לוחם וייס יעקב ז"ל

קורות חיים

 הרקע המשפחתי
אבי יעקב וייס (יענקל’ה) נולד ב 1922 בנוידוואראד שבהונגריה (אורדיה Oradea שבטרנסילבניה). גדל בבית שומר מצוות וליברלי.
בצעירותו התמחה בטכנאות שיניים ורכש כישורים טכניים רבים. ב-1943 נשלח ממקום מגוריהם בדברצן למחנות כפייה של הצבא ההונגרי בקרפטים. אחד מכל שבעה יהודים שרד את מחנות אלו. הוא הצליח לברוח כשהתקרב הצבא האדום. הוריו, חנה וקלמן חיים וייס, אחיו הצעירים שלום ואריה ואחותו יפה נשלחו מהגטו בדברצן לאושוויץ ובדרך נותק קרונם וחובר לרכבת שהובילה אותם לשטרסהוף באוסטריה, ומשם למחנה העבודה פלוריסדורף שליד וינה. אבי המשפחה קלמן וייס נשלח לחפירת תעלות בלנדסברג ומשם הועבר לברגן בלזן שם נספה בינואר 1945.
משהתברר שעסקת המשאיות של קסטנר לא תצא לפועל נשלחו האם, הנערים והילדה למאוטהאוזן בצעדת מוות. בדרך הצליחו לברוח והתחבאו אצל איכרה בכפר גראפנוורת  – לימים חסידת אומות עולם.
בתום המלחמה התאחדה המשפחה בסיגט והחליטה לעלות לארץ ישראל. הם עברו דרך נוידוואראד, לבודפסט ולסומבוטהיי שעל גבול אוסטריה. בלילה גנבו את הגבול והמשיכו למחנה העקורים באדמונט.

בבריחה
יענקל’ה ואחיו שלום (בערל'ה), שזכו לכינוי 'האחים וייס', נקראו להקים מעבדת זיוף תעודות במפקדת הבריחה באדמונט שבאוסטריה, בפיקודו של אשר בן נתן (ארתור). התעודות הרבות שזייפו במשך כשנה וחצי סייעו למפקדי ה'בריחה' ולהעברת יהודים רבים מהאזור הבריטי לאיזור האמריקאי. הם גם סייעו בפועל בהברחת יהודים. בהמשך התקדמו עם המפקדה לעיירה סאלפלדן שבאלפים ומשם דרך מעבר הרים בווילאך למילנו שבאיטליה.

הצהרת אשר בן נתן, מפקד 'הבריחה' באוסטריה, על פעילותו של יעקב וייס: 
"אני החתום מטה, א. בן-נתן, שגריר ישראל בצרפת מצהיר כדלקמן: הייתי בשנים 1945-47 מפקד 'הבריחה' באוסטריה. יעקב וייס היה צמוד למפקדת 'הבריחה' לתפקידים מיוחדים. בתפקיד זה הועבר אחר-כך לאיטליה והמשיך לעבוד שם". 

"יעקב וייס הטביע חותמות של צבא הכיבוש בתעודות המעבר, ואחיו 'חתם' עליהן והוסיף את השמות. התעודות הודפסו במכונת כתיבה הדומה לגמרי לזו המקורית, בה הדפיסו את תעודות בפקודת הצבא. לא היה צורך בסטנסיל וגם הנייר היה סטנדרטי".
"הבריחה הביתה", ד"ר מירי נהרי, עמ' 80-81

יעקב וייס כתב את קורותיו, ב 1958, בספר זכרונות בשם "על גירוש קפריסין" המתויק בארכיון הפלמ"ח. 
"עד היום הוא (יעקב) לא זוכר ולא מבין מה ראה האחראי על ה'בריחה' שכינויו, או שמו האמיתי, היה 'מויאל', ומעליו היה אשר בן נתן שכינויו היה 'ארתור', להזמין אותו ואת אחיו בערל'ה (שלום), ולהחליט שהם יעבדו בזיוף מסמכים בערבים ובלילות בסודי סודות באחד הצריפים של 'דרור
הבונים'. אכן הדבר הזה עלה יפה בלי קושי. בערל'ה היה מסוגל לצייר אותיות דפוס קטנות ולזייף חתימות, ואילו הוא טיפל בהעתקות, גילוף חותמות בסוליות גומי בעזרת סכין גלוח שבור לשניים כדי לקבל קצה חד ודברים טכניים שונים".
'על גירוש קפריסין', יעקב וייס, עמ' 56

בהעפלה וב'שורות המגינים' בקפריסין
יענקל’ה העפיל עם אמו ואחיו בספינה 'מורדי הגטאות' ב 13 במאי 1947 מנמל מולה די בארי שבמגף האיטלקי. ב 23 במאי, אחרי מסע במהלכו הייתה סערה קשה, נלכדו על ידי משחתות בריטיות. לאחר מאבק של מספר שעות, נגררו לחיפה ולמחרת גורשו לקפריסין באוניית הגירוש Runnymede Park.
בקפריסין גרו במחנה 55, ושם גויס יענקל’ה ל'שורות המגינים' על ידי קצין הפלמ"ח מרדכי (מוטקה) דגי, על מנת להקים מעבדת זיוף תעודות סמויה - באוהל במחנה 62.
במטרה להכשיר ולאמן מעפילים צעירים לקראת גיוסם ל'הגנה' במשך תקופת המחנות התאמנו במסגרת זו מעל 11,000 מעפילים - מעל 4,000 מהם הגיעו לישראל בתקופה הקריטית שבין אפריל לספטמבר 1948 והשתתפו בקרבות מלחמת העצמאות.
מוטקה דגי, קצין הפלמ"ח שהגיע כסגנו של יהודה דרכסלר (אידל) מפקד המחנות במשלחת הפלמ"ח הראשונה, מונה למפקד 'שורות המגינים'.
הוא הוחלף על ידי צאק קרלינסקי, מפקד משלחת הפלמ"ח השנייה, על מנת לחזור לקרבות.
מוטקה דגי נהרג בקרב על הקסטל ב 8 באפריל 1948. יהי זכרו ברוך!

אודות פעילות התיעוד של יעקב ושלום וייס (לימים דני) במחנות:
"נוסף על המנהרות, הוקמה ב'שורות המגינים' מחלקה לזיוף תעודות. האיש שעסק בכך היה המעפיל יעקב וייס. הוא התמחה בזיוף תעודות שונות, שאפשרו כניסה ויציאה מהמחנה, כל זה באמצעים שהושגו בקפריסין וללא כל סיוע מהארץ".
"אי הגירוש" נחום בוגנר, עמ' 309 - עפ'"י יהודה דרכסלר, ארכיון צה"ל /1046/70/110

"לנו לא היו שום תעודות. לא יכולנו לצאת ולא יכולנו להיכנס. אבל אני ראיתי שזה לא הולך. עכשיו מוטקה עשה דבר גדול. היה לו בחור מעפיל, שקוראים לו יעקב וייס, בכלל, יעקב וייס בשבילי, הבחור הזה, מל"ו צדיקים, עד היום. הבחור הזה ממשפחה, אמא , שלושה אחים ואחות. אם אתה תגיע אליו, חי, הוא קיבל פרס בטחון ישראל... הם היו כולם, איך קוראים להם 'טכניק שיניים'. אני לא יודע איך מוטקה גילה אותו והוא נעשה הזייפן הראשי של המחנה שלנו. של כל המחנות. מפני שגם למחנה החורף הבאנו..."
צאק קרלינסקי, מפקד מחנות הקיץ בקפריסין, מתוך ראיון ב 1987 לעזרא גרינבוים, בארכיון בית יגאל אלון 

"אחד המקומות החשובים במחנה היה ה'מכון' בו זייפו מסמכים, תעודות ורישיונות. גם בידי אחזתי רישיון מזויף שאפשר לי לצאת מחוץ לגבולות המחנה. הרישיון נראה אמיתי. זיוף מושלם. יכולתי לצאת ולהיכנס ללא כל חשש. בין המעפילים העולים איתרנו את יעקב, שהיה גאון
בתחומו וכל זיוף שיצא תחת ידו היה מדויק להפליא. (לימים כשעלה ארצה אחיו שסייע בידו שלום וייס, גויס למוסד ושימש שם באותו תפקיד. הוא היה שותף למבצע חטיפתו של אייכמן, ותמונתו מופיעה בספרו של איסר הראל "הבית ברחוב גריבלדי".
ב'מכון' פעלה מעבדה, ובכל פעם שיעקב נזקק לציוד כלשהו, ניירות, צבעים או דוגמאות סמלים לצורך זיופם, פאפא וסילי דאג לספק לנו נייר סופג ואבקת פודינג ורוד. כמו כן תביא עבור תעודות מסוג זה שנכין, סכיני גילוח, סוליות גומי חלקות, מחטים, שתי קערות, טוש סגול ואם אין תשיג כמה עפרונות קופי, ציפורניים דקות, ונייר בעובי כזה או קצת יותר דק, לא חשוב איזה צבע אך רצוי שיהיה דומה, כהל כחצי ליטר ודבק נגרים נקי ובהיר".
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ'  12 – שיחה עם מוטקה דגי לקראת הכנת תעודה מזויפת עבורו

עבודתו בזיוף מסמכים הייתה מאומצת ביותר, מדי פעם עבד כ- 18 שעות ביממה, ליד מנורת לוקס. תעודות שלמות שהיו מודפסות באותיות קטנות היה מצייר ביד חופשית. היה מחקה כתב יד וחתימת יד באפן חפשי, ללא שיטות קופי. 
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ'  56

האימונים בנשק
ל'שורות המגינים' היו אקדחים שונים לצורך אימונים. צ'אק הטיל משימה נוספת עליו - להתקין נורה חשמלית קטנה וסוללה לתוך האקדח. כאשר נסחטת הנצרה, נדלק אור בתוך הקנה ונזרקת נקודת אור על לוח המטרה שהיה תלוי במרחק של כארבעה מטרים במקום מוצל, כאשר באוהל גם היה אור קלוש למדי, כדי לראות את הכוונת. הסוללה הקטנה מצאה את מקומה בחלל הריק של המחסנית לאחר הוצאת הקפיץ וכל קרביה.
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ' 46

פריצת הגדרות 
כאמור בוצעו רוב הפריצות מבעד למערכת גדרות תיל כפולה ומוארת, שמורה על ידי זקיפים חמושים, אשר סרקו את שטח המחנה וסביבתו בזרקורים. כן נעו סביב כל הגדרות וביניהן סיורים רגליים וממונעים ומארבים הוצבו בסביבתם. למרות מכשולים אלה הגיעו "שורות המגינים"  אחרי אימון ותרגולות לרמת ביצוע כזאת, ששלב ההתפרצות מן המחנה של יחידה בת כשלושים איש לא ארך יותר מ-14 דקות.
"אי הגירוש", נחום בוגנר, עמ' 311

הקשר האלחוטי והגדעונית ביבה נפחא
ההברחות קבלו ממדים יותר גדולים, בנוסף ליציאה בעזרת תעודות מזויפות. נחפרו מנהרות כל הזמן במקומות שונים ... רוחב המנהרה היה כששים ס"מ וגובהה קרוב לשבעים. לחלק העליון היתה צורת קשת בעוד שהתחתית הייתה שטוחה. אפשר היה לעבור רק בזחילה על ארבע בלי להתרומם. פתח היציאה היה בשקערורית השדה שבמבט מן הגדר היה זה שטח מת ולא ניתן להבחין בו. היה מכוסה בלוח עץ גדול ועליו אדמה וצמחיה קוצנית מאדמת המקום.
כאן נכנס יעקב לתמונה כאיש צנום וגמיש. עבר דרך המנהרה הלוך ושוב מספר פעמים בלילה כאשר מאחוריו זחלו כארבעה חמישה מעפילים עם פנס כיס. בהגיעו אל הפתח, הסיט את הקרש ממקומו, הביט סביבו ולקח את האנשים למרחק של כמאה וחמישים מטרים בריצה קלה ושפופים ככל האפשר עד לקצה חורשה קטנה. שם המתינו להם נהגי מונית יוונים מקומיים שהסיעו אותם אל בית מסוים בפמגוסטה ושם המתינו להם לבוא אנייה שנשכרה על ידי ההגנה תחת דגל זר כדי לעלות עליה בניירות מזויפים ולהגיע לחיפה. כל העוברים דרך המנהרה היו צעירים שקבלו אמוני נשק לפני כן והוראות היכן להתייצב בארץ.
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ' 47

הזקיף הבריטי שצפה לפרקים ממגדל התצפית וטאטא את החוף בזרקור חזק לא שיער בנפשו כי הבחורים נחתו מאחורי סלע בחשכה מוחלטת, גזרו את גדר התיל והרימו אותה. עברו שביל פטרול ועוד גדר בזחילה עם ציוד רציני והגיעו אל אוהל סמוך לגדר ושם המתינו להם. כך הועבר מכשיר
האלחוט וציוד אחר בתוך שקים תחת אפו של הזקיף. החבורה הגיעה על מטענה אל האוהל- אוהל ההגנה! הסירה פנתה אחורה ושבה לארץ, עם שני אנשים.
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ' 43

"אזני ביבה האלחוטאית הצעירה והמסורה לעניין היו קשובות לקולות אלה זה מהארץ באו ואצבעותיה נעו בזריזות מפליאה, פניה עגלגלות וילדותיות, ממעטת בדבורים ככל האפשר, ניתן היה לחשוב במבט ראשון, כי מצטמצמת בין אנשי הפלמ"ח שישבו מכורבלים בסירה. אך לא כן הדבר, בעת צורך פתחה פיה בעדוד וחכמה, אשר אין ביכולת גברים קשוחים לבטאם, מרעננים כגשמי קיץ."
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ' 43

"במרחק של כשלושים מטרים מהבנין היה אוהל קטן, ומראש העמוד המרכזי נמתח חבל עבה אל עץ איקליפטוס באורך של כעשרים מטר ועליו היתה תלויה כביסה באופן קבוע. רק מעטים ידעו שהחבל הזה נקלע באופן מיוחד ובתוכו היה שזור חוט אנטנה דק ומוצנע מעיני רואים, שהמשיך בדרכו מקצה העמוד אל תוך האוהל עד המקום אשר נבחר לו: מכשיר אלחוט, משדר רציני.
האוהל הזה היה קודש הקודשים ואיש לא נכנס לתוכו מלבד צאק והאלחוטאית. היה זה מקום בעל חשיבות קיומית לצורך קיום קשר מתמיד עם הארץ. כאן גרה ביבה, בחורה צעירה ויפה, בת קבוץ, היושבת על הריחיים בסבלנות שעות על גבי שעות, משדרת וקולטת אותות מורס בחמישיות, רושמת במהירות הבזק שדרים מוצפנים מהארץ ומפענחת אותם. כמו כן גם מצפינה את החומר שיש לשלוח ארצה ויפענחו אותו שם. רק מדי פעם באה אל הבית לשיחות קצרות להנעים את האוירה בנועם דבורה ואישיותה".
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ' 45-46

העלייה מקפריסין לישראל
חנה, אריה ויפה וייס עלו לישראל באפריל 1948. שלום נשאר בקפריסין עד יולי ויעקב שנשאר על פי בקשתו של צאק, עלה ב 13 באוגוסט באוניה 'התקווה'.

פעילות במלחמת העצמאות ובצה"ל
"יעקב התגייס באוגוסט 1948 לגדוד התשיעי של חטיבת הנגב ועבר קורס חבלה. בספטמבר נקרא על ידי חיים יערי (ולדנר) להצטרף להקמת מחלקת התיעוד והפעילות הטכנית בשרות המודיעין (שמ 8). בצוות ההקמה קיבל אותו נפתלי בזם, איש 'ההגנה' וה'בריחה' שגם נשלח למחנות קפריסין כמורה לאמנות מטעם סמינר רוטנברג. נפתלי נשלח לפריז ב 1949.
יעקב וייס הוביל את פעילות התיעוד בחיל המודיעין, ובאגף המודיעין עד לתחילת שנות השבעים. על תרומותיו המיוחדות ב'יחידה הטכנולוגית', קיבל ב 1958 ציון לשבח מראש הממשלה, ב 1962 – קיבל עם צוותו את פרס בטחון ישראל. מפקד היחידה בשנים אלו סא"ל אורי גורן - היה גדעוני מפקד ספינת המעפילים 'לטרון'. עם הכרזת המדינה בה' באייר הייתה שמחה גדולה בקרב היהודים במחנות...
צאק עכב את יציאתו של יעקב משום שידיו היו מלאות עבודה, השליחים מטעם ההגנה והפלמ"ח היו מבוקשים בקפריסין על חטאיהם והיה צורך להוציא אותם עם כיסוי טוב.
לפני עזיבתו יצא יעקב עם צאק לטיול תענוגות בקפריסין בין ההרים ועריה במונית יונית עם נהג יווני, היו לבושים יפה עם תעודות טובות מעשה ידי יעקב...הייתה זאת חוויה יפה לטייל בקפריסין ולנשום אויר חפשי גם אם התעודות בכיס היו תוצרת עצמית על שם אחר. בשובם למחנה אל הבית, עברו את השער והחייל הבריטי בדק את הניירות בקפידה והצדיע באדיבות, לא היו כל בעיות. צאק הורה ליעקב שיכין לעצמו תעודת מלח כמשרת על אנייה וכשתגיע האוניה ותעגון בפמגוסטה יעלה בה ארצה. שם יתיצב אצל 'פסח' במטה הפלמ"ח וידאגו לו".
"על גרוש קפריסין", יעקב וייס, עמ' 48

הנצחה בספרות ובאמנות
יעקב וייס נפטר בדצמבר 1998. אשתו רבקה לבית טאובר נפטרה מספר שנים לפניו. הוא הותיר שני בנים וחמישה נכדים. יהי זכרו ברוך!

"סיפור אהבה קפריסאי"; של הסופרת עמלה עינת הינו ספר לבני הנעורים בסדרה 'קריאת-עשרה' של הוצאת הקיבוץ המאוחד 1999 . זהו סיפור אמיתי על 'שורות המגינים' ופועלם של מפקדי המחנות בקפריסין ובהם ישעיהו ברוט וצאק קרלינסקי, הזייפן יעקב לבני ומהנדס המנהרות יורי.. הספר נכלל ברשימת הקריאה לקיץ לחטיבות הביניים. הסופרת הוזמנה להרצות אודותיו בבתי ספר רבים.

"בצל עקבותיה", שרה קרני. זהו רומן ובו תעלומה מתקופת המחנות. מתוארת עבודתו של הזייפן. הוצאת אופיר ביכורים, 2017.

על חולצת הקריעה שלבש אמיר רוגל בשבעה של אביו יעקב, הנציחה כלתו, האמנית רחלי רוגל, את ספור המשפחה והצלתה. ביצירה 'קריעה – ברגן בלזן' מונצח אבי המשפחה, קלמן חיים וייס, שלא זכה לשבעה ולקבורה יהודית.
בעקבות היצירה הוקמה אנדרטה למריה גראוזנבורגר, חסידת אומות העולם שהצילה את המשפחה, בכפרה גרפנוורת שבאוסטריה.

חנה וייס, אמו של יעקב, יצרה בזמן שהותם במחנה רקמה המתארת את סצנת ההעפלה וגירוש קפריסין: מטוס, ספינת מעפילים ומשוריין נושא מקלע Bren Carrier על האי. רקמה זו שובצה ע" כלתו, רחלי רוגל, ביצירה 'שם שנתן לו הים ונתן לו מותו..'
יצירה זו מנציחה תינוקות שנפטרו בספינות המעפילים ונקברו בלב ים.

נכתב על ידי אמיר רוגל – ממייסדי 'ארגון מעפילי קפריסין', בנו של יעקב וייס