מגר אריה אריק ז"ל

קורות חיים

קורות חייו מאתר להנצחת אזרחים נפגעי פעולות איבה: אריק נולד בי"א בחשוון תרפ"ח , 6/11/1927 התגורר בעין עירון, נהרג בפעולת איבה בט"ז באלול תשי"ג , 27/8/1953 בדרך לפטרה. הובא למנוחת עולמים בעין עירון. הותיר הורים, שתי אחיות ואח. מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 34. בן 26 במותו קורות חיים: אריה (אריק), בן דוד וסוניה, נולד בישראל בי"א בחשוון תרפ"ח (06.11.1927). בשנת 1935 עברה המשפחה מחדרה למושב עין-עירון. אריק למד בכרכור ואח"כ בתיכון חקלאי פרדס חנה. במלחמת העצמאות עבד ברפת ברוחמה, עד שניתן היה להגיע לבית אשל הנצורה, שם שהה בבונקר וכשהתאפשר עבד בגן הירק. אחרי המלחמה חזר למשק בעין-עירון, מכאן יצא לטיול לפטרה ממנו לא שב. כששהה בבית אשל הנצורה, במלחמת העצמאות, כתב אריק לאחותו יעל בת הארבע: "שלום יעל, הגידי יעל, נכון שאת אוהבת פרחים ואור, ושמש ושמיים ושדות, ופרות ועופות, ואדמה ומים, ולצחוק ולשחק, ולאכול דברים טובים ולשתות, וכשחורשים וזורעים את אוהבת? – גם אני. וכשחולבים – לשיר ולטייל ולעבוד את אוהבת? – גם אני, ועוד הרבה דברים. הגידי יעל, את עוזרת לאימא? את נותנת אוכל ומים לפרגיות "שהולכים להיות תרנגולות"? ולרחוץ את הכלים – את עוזרת? את נותנת לפעמים לעגלות ולפרות חציר וירק? שמעי יעל – פעם הבאתי לך משפך בשביל שתשקי בו פרחים: את משקה פרחים? תגידי לורד או לגדעון שיקנו שתילים וישתלו לפני הבית. את יודעת מה זה ערסל? אם את לא יודעת תשאלי את אבא ואימא וגדעון מה זה, ותגידי להם שיעשו ערסל ויקשרו אותו לטויות על יד השסק. במכתב שכתבת לי שאלת אותי אם ראיתי "פרגיות שהולכים להיות תרנגולות שמטילות ביצים" כן, ראיתי. אני מאמין לך. וכשאני אבוא – אביא לך מחברת לציור ומחרוזת שהבטחתי. נכון כשמבטיחים צריכים לקיים? שלום שלום יעל, ולהתראות." אריק אהב לנסוע לשדה לקצור בלילה, כי אז קריר. וכשחזר מהשדה קול שירתו "ממזרח ומים", או קול מפוחית הפה המופלא היו נשמעים למרחוק. כעס על בן-גוריון וכאבו היה גדול על מחיר החלב הנמוך, "אנחנו עובדים ברפת כל כך קשה ומחיר החלב נמוך ממחיר הגזוז". אריק הזמין במיוחד מאנגליה חמת-חלילים, כי קולה הזכיר לו געיית פרות. "יום אחד חזר מטיול ושמע שלא נתנו לי, אחותו, לעלות לתל-חי, כי צריך כח עבודה במשק והתירוץ הנדוש – עוד תספיקי" סיפרה האחות ורד, "אסף בגדי לתרמיל, נסע עם משאית הטיול עד התיכון בחדרה בו למדתי, ודאג שאצא עם כולם. הוא חזר לעבוד במשק והגיע לתל-חי לביקור בשבת". אריק נחשב לסייר ידוע ומועדף בטיולים רבים. כששמע מישהו אומר "טיילתי כבר בכל הארץ", ערכו מיד ירד בעיניו, "כי תמיד יש איזה שביל או מעיין קטן וכמה עצים שאני מגלה בכל טיול" ואיך יתכן שמישהו ראה הכל? ספרים היו לו כחברים. בתיק טיוליו היו תמיד כמה. "במדבר" של פרישמן, שחלק מהסיפורים ידע ממש על פה והיה מצטט מהם בכל הזדמנות. המכתב ה- 14, מתוך "מכתבים על דבר ספרות" – על לשון האישה. "כה אמר פרישמן" – על הפרופסורים – המושג על "העמדת קתדרה" שלא היה מסלקה עד שלא נענה לבסוף. "הנסיך הקטן", כשרק הודיע – "אילו היו לי 63 דקות פנויות הייתי הולך לי בנחת אל המעיין". "עלי עשב" של וולט ויטמן, היה משווה האנגלית לעברית והעדיף את האנגלית. "פו הדב", "שלושה בסירה אחת" – כשהיה בחדרו וכל צחוקו נשמע בבית – אריק קרא את ז'רום ק' ז'רום, והיה מכריח את אחיותיו ואחיו לשמוע קטעים בכל עת. ובעיקר "התנ"ך" – אין טיול בלי תנ"ך, ממנו קרא בכל אתר ואתר. בכל היה אריק מעורה רגשית ואישית. כשאשתו של פרישמן ביקרה בארץ מאד רצה לארחה. כשברל כצנלסון נפטר – בכה בדמעות. על ספר שירי ביאליק ברך את אביו: "ליום הולדתך המ"ב אנו מאחלים לך שתזכה לבניית המולדת". בשביל להשתחרר מהצבא היה צריך להישבע, ואריק כבר מזמן החליט שאינו נשבע לשום דבר, אינו יכול לעשות שקר בנפשו. ומה אם יתנו לו פקודות "נגד המצפון" - איך יישבע שיבצע ואח"כ לא יוכל? הייתה לו "התכתבות" עם בן-גוריון בנושא – ובן-גוריון ענה לו בכתב ידו. תמיד הרגיש שחייב להגיד רק את האמת – ולא ויתר. כשהיו מנגנים "התקווה", גם מהמיטה היה קם לעמוד כשהיה לבדו בחדר. אמר שלא צריך לנגן את ההמנון כל יום בשידור – אנשים לא קמים לעמוד וזה לא לכבודה של "התקווה". ב"עד סלע" מסופר הרבה על מסירותו של אריק לחבריו. כולם היו לו ידידים בלב ונפש, ידע את בעיותיהם וימים שלמים השקיע כדי לעזור להם. "אי אפשר היה לעבור אתו ברחוב בת"א או בירושלים בלי שיפגוש על כל צעד מכרים וידידים אתם היה חייב לעמוד ולדבר". "לחיצת ידו הייתה חמה כאילו אנו מכירים ותיקים, לבושו היה חאקי, סנדלים ותרמיל צד על כתפו. חיוך צנוע ומתחטא – מלווה בהערכה עצמית שקטה ובוטחת, ללא התנשאות. אריק גילה התמצאות רבה בשלל נושאים של אקלים וחקלאות מדברית" – כך זכרו אדם אחרי 50 שנה – מפגישה אחת קצרה. ביום חמישי ט"ז באלול תשי"ג (27.08.1953) יצאו חמישה צעירים, ביניהם אריק, לטיול לפטרה, הסלע האדום בירדן. עד אז – מי שעבר את הגבול – הוחזר חי. כל החמישה נרצחו ע"י הירדנים, כנראה כשבאו לבקש עזרה במשטרת "ביר מדכור". אריק היה בן 26 במותו. הותיר הורים, שתי אחיות – ורד ויעל, ואח - גדעון. הובא למנוחות בבית העלמין בעין-עירון. זכרם של אריק ורעיו הונצח בספר "עד סלע" – חמישה שהלכו. יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב- 1966 והוצאה מחודשת בשנת 2000. במסעדה של "כושי" רימון, יש חלון זכרון לזכרם. בסמוך לבאר מנוחה הוקמה אנדרטת זכרון הצופה על הדרך בה הלכו. ליד האנדרטה מפה בה רואים את הדרך המשוערת. סוכת מנוחה למטיילים הוקמה לרגלי האנדרטה. קורות חיים לפי חבריו מהפלמ"ח: אריק היה בן הישוב עין-עירון. למד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. היה חבר בתנועת הנוער העובד. היה אדם חביב וחברותי, אהב ספרים ונשא אותם אתו בכל אשר הלך. יותר מכל אהב את התנ"כ ובעיקר את ספר "דברים". בתחילת הקרבות בדרום, בתקופת מלחמת העצמאות,ירד לנגב ושהה ברוחמה בדרכו לבית אשל, שם עבד ברפת ובערבים למד פיסיקה. הוא הגיע עם חבריו לבית אשל כדי להחליף את אנשי הפלמ"ח מחטיבת הנגב שעלו לצפון. הוא שימש שם כמקלען וכאלחוטן. עם סיום תקופת בית אשל חזר לעין עירון. אך לאחר מכן חזר לנגב כדי להשתתף במבצע "חורב" עם יחידת הג'יפים והרבה לצאת עם הסיירים של הגדוד השביעי והגדוד התשיעי. היה חוזר למשק מדי פעם כי לא נשבע ולא התחייל - לא השתייך לצה"ל. הוא עבר בביצורים בכפר שמחה, על גבול המשולש. לאחר המלחמה עבר קורס בידיעת הארץ שנועד למורי דרך. הוא היה בשדה בוקר, טייל בנגב ובסיני, בעין רדיאן ובהור ההר. אריה מגר נהרג בדרך לפטרה.