לוחמת ליפשיץ כהן מרים ז"ל

קורות חיים

מרים נולדה ב- 28.10.1928, ליוליוס ורוזל כהן. ב- 1936 המשפחה עלתה ארצה והתיישבה בכפר ביאליק. מרים למדה בבית הספר העממי במקום ואחר כך עברה ללמוד בבית הספר החקלאי בעיינות.
בכל שנות לימודיה בעיינות, הייתה חברה ב';צופים' בחיפה, שם השתתפה בחופשותיה בפעולות בגרעין 'הנגב', אשר אחר כך עבר להכשרה בעין-
גב. בעיינות היא לקחה חלק בייסוד קבוצה של תלמידות שהצטרפה מאוחר יותר לגרעין בעין-גב, אשר היה ממייסדי קיבוץ פלמחים.
מרים אהבה לעסוק בספורט, אך נבצר ממנה לעסוק בזה אחרי פציעתה בכנען, במלחמת השחרור.
מרים מאוד אהבה מוסיקה. נישאה לשמוליק ליפשיץ ב- 20.10.1952 ונולדו להם שני ילדים: יובל וניצה.
עבדה בהנהלת חשבונות ולקחה חלק פעיל בועדת חברים ובפעולות קליטה.

בקפדנות, בעקביות ובשקט. עם מותה של מרים אבדה לנו אחת הדמויות המעורות ביותר בנוף האנושי של חברתנו. קשה לתאר כי תחלופנה שנים ויקום בתוכנו דור שיתוודע אל דמותה רק באזכרות של יום-השנה. לגבינו - וותיקי המשק, זכרה מלווה את זיכרונות שנות חיינו במשק מראשיתם.
מרים לא הייתה מראשי המדברים ואף לא מהבולטים בפעולות מרכזיות, היא הייתה מאלה הנוטלים על עצמם אחריות ועומדים בה בעקביות ובשקט, ובקפדנות של מי שהמשימה שהוטלה עליו זוכה להערכתו.
היא חיה את חיי המשק והחברה באינטנסיביות של אדם המזוהה נפשית עם אורח החיים. ואם גם ידעה לבטים, לא העמיסה אותם על החברה והייתה אחת החברות שמעולם לא נשמעה מפיה ספקנות ביחס לקיומנו כחברה קיבוצית בפלמחים, גם בשעות הקשות והקריטיות ביותר.
אף שטח משטחי חיינו לא היה זר לה, פעולתה העיקרית הייתה בת במקהלה, במסיבות ערב-שבת. וכן, לעיתים רחוקות נפקד מקומה משיחה או הרצאה, גם בעת חולשה או עייפות, לא פעם ראינוה נאבקת עם השינה בזמן הרצאה, מתוך מאמץ להשתתף בה עד הסוף.
בגישתה לשאלות קטנות כגדולות הייתה מרים מן המחמירות, הן ביחס לעצמה והן ביחס לאחרים. הייתה בה קפדנות של אדם מסודר שכל חריגה מן הסדר מעורר בו סלידה וגנאי. בעבודתה במזכירות ובהנהלת החשבונות היא באה לעתים בקונפליקטים עם חברים על רקע זה. ואם קרה שאגב קונפליקט חרגה מגדרה ופגעה בחבר שלא בצדק, הייתה החרטה מציקה לה, ועל פי רוב מחלה לבסוף על כבודה ולא נרתעה מלבקש סליחה. בקפדנותה ובחומרתה הייתה מידה גדולה של שיפוט אובייקטיבי ועל כן לא היה בהם כדי להעיב על יחסה האנושי החם לחבר ולנער. אחד הביטויים לכך היה הקשר שנוצא בינה ובין ילד ונער שהתחנכו במשק ואומצו במשפחתה ושניהם מן המקובלים בחברתם כ'קשים'.
ייחסנו תמיד את קפדנותה ליחס 'הייקי' לסדר שהיה טבוע בה, ושהתבטא בכל מה שעשתה, בין בחייה הפרטיים ובין בפעולתה בחברה.
נזדמן לי לעבוד עמה בוועדת החברים וזכורני כיצד נהגה לבדוק ביסודיות כל פנייה של חבר שהועברה אלינו.

ולעיתים אף לפליאה היה בעינינו כיצד חדרה לפרטי פרטים של בעיותיו האישיות והמשפחתיות של החבר וכל זאת כדי למצוא את הדרך הנאותה ביותר לעזור לו. גישה מסודרת זו באה לידי ביטוי גם בקשריה עם חברי המשק הקרובים והמרוחקים. לא אשכח איזה תפקיד מלאו מכתביה אלינו בעת שליחותנו בארגנטינה. חברים רבים וטובים כתבו מדי פעם… ולעיתים רחוקות. ואילו היא היחידה ששמרה על קשר קבוע ומקור האינפורמציה העיקרי על המתרחש במשק היו מכתביה. ואין ספק שהייתה גישה זו הטבועה בדמה שהביאתה בימיה האחרונים לשקוד על מסירה מסודרת של כל מה שהיה לה למסור לחבריה: להעביר את הארכיון שברשותה, למסור את הידע שרכשה בעבודתה ואפילו להחזיר מכתבים לכותביהם…
קצרים היו חייה של מרים משתוכל לגלם בהם את מלוא אישיותה שבכח. 
אנו, חבריה, לא היינו עדים אלא לגילויים מעטים מעולמה הפנימי החבוי בתוך קליפתה המסודרת, הקפדנית, המחמירה כאילו. ודי בגילויים אלה כדי להעיד על קיומו של עולם זה.
מרים הייתה בעלת ערכים תרבותיים, יחס רציני למוזיקה קלסית, אוזן רגישה לצלילים הסולדת מפני כל זיוף קל שבקלים. הייתה מן המרבים לקרוא - וספרות מובחרת, על פי רוב. היא הייתה מאלה שתרבותם בונה את אישיותם מבפנים, לא בחינת תרבות לראווה, אלא תרבות של חיים פנימיים, תרבות המעניקה כוח לאדם לשאת את סבלו בשקט ובריסון כוח נפשי. ומרים ידעה ימי סבל בימיה הקצרים, וידעה לשאתם בדומייה ובכוח פנימי
רב. ומה יותר מאשר ימיה האחרונים יכול להעיד על אישיותה ועל כוח התרבות הפנימית שהיה יצוק בה.
בהאבקה עם מחלתה הממארת שמרה מרים על צלילות דעת ושקט חיצוני, שלא הופרו גם כשהגורל המר היה ידוע וצפוי. עד ימיה האחרונים שמרה על זיקת העניין אל כל חיי המשק. ומי שהיה נכנס אליה היה מוצא אותה כבעלת קשב וערות בלתי רגילים למתרחש במשק, וכך לעיתים רחוקות אפשר היה לשמוע ולחוש את הסבל העובר עליה.
הכלל ופעלו.
יהי זכרה ברוך
יענק'לה

אחת מאותם שבזכותם ביתנו קיים מרים הייתה מאותם אנשים העושים מעשיהם בצנעה, ונדמה לכל שמטבע הדברים שיעשו כך בלי שיהיה צורך
לדאוג לעשייתם, כאילו מאליהם מתבצעים הדברים. אומרים כי לא יכול להיות קיבוץ בלי הזדהות היחיד עם הכלל. ומרים הייתה אחת מאלה שהזדהות זו בלטה בה במיוחד. היא הרגישה ופעלה תמיד כאילו המוטל על הקיבוץ ככלל מוטל עליה. תמיד עשתה את הדרוש גם בלי שנתמנתה לכך. אם זו הייתה הדאגה לארכיון, אם זו הייתה דאגה לחבר זה או אחר, או לעניין זה או אחר - הדורש טיפול ואין דואג לו.
תמיד הייתה חשובה בעיניה שלמות הבית הקיבוצי. תמיד ראתה את הקיבוץ כבית החייב לדאוג לכל צרכי החבר במידת יכולתו, והייתה קשובה לחבר ובעיותיו. וכך דאגה לשלמות בית זה. אם חבר נמצא מחוץ לבית,  בשליחות, בלימודים או בתפקיד ויש לדאוג לקשר בינו לבית, ראתה זאת מרים כתפקידה עוד לפני שהייתה ועדת קשר או קליטה ובלי שנתמנתה לכך. אם על בית פלמחים לדאוג לדבר ואין דואג - ראתה דאגה זו
מתפקידה.
כל מעשיה עשתה בכל לב, כפי שהבינה שצריך הדבר להיעשות; ובלט הדבר גם באימוץ ילד בחדרה, עם הקשיים שילד זה הביא עמו.
חיפשה תמיד את השלמות, הסדר והדיוק בדברים והמעשים. דבר זה התבטא גם בעבודתה בהנהלת חשבונות וגם באהבתה למוסיקה. הצד הרגשי של הדברים קיים היה, אבל בצד הסדר הטוב שיש לדאוג שיהיה בנפשה פנימה ובפעילות בחייה כלפי חוץ. קבלה את תהפוכות החיים כמות שהן וכך גם את גורלה וניסתה להביא גם זאת במסגרת סדר והגיון של החיים. אולי כך יש להבין את התנהגותה גם בחודשים האחרונים לחייה.
עם לכתה מאתנו נתייתם ביתנו מאחד מאותם ל"ו שבזכותם, ובזכות מעשיהם שבצנעה, הוא קיים.
חיה

מרים נפטרה ממחלה ממארת ב- 19.10.1962, כ"א תשרי תשכ"ג.

הפרטים נמסרו באדיבות ארכיון פלמחים.