מלובנצ'יק אברהם ז"ל

קורות חיים

אברהם מלובנצ'יק נולד ב- 3.7.1930 למלכה ושמעיה מלובנצ'יק, בן יחיד בין 3 אחיותיו. המשפחה חוותה את השואה ואברהם עבר במחנות הריכוז: בליזין, רדום, אושויץ, מאוטהויזן, אלטאמר וגונסקינכן. עם התפשטות הידיעות על תפיסת יהודים ושליחתם למחנות ריכוז נתן לו אביו 200 דולר ושעון זהב, אותם החביא בעקב הנעל. ואמר לו שאם יצטרך, שישתמש בכסף - לכל דבר.
באושויץ, כשנחלש והתקשה לעבוד נשלח לקרמטוריום. בהמתינו בתור, הציע אברהם לאחד החיילים הגרמניים, ששמרו על התור, 200 דולר ושעון זהב - כתמורה לחייו. החייל החזיר את אברהם למחנה הריכוז, קיבל את הכסף והשעון וכך ניצלו חייו מן המוות הצפוי.

אברהם שוחרר מהמחנות, ב- 5 למאי 1945 ע"י צבא ארה"ב והועבר לעיר לינץ באוסטריה, שם הוא קיבל בגדים ואוכל מהצבא האמריקאי והתגורר
בחברת ילדים ניצולי מחנות. לאחר כחודשיים הגיעה ידיעה שבין החיילים הבריטיים שהגיעו לאוסטריה נמצאים גם חיילי ארץ ישראל. הילדים יצרו קשר עם החיילים שבאו מארץ ישראל והחיילים ספרו להם הרבה סיפורים על הארץ ממנה באו והציעו להם שיעבירו אותם לארץ ישראל, דרך איטליה. הם לקחו את הילדים לאיטליה, ארגנו קבוצה של 30 נערים בגילאי 13-15, ושיכנו אותם בסנטה מריה.
אל הנערים הגיע מדריך מישראל והכין אותם לקראת עלייתם ארצה - חצי יום הם עבדו וחצי יום הם למדו. בשנת 1945 עלתה הקבוצה לארץ ישראל באוניה 'פרינסס קטלן', אחרי שבוע בעתלית הועברה הקבוצה למושב עובדים באר-טוביה, שם חולקו בין המשפחות.

אברהם נקלט אצל משפחת שוורץ, שגידלה אותו ודאגה לו. סדר היום במושב הוסיף להיות מחולק בין עבודה ולימודים - כמו באיטליה, אך היו להם גם פעולות חברתיות בשותפות עם הנוער של באר-טוביה. עם הזמן החלו גם באימוני גדנ"ע שם למד להפעיל נשק. כשלוש שנים היה אברהם בבאר-טוביה ומשם עבר ליסוד המעלה. כשפרצה ב- 1948 מלחמת השחרור התגייס לפלמ"ח.

בפלמ"ח הכיר את אביגיל ובשנת 1953 התחתנו ועברו לקיבוץ פלמחים, שם נולדו שלושת ילדיהם: שמריהו (1954), נגה (1956), אבנר (1960).
בפלמחים עבד אברהם בנגריה, והתמיד בעבודה כל עוד עמדו לו כוחותיו, גם לאחר שחלה. את עבודות העץ שנהג לעשות, כתחביב, בזמנו הפנוי, חלק לחברים - פסלי עץ ותכשיטים.

על ערש דווי
למעלה מעשר שנים סבל אברהם ממחלת שרירים אשר הלכה וגברה. לבסוף נתקף במחלה ממארת ונפל למשכב. התאושש לתקופה קצרה בלבד, אך שוב הכריעתהו המחלה ולא קם עוד מחוליו.
משך עשר שנים, על אף מגבלותיו הפיזיות, היה יוצא כמעט יום יום לעבודה בנגרייה. בשעה 7.00 בדיוק היה פותח את דלת הנגרייה ועושה כמיטב יכולתו מבלי להתלונן, תוך רצון עז לחיות כאיש עובד. הוא אהב את מקום עבודתו בנגרייה וסרב להסתגר בחדרו ולעבוד בפינת העבודה שהתקינו למענו במרפסת. "כל עוד אני יכול לצאת איני רוצה להישאר בחדר" היה אומר.
עבודותיו שמשו ומשמשות את המועדון לחבר. אברהם היה מאושר כשיכול היה, לאחר התערוכה הצנועה שעשה, לחלק לחברים מעבודותיו.
אף פעם לא נשמעה מאברהם מילת ייאוש אף ברגעים הקשים בבית החולים. היה מוכן לכל טיפול. בקשתו היחידה הייתה שיקראו לידידיו הקרובים איתם גדל, הגיע ארצה ועבר כברת דרך. תודה מיוחדת הכיר למכרו וידידו שמואל גרינהויז.
אברהם אהב מאוד את משפחתו. קיבלם בשמחה ובמאור עיניים כשבאו לבקרו. עידודה של אביגיל וטיפולה המסור היו לו לעזר רב.
כשכבר היה מוגבל מאוד ביכולתו לקרוא ולשוחח עם המבקרים ועם בני המשפחה, עוד עיין והתבונן בספרות מקצועית שעסקה בגילוף ופיסול ואף הכין מספר רישומים לעבודות חדשות. האמין כי עוד יעבוד. היה במלוא ההכרה, שמח אל הילדים, עמד בגבורה בסבלו - ובשקט.
תמר ראובני

בהכשרה בפלמ"ח ובהתיישבות
אברהם הגיע לבאר-טוביה במסגרת עליית הנוער בסוף שנת 1945. אותו זמן התקבצה בבאר-טוביה חברת נוער מניצולי השואה - ילדים שבורים בגופם ובנפשם. הכפר עשה מאמצים רבים על מנת לתת להם הרגשת בית וכדי למלא את מחסורם מבחינה חברתית ואישית. למענן גויסו משפחות מאמצות מובחרות והמדריכים הטובים ביותר שהיו אז בכפר. באחת המשפחות האלה נקלט גם אברהם.
בימי הראשונים בארץ, התחנכתי גם אני בבאר-טוביה. ובמהירות התקרבתי לחבורת הנערים הזאת, אף כי קשה היה להתחבר אתם. היה להם הווי מיוחד, חשדנות לכל אדם זר ומעל הכל - הציניות כשריד העבר.
את אברהם פגשתי לראשונה ליד המחלבה של הכפר כשבא יחד עם אבי המשפחה המאמצת למסור את החלב. כידוע מהוות המחלבה והצרכנייה מקום מפגש של כל אנשי הכפר. שם פותרים את כל הבעיות. שם עושים הכרה ראשונה עם חיי המושב מבחינה חברתית. הראשון מכל החבורה שהתעניין בי היה אברהם. אם כי היה ביישן וצנוע, היה מאוד נוח להתחברות. הוא גם הדריך אותי איך להתנהג בקרב חבריו והזמין אותי לבקר
בבית מאמציו, אצלם הרגיש כבן בית אמיתי.
עם פרוץ המאורעות בסוף 1947, עקב הכרזת המדינה החלטנו, חלק גדול מחברת הנוער ואני בתוכם, להתגייס לפלמ"ח על מנת ללכת להתיישבות אחרי המלחמה.
עלינו הגלילה, גרנו זמן מה ביסוד המעלה, השתתפנו בחלק מפעולות חטיבת יפתח וערב כיבוש צפת עלינו לכנען. אברהם היה כבר אז קצת חלש בגופו, אבל לא רצה לוותר על אף פעולה. זכורני ערב היציאה ללטרון - כולנו מרוכזים על יד המשאבות של שער הגיא דרוכים לקראת הפעולה. ידוע היה לנו שמחכה לנו משימה קשה מאוד: הליכה מייגעת בשטח הררי עם הרבה ציוד על הגב וצפוי היה קרב פנים אל פנים. המפקד שלנו פנה אלי בבקשה שאשכנע את אברהם לא לצאת לפעולה, לא היה לו האומץ לעשות לו זאת בפקודה. אברהם הרגיש בזה ולא וויתר ולא הסכים לרדת ממשלט לטרון כשהיה חולה וחלש.
בהפוגה הראשונה קיבלנו חופש לאחר שמונה חדשים של פעילות צבאית רצופה. כולנו חלקנו את החופש לביקור קרובים ומכירים ולטיול בארץ. אברהם העדיף לבקר אצל קרובים ומכירים כי במיוחד אהב לשמור על קשרים עם חברים ומכירים ומדי פעם נסע לעבוד אצל מאמציו בבאר-טוביה.
המקום היחיד בו אברהם לא היה אתנו, היה בנגב. אחרי הפצרות מרובות מצד מפקדיו וחבריו, נשאר אברהם במחנה ונכנס לבדיקות בבי"ח תל- השומר, ורק עם שחרור חלק מן הנגב, כשנפתחה פרצה דקה ואפשר היה להגיע אלינו, חזר אלינו ומיד עלה למשלטי בית חנון.
יחד השתחררנו מהצבא ועלינו להתיישבות. עלה בגורלי לגור עם אברהם בחדר אחד. היינו שלושה רווקים בצריף השוודי, חדרנו היה מאוד מסודר וזה הודות לאברהם שהיה מטבעו מאוד נקי ומסודר. זמנית עבדנו יחד, בענף משותף - הרפת. אברהם השתדל לעשות את כל העבודות. העבודה הייתה מאוד קשה - שלוש חליבות בידיים ביממה, 12-14 פרות, ניקיונות וטיפולים בתנאים הכי פרימיטיביים.
דרכינו נפרדו זמנית. יצאתי לסמינר באפעל ואברהם עזב זמנית את המשק, הקים משפחה ועבר להתיישב במושב חדש בסביבות באר טוביה. 
בביקורי אצלו הרגשתי שחיי המושב אינם מתאימים לכוחותיו והצעתי לו לחזור לפלמחים. לאחר התייעצות עם אביגיל נתקבלה ההצעה והם חזרו יחד לפלמחים.
רוסקי (בנימין עשת)

מגטו ביאליסטוק עד פלמחים
הכרתי את אברהם לראשונה בהיותו בן 10 בגטו ביאליסטוק, אביו היה יהודי נמוך קומה מעט כעסן, אמו הייתה גבוהה. לאברהם היו עוד שלוש אחיות בוגרות. למשפחת מלובנצ'יק הייתה מאפייה ממנה התפרנסה המשפחה. עם כניסת הגרמנים לביאליסטוק ריכזו את כל היהודים בגטו וכל משפחה קבלה חדר אחד. דירותיהם של יהודים שנעדרו במקרה או ברחו הוחרמו, כמו כן פינו מחסנים והפכום לדירות מגורים. גרנו באותו בית בגטו. הצבא הגרמני לא שהה תחילה זמן רב בעירנו, עפ"י הסכם עם הרוסים נמסרה ביאליסטוק לרוסים. כשעזבו הגרמנים השלכנו בהם אבנים והם הבטיחו שעוד יחזרו וינקמו בנו. בינתיים נכנסו הרוסים, הלאימו את כל המפעלים וספקו עבודה לכולם. כולם עבדו והתקיימו במשך שנתיים ימים
עד שנכבשה העיר שוב על ידי הגרמנים. החלה בריחה המונית ובהלה עצומה. הצבא הרוסי שטרם היה מצויד בתחבורה משוכללת נס על נפשו, מי ברגל, מי על סוס ומפקדים בכירים במכוניותיהם הפרטיות, אך המטוסים הגרמניים הנמיכו לטוס וחסלו את הבורחים. לא הייתה אפוא כל ברירה אלא לשוב לעיר.
הגרמנים זכרו את 'הבטחתם'  ליהודים בביאליסטוק והחלו לשלוח משלוחים למחנות ריכוז. מחנה הריכוז הראשון היה ברליז'ין, שם נפטר אבא של אברהם מטיפוס, אחר כך נפרדנו. מדי פעם נלקחו אנשים ל'עבודה' במקומות שונים. נפגשנו שוב בבית החולים בברקנאו (חלק של אושויץ). נקלעתי לקבוצת שבויים רוסיים שהועסקה בהובלת מזון. היו לנו עגלות יד ומתפקידינו היה להובילן כסוסים. במחנה זה היו גם פושעים ואסירים פוליטיים גרמניים שקיבלו חבילות ממשפחותיהם. הצלחנו להוציא מתוך החבילות הללו מזון או טבק, בעזרת מצרכים אלה אפשר היה לשחד קצינים ורופאים גרמניים ולהישאר בבית החולים. בבית חולים זה פגשתי כאמור את אברהם והחילותי לספק לו מדי ערב דייסה עם אורז ממותק.
בעצמי איני יודע כיצד יצא אברהם מבית חולים זה שצורת הטיפול בו הייתה כבשאר המקומות: דרך הסלקציה. כל החלשים חוסלו, הגרמנים השאירו בחיים רק את אלה שהיו סיכויים להפיק מהם תועלת. ם התקרב הרוסים החלה 'צעדת המוות'. הגרמנים אספו את כל השבויים והחלה צעדה ברגל מפולין לצ'כיה. כל החלשים נורו בצדי הדרך, התעלות בצדי הדרכים היו מלאות גויות. מאז לא ראיתי את אברהם.

נפגשנו שוב בתל ליטוינסקי, בתקופת מלחמת השחרור, הוא בא אז לבדיקות ואני שמשתי כחובש בבית חולים. קרבתי אותו אל משפחתי ואמצנו אותו. היה מרבה לבקר אצלנו בבאר-טוביה. כשנשא לאביגיל התהדקו הקשרים בינינו, בקרנו בפלמחים מספר פעמים והשתתפנו בסדר פסח.
ליוינו את אברהם עד הרגע האחרון.
שמואל גרינהוז

לכבודו של המת יפה השתיקה
לכבודו של המת יפה השתיקה, כי אין בכוחו של אדם לבטא במילים את גודל היגון והצער על אבדן חיים צעירים בכל צורה שהיא, אבדן אנשים צעירים שכל החיים עוד לפניהם. כי מה כוחו של אדם מול הגורל האכזר? אברהם היה בשבילנו לא רק נער השוהה בבית, גדל והולך. הוא היה אצלנו כבן משפחה וכך נשאר עד יומו האחרון.
אהבנו אותו כי היה בעל נפש עדינה, אדם ישר וטוב לב. לא ידע להתרגז, קבל כל דבר בשקט ובצחוק גם כשהדברים לא היו לפי רצונו.
חייו הקצרים של אברהם לא היו ריקים מתוכן חיובי. הוא זכה ללחום במלחמת השחרור ולראות בתקומת ישראל, דבר שרבים לא זכו לראותו. הוא היה מן הראשונים שעלו על אדמת פלמחים ולקח חלק בהקמת המשק ובנינו.
הקים משפחה והעניק אהבה רבה לאשתו וילדיו והיה מאושר בהם.
בזאת נתנחם, יהי זכרו ברוך.
משפחת שוורץ, באר-טוביה

אברהם נפטר בטרם עת ב-9.2.1971, י'ד שבט תשל"א.

הפרטים באדיבות ארכיון פלמחים.