לוחם סקוזה יצחק ז"ל

קורות חיים

יצחק סקוזה נולד בפולין בשישי במאי, שנת 1930 להוריו פייבל סקוזה ולאמו רבקה לבית מלובני [מהעיירה פולטוסק]. בשנת 1939 הגיע יצחק עם אמו ועם שני אחיו הצעירים לרוסיה הסובייטית. הם התיישבו באזור דאראצ'ין. לאחר שניצלו מטבח שנערך בעיירה, ברחו בחודש יולי 1942 אל היער. יצחק הצטרף לפרטיזנים ואילו אמו אחיו הקטנים נשארו במחנה המשפחות. הוא הפך בגיל 13 למפרנס המשפחה, לסייר ולפרטיזן. הרובה גדול המידות נראה עצום על כתפו. אך הנער נלחם כתף אל כתף עם המבוגרים. לא פחד, יצא לסיורים באזורים מסוכנים. כול העת ערכו הגרמנים מצוד אחר הפרטיזנים ביערות. במצוד האחרון נהרגו אמו ואחד מאחיו. יצחק התנדב לצבא הסובייטי ונלחם בשורותיו עד לשחרור ברלין. הוא אף זכה למספר אותות הצטיינות. בשנת 1946 עלה ארצה כניצול שואה והצטרף עם חבריו לעליית הנוער, במסגרת חברת הנוער "נוחם". לקיבוץ רמת-יוחנן. בשנת 1948 הצטרף לפלמ"ח ושרת בבית הערבה ובקלייה. בין שאר תפקידיו, שימש כנהג. בפברואר 1948 הצטרף לגדוד הרביעי של חטיבת הראל ולחם בשורותיו בקרבות לשחרור העיר ירושלים: הקסטל, סן-סימון וקטמון, הניסיון לשחרור הרובע היהודי. להלן סיפור מעשה הגבורה שלו בקרב על מחנה הראדר (נוסח לא רשמי): "...יצחק סקוזה שירת בגדוד הפורצים. במהלך הלחימה על מחנה הרדאר זחל עם בקבוקי מולוטוב לעבר שלושה משוריינים של האויב הירדני. תחת אש כבדה השליך את שני הבקבוקים על המשוריין הראשון והעלה אותו באש. לאחר מכן חזר לאחור לקח עוד שני בקבוקי מולוטוב והשליך על המשוריין השני ועצרו. בעקבות מעשיו אלה ברח המשוריין השלישי. במסדר שנערך לאחר מכן ציין יוספל'ה מג"ד גדוד הפורצים את יצחק סקוזה לשבח וציין כי במעשיו אלה קבע את גורל הלחימה על הדרך לירושלים...". באוגוסט 1948 נפצע בקרב ונותר נכה. יצחק סקוזה התגורר באילת ובחיפה. היה נשוי, אב לשני בנים וסב לשישה נכדים. יצחק נפטר בשנת 1987. קטע מסיפור על פעילותו כפרטיזן מתוך הספר "פלוגתו של ד"ר אטלס:"... סיפורו של פרטיזן שמואל בורנשטיין, שכתב ספר פלוגת הד"ר אטלס בעמוד 165 ועמוד 166 ועמוד 179 ועמוד 180 : מפגשים מקרים ביער, ואחרי המלחמה, עם יצחק סקוזה, אבא פייבל סקוזה ואמה רבקה ממשפחת מלובני (מפולטוסק). זה הספור; צריך הייתי למלא את המוטל עלי ולמסור את המכתבים למטה הגדות הלניני. חזרתי לקחת את הסוס. - פ-ס-ט, שמואל!-הגיע לאוזני קול לחש מן הצד, בטוח הייתי שאוזני הטעתה אותי. -עצבי הולכים ומתרופפים-חשבתי בלבי. הלחש נשנה . הבטתי על סביבי. על יד גזע של אלון עמד הפרטיזן הצעיר יצחק סקוזה ורובה בידו. פרטיזן זה ראוי שארחיב עליו את הדבור. לא היה זה אלא נער בן שלש-עשרה שנה. בשנת 1939 הגיע עם אמו ושני אחיו הצעירים לרוסיה הסובייטית . הם התיישבו בדאראצ"ין, לאחר שניצלו בנס מן הטבח ברחו ביולי 1942 אל היער.יצחק הצטרף לגדות, ואילו אמו ואחיו התגוררו במחנה המשפחות. בלכתו למלא את שליחויותיו היה משיג בכפרים מזונות, ומביאם לבני משפחתו, כך נעשה הילד בן השלוש-עשרה למפרנסה היחידי של המשפחה, במהרה קנה לו יצחק שם של פרטיזן וסייר מובהק, אמנם הרובה גדול היה ממנו, אך איש לא צחק לו בשל כך, ביער" הגראף", ביער" הרודניאני", וביער" הליפיאצ"אני הגדול, מסלונים עד ז"אטל ומדאראצ"ין עד קוזלובשצ"יזנה, בכול המקומות נודע לתהילה שמו של הפרטיזן הקטן, בכול הקרבות השתתף, כתף אל כתף עם המבוגרים. בשל קומתו הקטנה יכול יצחק להגיע, בלי שיראוהו, למקומות שמבוגרים לא יכלו לחדור אליהם, בשל כך הרבו לשלחו כסייר, לעתים קרובות היה נער זה, שרגש הפחד היה זר לו, מתחפש לרועה, ויוצא לסייר בערים ובעיירות, שבהן חנו חילות המצב הגרמנים. בימי, "המצוד" היה יצחק נפרד מעל קבוצתו הפרטיזנית וחוזר אל אמו ואחיו הקטנים, הבינותי כי יצחק עומד כאן על המשמר, וכי בקרבת מקום מסתתרים אל- נכון בני משפחתו. ואמנם כך היה, מתחת לגדע של אלון, בתוך בור , שכבו חבויים אמו ואחיו של יצחק. הנער סיפר לי כי לאחר קרב שנמשך יום תמים, התרחק בלילה הגדות מן האיזור, נפרדתי ממנו והלכתי לדרכי. המשך ספור לאחר המלחמה עמוד 179 ו-180 כמעט כול אנשינו שהתנדבו לצבא האדום נפלו במלחמה עם האויב. מאלה שנשארו בחיים רוצה אני להקדיש מלים אחדות ליצחק סקוזה, - הנער הפרטיזן . במצוד האחרון נהרגו אמו ואחד מאחיו. הוא הוסיף להיות אפוטרופוס לאחיו הקטן ממנו. אחרי השחרור מסר את אחיו לבית יתומים( בסלונים), בקוזלושצ"ינה והוא עצמו התנדב לצבא האדום ועשה את כל הדרך הארוכה מן היערות ועד ברלין. פגשתי אותו בלודז", לבוש כחייל לכל פרטיו ודקדוקיו, ועל חזהו כמה אותות הצטינות. יצחק עלה לארץ ב-1946 עם עלית הנוער לקיבוץ רמת יוחנן התנדב לפלמח השתתף בקרבות ירושלים, הקסטל , העיר העתיקה, סן סימון, קטמון ורבים אחרים.

סיפורו של יצחק סקוזה מפיו של אלישע שלם, בנו של מתתיהו שלם אשר שימש כמדריך וכמורה לחברי קבוצת "נוחם": "...בהיותו בן שמונה ברח עם אימו ליערות מהגטו. אמו, הוא ואחיו הצעיר הצטרפו לפרטיזנים הפולנים. באחת הפעמים שיצאו להשיג מזון, הגרמנים זיהו אותם והרגו את האם מול עיניהם. יצחק תפס את אחיו וברח איתו חזרה לפרטיזנים. כאשר היה בערך בן 14 הצטרף ליחידת שיריון רוסית, איתם יחד עשה את הדרך עד ברלין. בתום המלחמה, הצטרף לקבוצת נערים יתומים שהגיעו כחברת נוער (שנקראה בשם "נוחם"), שזו גם שמה של תנועת הנוער "נוחם". חברת נוער זו התקבלה ברמת יוחנן ומתתיהו שלם היה המדריך והמורה שלהם. יצחק היה ילד=נער שונה במקצת, כי כבר היה ממש חייל רוסי וידע את השפה הרוסית. בעוד ששאר בני הנוער דיברו יידיש ופולנית. כיוון שידע לנגן על אקורדיון, התחבב מאוד על החברים. יחד עם זאת גיבש לעצמו דעות קומוניסטיות. כאשר עבר לגור ברמלה היה מזכיר הסניף של מאקי. שם גם התחתן ועבד לפרנסתו כנהג טיולית. היה נהג קבוע של תנועות הנוער וכך שמר על קשר עם חברים מרמת יוחנן. יותר מאוחר עבר לאילת ובגלל נכותו קיבל להיות נהג טקסי. לאחר זמן עבר לגור בקריות והקשר עם אלישע התחדש. עוזי זבולון ויהודית בן פורת גם הם היו עימו בקשר. יצחק קבור בבית הקברות של הקריות (ליד אפק). על גבעת הרדאר יש את סיפור הקרב עם ציון שמו של יצחק סקוזה...".