לוחמת נוי גלינסון יהודית דיתה ז"ל

קורות חיים

דיתה נולדה בתאריך 4.3.1929, כ'ג אדר א' תרפ"ט, בת יחידה להוריה שמעון ולאה גלינסון, חברי מושב 'בהדרגה', (כפר מעש -היום) ליד פתח תקווה. ילדותה עברה עליה במושב, את לימודיה היסודיים החלה בבית הספר היסודי בפ"ת והשלימה בבית הספר של קיבוץ גבעת השלושה. דיתה
נהגה להגיע לבית הספר רכובה על חמור שהכיר היטב את הדרך והיה מגיע, לבדו, לקחת אותה הביתה עם סיום הלימודים.
לבית הספר החקלאי בעיינות הגיעה ב 1944, בת 15 וחצי, שם למדה ועבדה בלול, במכוורת ובעיקר במשתלה.
בעיינות חלקה דיתה חדר עם רחל קורקין וזיוה עמיר, בין זיוה ודיתה נרקמה חברות שנמשכה מאז עד לפטירתה של זיוה ממחלה. דיתה היתה גאה מאד בהישגיה של זיוה ובכשרונה האמנותי, היתה לזיוה השפעה גדולה מאד על אהבתה של דיתה לאמנויות ומלאכות יד, וטיפוח גינת הנוי שליד ביתה.
ב- 1947, עם סיום לימודיה, הצטרפה עם חלק מחברותיה ללימודים לגרעין הצופים ד בעין גב, איתם התגייסה ושרתה בפלמ"ח, בחטיבת יפתח. עם הגדוד ה-3 עלתה לעין זיתים ומשם להר כנען, בתקופת המצור על צפת וכיבוש העיר, משם הועברו לסרפנד ואח"כ הדרימו להוג.
הייתה בין העולים לקרקע ב 11.4.1949 ובין מקימי קיבוץ הצופים ד - פלמחים.
בדצמבר 1949 נישאו דיתה ודני נוי והקימו משפחה גדולה בפלמחים - נירה (1951), אייל (1955), אורנה (1957), ורד (1963) - עם נישואי הדור השני נוספו למשפחה 9 נכדים - 7 נכדות ו-2 נכדים. לאחר כ 35 שנים תמו הנישואים ודיתה המשיכה לרכז סביבה את משפחתה וידידיה.
ביוני 1975 הביאה דיתה את הוריה לפלמחים, להקל עליהם את זקנתם.
בפלמחים עבדה דיתה במשתלה, כמטפלת בחברת נוער, בלול, הקימה ועבדה במדגרה, בישלה במטבח ילדים ודיאטה, עבדה במחסן בתפירה ולבסוף הקימה את המתפרה שם עבדה עד למחלתה. בכל מקום בו עבדה עשתה זאת עם אכפתיות, מסירות ויצירתיות רבה.
לכל עבודה התייחסה כמקצוע ולמדה קורס בהתאם: מטפלות נוער, בישול דיאטה, מדגרות, תפירה, וקורס למורות מלאכת יד - מקצוע אותו לימדה במשך כמה שנים בבית הספר.
את שעות הפנאי מלאה דיתה בעבודות יד, העשרת ושמירת גינתה, בחוגי תנ"ך וספרות, למדה אנגלית, ושמרה על קשר אמיץ עם חבריה לאורך שנים. 
היא היתה אחראית על הנצחה וחדר הזיכרון, במשך שנים.
דיתה הקפידה על פעילות גופנית ואורח חיים בריא, אך גופה בגד בה.

יותר משדיתה היתה אשה של מילים, היא היתה אשה של מחוות. וכך היו היחסים ביננו - שותפות בעבודה, ומחוות של ידידות, של אכפתיות.
הצטרפתי כשנה לאחר שדיתה פתחה את המתפרה, דיתה לקחה אותי ממכונת התפירה של התיקונים - שם עבדתי 'תחת חסותה' וממנה למדתי את כל אשר היא ידעה לתת - וזה היה הרבה. בעבודתנו המשותפת במתפרה מצאנו בית ושותפות נעימה בעבודה. באוירה היתה טובה וחלוקת העבודה
נעשתה לפי הצורך. אבל דיתה היתה הסמכות בכל מה שקשור לגזירה ולתכנון התפירה. היתה בה נדיבות לחלק את הסמכות הזו ולדעת להעבירה. ולתת בכך תחושה של שותפות אמיתית ושיויון בחלוקה בעבודה ובאחריות.
מוזר לי כעת לנסח את הקשר הזה במילים, כי הדברים נעשו תמיד בטבעיות והשותפות לא נזקקה להגדרות -היא פשוט היתה שם. היתה לה אוזן קשבת לבקשות של חברים, היא התאימה גזרות לצרכים מיוחדים ונתנה תחושת בית חם לחברים ולילדים שהיו זקוקים למיומנות, לכשרון וליצירתיות שלה.
כשבאו הנכדים, בתקופות החופשה, היתה מושיבה אותם במתפרה ומעסיקה אותם בעיסוקים שונים כמו קיפול סידור ומשחק עם שאריות הבדים.
לקראת נסיעות אל ילדיה היתה תופרת לנכדותיה, ובמיוחד השקיעה תשומת לב בהכנת תחפושות לפורים - עשירות דמיון ויפות, כשאני חושבת על דיתה במתפרה אני רואה אותה עומדת מאחורי שולחן הגזירה וגוזרת את הבדים - בדיוק רב, ובמחשבה למי זה משמש ולמה, למה זה יכול להתאים ולאיזה גיל.
דיתה סיפרה על הנסיעות והטיולים שהיא אהבה לערוך בין חבריה וחברותיה המרובים בארץ. היא אהבה לרקוח ריבות והיתה מביאה למתפרה - לטעום. בפלמחים זוכרים ויזכרו לטובה את הפונטש שהיתה מכינה לאירועים שונים, אני שומרת את מתכון הלחם שקיבלתי ממנה. ואני ואוכלי דיאטה נוספים זוכרים את תשומת הלב שהיא השקיעה ואת היצירתיות בהכנת הארוחות במטבח הדיאטה ואת מאמציה לגוון את האוכל ולתת לו טעמים ולהפוך את האוכל הבריא לטעים ולרצוי לאלו שזקוקים לו.
מה שאפיין את דיתה הם תשומת לב, אכפתיות, יצירתיות והרבה חן ונועם בעבודתה וביחסיה עם האנשים הסובבים אותה.
דיתה חסרה לי מאד בתקופת מחלתה ותחסר גם בעתיד.
שולה הוימן

אני עדין לא קולטת, לא מקבלת. המחשבות רצות ןהזיכרונות חוזרים ממקומות ומרגעים שונים. לרגעים אנחנו יושבים כולנו, מי שמזדמן, קפה, רעש בכל, מְשָחָקִים, הכל נגיש, הכל מתקבל, הכל מתקבל, קבלה אין סופית.
ילדות, אני רוצה לצייר, אני רוצה לספר, אני רוצה לסרוג, אני רוצה לקרוא. "חכי ואראה לך, תיכף אעזור לך לחפש". כילדה רציתי לעשות הכל בבת אחת בחוסר סבלנות, קפצתי מדבר לדבר, זה היה סוג של בעיה אבל זה התקבל, איזו אמונה שכל אדם וחפץ יש דרך מותווית בתוכו שמנחה לפעול על פיה ושכך זה צריך להיות. ככה אני זוכרת, או שבדיעבד אני חושבת כך בכדי לזכות ולגעת בשנה האחרונה ובכל אותם ההבזקים שצצים
ועולים בי, חלקם מקומם אותי, חלקם מפייס.
אני זוכרת שהמם אותי הכוח, שיש בה, חזרתי מביקורי מחוזקת. אותה אמונה וקבלה שָרתה והשרתה על כל מי שנמצא בהילתה.
אני זוכרת שעמדנו במוזיאון מול בד שחור יחד, אמא שאלה למה זאת אמנות, לא בביקורת, מתוך רצון שלם ופתוח להבין ללמוד ולקבל.
גם זיכרונות מילדותה ונערותה, סיפורים שסבתא סיפרה וסבא סיפר ועוד המון חברים ומכרים ושאבתי הכל לתוך זיכרונותי שלי. תמונות שהתחברו לסיפורים וסיפורים שהתחברו למקומות.
בשנים שבאו, אני נזכרת אחרי שבגרנו ואחרי הפרידה מאבא, אותן תכונות מצאו עצמן בה, הלכו והזדככו ונדמו לאושר. ואז אני חושבת על מה יהיה בלעדי אמא והילדות שיגדלו ולא יכירו. היו לי גם זכרונות עתידיים, איך הבנות יבלו עם סבתא, ירוצו על מדשאות הקיבוץ, יתגאו ללכת יחד לחדר האוכל ולים, עם סבתא שתמיד היתה שם בשבילן, סבתא עם קבלה אין סופית.
אמא נוכחת לחלוטין בכל אותם זכרונות, חיה נעה ונושמת, אלוהים, קשה לי עדין לדמיין את החיים בלי אמא שלי.
אורנה

דיתה נפטרה אור ליום רביעי 7 במרץ 2001.

הדברים באדיבות ארכיון פלמחים.