סמלת לוינזון לילית אירנה ז"ל

קורות חיים

לילית נולדה ב-5.2.1930 בעיר ברסלאו בגרמניה. עלתה ארצה ב-1933 לגבעת-ברנר. התגייסה לפלמ"ח בשנת 1948. שרתה בפלוגה ד' של הגדוד הרביעי בחטיבת הראל. תפקידה האחרון בפלמ"ח היה כמזכירה פלוגתית. פעילות בצה"ל: בין השנים 1949-1952 למדה בבית ספר צבאי לאחיות בתל-השומר. פעילות אזרחית: אחות מוסמכת בקיבוץ גבעת ברנר. לילית לוינסון חברה בקיבוץ גבעת ברנר.

מסיפורי גבעת ברנר: אמא נולדה ב 1930 בברסלאו, אז גרמניה היום פולין. סבתא שושנה הייתה דור שלישי למשפחת קסלר, שומרת מסורת, שקיבלה רישיון לשבת בברלין הודות לסבא שהיה מהנדס רכבות. מקצוע מועדף.  סבא יוחנן חי גם בברלין ולמד רפואת שיניים, והיה בקשר עם ארלוזורוב, אנצו סרני ומרטין בובר. הציונות העלתה אותם לארץ ב 1933 ואנצו סרני הפנה את הזוג הצעיר עם מרפאת שיניים קומפלט (ללא כיסא) לגבעת ברנר. נוחת לו דוקטור צעיר לרפואת שיניים עם אשתו, קניינית של בתי מסחר בגרמניה, וילדה בת 3, ללא שפה, על גבעה ללא כל תשתית. אמא כותבת שזו היתה הפעם הראשונה שראתה חול וכורכר. 

בת 3, פגשה את רוחלה זכאי על ערימת החול בגן. רוחלה מדברת בעברית, אמא לא מבינה מלה ועונה בגרמנית. מהר מאוד אמא תופסת את השפה (ושנים רבות אחרי זה לא מניחה לנכדתה לסטות מעברית סופר תקנית) ומסרבת לדבר עם אמא שלה בגרמנית. סבא יוחנן תפס את השפה במהירות. סבתא שושנה התקשתה בעברית עד יומה האחרון. 

בבית הספר המקומי של שנות ה-30', חווה סלומון פותחת לילדים את חלון הטבע ואמא נשארת מאוהבת בטבע כל חייה. ובשנים האלה יש גם מחלות קשות שגובות קורבנות כמו דיפטריה, סקרלטינה (שנית) ושאר מרעין בישין. אמא כותבת "היינו צריכים להתמודד עם הדברים לבד".     

אמא היא בקבוצת הילדים הראשונים של המשק. לימודים, טיולים, חגים. שפע חוויות. וגם לקבל שעון בר מצווה ממלווין, וספר האגדה של ביאליק עם הקבלה לחברות. עם זאת, בסוף שנות ה-30' אמא זוכרת הרגשה מאוד ברורה שגבעת ברנר מוקפת בכפרים ערביים עוינים, ויש פחד. זו חברה של הורים וילדים. אין סבים וסבתות. ההורים סחבו סבל אישי וטרגדיות בעקבות השואה ואמא אומרת "אנשים היו עסוקים בבניית הארץ ועל הסבל האישי שלהם או הטרגדיות לא דיברו". 

בגיל 16, בהיעדר בית ספר תיכון בגבעה, נסעו אמא ורוחלה עם ליפט לעין חרוד, שם היה בית ספר תיכון לכלל התנועה הקיבוצית. שם חוותה אהבת נעורים ראשונה להלל לביא שנהרג ב 1948 בהיותו בן 19 בשיירה לכפר דרום. שלמה לביא, אביו של הלל, כתב לאמא מלים אלו - "את יקרה לי, הרי היית יקרה להלל עד שעתו האחרונה".  

לילית התגייסה לפלמ"ח יחד עם דניאל סרני, ציבי, ויורם בן דויד. "לקחנו משהו בתרמיל והתגייסנו בלי הסכמה של מוסדות גבעת ברנר... הייתי בגדוד הרביעי של חטיבת הראל. נכנסתי לעבודת המזכירות כפי שהבנתי. כל פעם נתקלתי בזה שחסרים אנשים"... כעבור שנים רבות הסכימה אמא לשתף קצת מהזיכרונות הקשים של תקופה זו וסיפרה על אנשים צעירים הלומי קרב. אבל ענין הסודיות הרפואית היה טבוע בה כל כך עמוק שמעולם לא הרחיבה.  

ואז נפתח פרק קורס אחיות מעשיות בצריפין, והמשיך בתל השומר בבית ספר לאחיות. בסיום המחזור הראשון של בוגרות בית הספר הצבאי לאחיות ב-1952 קיבלה אמא (חניכה מצטיינת!) את סיכת האחות מוורה וייצמן ואת הדרגה מהרמטכ״ל. אמא אהבה מאוד ללמוד והמשיכה להתפתח במקצוע לאורך השנים, בבית חולים קפלן ובמרפאת הקיבוץ, כולל שהייה של שנינו שנה בלונדון לצורך השתלמות על שיטות חדשות לחיטוי בחדרי ניתוח. חדר ניתוח היה המקום שבו הפרפקציוניזם של אמא בא לידי ביטוי. "שם הכול צריך להיות מצוין. אין פחות ממצוין". 

אמא עבדה בבית החולים בששת הימים וביום כיפור. מראות קשים. היא אומרת את המשפט הכול כך נדוש – "כשהלל נולד בשנת 1954 חשבתי שלא יהיו עוד מלחמות".

בשנת 1970 הייתה אמא מזכירת שירותים, וגילתה לעצמה שאם איננה סופר מקצועית במה שהיא עושה, לא תפיק הנאה.  מספר שנים ריכזה את החוגים בגבעת ברנר, מה שנקרא אז 'בית ספר חברים'. תקופה מסוימת הייתה אחות בית ספר. את אהבתה לאומנות השקיעה בניהול בית לוצ'אנסקי וניסתה יחד עם דינה מור ואורקה להפוך את המקום למוזיאון.  

הנכדים היו עבורה מקור שמחה גדולה והיא עקבה בסקרנות ומקצוענות על התפתחותם. טיולי השדות הרגליים עם פרוייקה (אפרים לבנה) הפכו לשותפות חמה ותומכת.  פרויקה לקח יוזמה וצירף את אמא גם להתרוצצויות שלו ברחבי העולם. הפאואר קפל הזה מקפל בחייו הרבה רגעים של שמחה משותפת. 

בסוף שנת 2018 עברה אמא אירוע מוחי. היא נעשתה מוגבלת בדיבור ותלויה בטיפול צמוד. בשנים האלה למדנו כמה אפשר להפיק ממה שיש – אם יודעים לשים בצד את מה שאין. אמא, כל אימת שהיינו מגיעים לביקור הייתה מאירה באור גדול את פניה. הפנים, ללא מלים, העיניים, התנועה המחייכת של הפה – כל אלו הם מקור שופע וחם של יצירת קשר ואהבה. 

לא היה קל לשכנע את אמא לעבור לבית שקמה ולעזוב את הדירה שבה חיה כל כך הרבה שנים. בעזרת כושר השכנוע של פרויקה היא נאותה, וכך נפתח עוד פרק בחייה הארוכים. אייסה היקרה טיפלה באמא במסירות, ואז הגיעה ג׳אנלין והפיקה מאמא חיוכים וצחוקים וכל כך הרבה אהבה . 

אנחנו נפרדים ומשחררים היום את אמא, סבתא, שהגיעה לשיבה טובה. אמא חיה חיים מלאים ועשירים, מלאים בשינויים ובאתגרים מקצועיים ואישיים, תוך חתירה מתמדת לעוד חוויות ושאיפה לשלמות בכל אשר עשתה. 
לילית לוינזון נפטרה בשנת 2024.
(הלל)