאלה ואז הוא ככה הסתכל עליי ואמר לי:"תארי לך שנמצאת משפחה ברכבת אבא, אימא ילדים מי שמסוגל לקפוץ מהרכבת זה האבא, מה את היית אומרת עם בעלך היה קופץ מהרכבת והיה עוזב אותך ואת הילדים ברכבת, אנשים לא יכלו להשאיר אחד את השני בזמנים כאלו"
ואז אני פתאום נפל לי האסימון כמו שאומרים,"אני הייתי לבד אני יכולתי לעשות מה שאני רוצה לא היית לי אחריות לאף אחד ברכבת הזו " אבל אם היו משפחות או אם היו משפחות בגטו איך היה יכול אבי המשפחה או בן בחור שהאחריות על אחים קטנים הייתה עליו, איך הוא היה יכול לעזוב אותם במצבים האלו לבד?
וזה קשה היה לתפוס בהתחלה אבל כשהוא אמר לי את המחלים האלו אני פתאום תפסתי שלא הבנו בכלל את המשמעות של המצבים שהיו שם .

מרוה: בלילות של ההורדה לא היה שום קשר אתם?
סבא: לא זה היה הכל חטוף ותחת לחץ של האנגלים ולא היה שום דבר. כן הסתכלנו עליהם
אחרת: הם היו שונים מאתנו בלבוש, ביישנים יותר, מדוכאים לא חופשיים, עם חוסר בטחון,
אבל המפגש העיקרי שלי היה בקפריסין.

מה היה התפקיד שלך כמפקד לפלוגת המים:
לא פלוגה, בפלי"ם לא היו תפקידים מוגדרים,
לא הייתה לך דרגה?
לא היו דרגות בפלמ"ח בכלל, זה היה צבא העם, לא היה שום דיסטאנס שום סימן זה כל היופי שהיה בפלמ"ח. אחרי שהוקם צה"ל הייתה מלחמה מאוד גדולה בין אלו שרצו לשמר את האופי של הפלמ"ח לבין אלו ששרתו בצבא הבריטי. בפלמ"ח לא היו מדים, כולם לבשו פשוט: או מכנסי חאקי כחולים או מכנסי חאקי עם חאקי, מכנסיים קצרים עם חולצה וסנדלים.
כשהיו הולכים למסעות היו הולכים עם נעליים גבוהות נעלי בעבודה, לא היה שום הבדל לא בבגדים ולא בכלל בן מפקד הכי גבוה שישנו לבן מישהו שרק עכשיו התגייס. מפקד המחלקה שלי קבע כל מיני תפקידים לאותו אירוע אני הייתי מקבל תפקידים של המים והחוף. זה לא היו מינויים רשמיים. אם את רוצה לשאול מה בכל זאת היו התפקידים של קבוצה כזו…. עד לזה שהייתה התקשרות עם האונייה- עם חבלים או על הסרטון בכוונה, כל הדברים שאני מדבר עליהם האם עת אותה התקשרות ואז עברתי לפעילות אחרת של הורדת עולם. לכל הנושא היה בעצם מפקד אחד.

המשך שיחה עם סבתא: יותר מאוחר רק הגיע ההבנה שבעצם עצם ההישרדות הייתה המאבק והגבורה זאת אומרת שהתפיסה שכל מי שהצליח בחיים פעל נגד המטרה של הנאצים וכל מי שנשאר ניצח את הנאצים עם האנשים האלו אין לי מושג איפה הם היום, הם אף פעם לא הגיעו לכנסי מחזור של החטיבה.