קורות חיים
דבורה נולדה בטרנובזק, על גבול פולין-אוסטריה, בשנת 1924. עלתה ארצה בגיל שנתיים עם משפחתה שהתיישבה בחיפה, ולימים עברה לקריית-חיים. נפטרה ב-14 לנובמבר 1986, בתקופה זו של חייה התגוררה בגבעת-שמואל .
דבורה התגייסה לפלמ"ח בשנת 1942, במהלך הגיוס הגדול ביגור.
התקבלה לכתת הבנות של פלוגה א', שהייתה אז תחת פיקודו של זלמן מרט, ופעלה באיילת-השחר, מקום ההכשרה שלה.
מאיילת-השחר עברה עם הפלוגה לדרום, ושהתה עם המטה בקיבוץ נגבה. כשהפלוגה עלתה צפונה בסתיו, היא שובצה לקורס מ"כים שהתקיים בכנרת. עם סיום הקורס נשלחה ליגור עם מטה פלוגה א'. דבורה החלה בתפקידי פיקוד, וגם על כתת בנים פיקדה. היא העידה על עצמה שלא הייתה לה בעיה עם העניין, מלבד שהיה לה מאוד לא נוח, במהלך הפיקוד במסדרים, בהיותה נמוכה ורזה מול ג'לובטים. מיגור נשלחה דבורה לקורס מ"מים בג'וערה, גם כאן שהתה בקורס שכולו בנים להוציא בת אחת. עם סיום הקורס הייתה למדריכה בקורס בג'וערה, הדריכה כתת בנים, וכתת בנות. על צוות המדריכים נמנה גם יצחק רבין, שלא בנקל קיבל את העובדה שבין המדריכים מצויה גם מדריכה, בחורה. מאוחר יותר הוא הכיר בסגולותיה ואף הפך לשותפה בהכנת חומרי ההדרכה.
דבורה חזרה ליגור בשלב בו עסקו בתכנונם של מבצעים שונים: פיצוץ הרדאר, הרכבות ועוד ... היא נטלה חלק בכל התכנונים וההכנות למבצעים ולא הרגישה קיפוח.
דבורה השתתפה בפעולה לשחרור עצירי עתלית, הוטל עליה לפקד על כתה שהייתה עם הכוח המרכזי שפרץ למחנה, ולהיות אחראית על גזרה מסוימת. עם סיום הפעולה נמנתה על הכוח המאסף שהוביל את המעפילים בדרך העוקפת לבית-אורן. המעפילים שעברו לידה וראו אותה, נגעו בה ... נוכחותה ופעילותה במבצע רגשה אותם מאוד.
עם תום הפעולה ניתנה הוראה לחסל את חומרי החבלה, היה חשש שהבריטים יערכו חיפוש. דבורה בעבר עברה גם קורס חבלה, ובשל כך הצטרפה לחבלן עם מספר חברים, למטרת חיסול חומרי החבלה...
הם אספו את החומרים בואדי והדליקו אותם, מהפיצוץ שנוצר דבורה נפצעה בעיניה, היא הובהלה לבית-חולים, אך למרבה הצער היא איבדה עין. בהמשך השתתפה גם בפעולות במסגרת ה"סזון".
השנה שנת 1947, דבורה חזרה לביתה באותה עת, לחולתה, וקיבלה חופשה מהצבא. זו הייתה תקופה של מתיחות בארץ. חברה, לימים בעלה, אהרונצ'יק היה המפקד שלה ויחד הם עשו סיורים ופטרולים לאורך הגבול ואספו מידע על כוחות האו"ם.
יגאל אלון דאג לדבורה ועזר לה לקבל טיפול מיוחד בעיניה בבית-חולים בפריס. אחרי החלמתה חזרה ארצה. דבורה ואהרונצ'יק נישאים. מאוחר יותר היא קיבלה פיקוד על המחנה בכפר-יונה, מחנה שפונה ע"י הבריטים. שם פיקדה על קורסים קצרים לעולים שזה מקרוב באו ארצה. מתפקידה היה להכין את האנשים ליחידות. זה מאוד ריגש אותה וגם היה לה מאוד קשה, וזאת על-פי עדותה - "הביאו ילדים בני 17 ישר מהאוניות, ישר משם..." . בתחילה נאמר לה שיהיו לה שלושה חודשים לאמן אותם. אך לא כך היה, היא מעידה שפעמים נלקחו הילדים הצעירים האלה לשדה-הקרב, אחרי שבוע או עשרה ימי אימונים בלבד. הם בקושי הם ידעו לשאת נשק...
באותה תקופה היא עסקה גם בפיקוד על גיוס שמיניסטים לפלמ"ח.
דבורה התמודדה עם הבעיות האנושיות האלה ברגישות ובדאגה רבה. בהמשך, קבלה פיקוד על קורס מ"כים, ואפילו העבירה אמון באש חיה. במהלך הקורס הייתה כבר בהריון, היא המשיכה במשימתה זו עד החודש השמיני, אז השתחררה. באותה תקופה גם טיפלה בחבר, שנפצע ואושפז בבית-חולים לתקופה ממושכת.
עם הקמתו של צה"ל הוצע לה תפקיד פיקודי בחיל-נשים, היא סירבה מפני שהרגישה שפיקוד בחיל-נשים נוגד את כל דרכיה.
פעילותה האזרחית - דבורה למדה במשך שנתיים חינוך גופני וטיפול אורטופדי, בסמינר-הקיבוצים. עם סיום לימודיה, עסקה בהוראה.
בהוראת ההתעמלות ראתה את יעוד חייה. במשך כל השנים שלבה עבודה ולימודים, היא לא הפסיקה להשתלם תוך כדי עבודתה, וכך היה עד לפטירתה. בהיותה חברה בקיבוץ חולתה היא מילאה שורה ארוכה של תפקידים, תוך ניהול ויכוח מתמיד על צורת החיים, ודרך החינוך. בשנת 1977 החליטו דבורה ואהרונצ'יק לעזוב את חולתה, הם עברו להתגורר בגבעת-שמואל, שם ראתה כמה שנות נחת. דבורה נפטרה בגיל צעיר והיא בת 62 שנה בלבד. ב-14 בנובמבר 1986.
את פרטי קורות חייה הביא בעלה אהרונצ'יק, כמו - כן נעזרנו בראיונות שנעשו אתה בחייה, וכן בחוברת שיצאה לזכרה.
