צורי ניסן ז"ל

קורות חיים

בט"ו בשבט 1943 הוקם קיבוץ ניר עם על ידי חברי תנועת הנוער החלוצית"גורדוניה" שעלו מבסרביה. הוא היה אחד מקבוצת יישובים שהוקמו בתקופה זו בנגב, לצד גברעם, יד מרדכי ובארות יצחק. "עלינו למקום הזה על הגבעה הזו עם נדוניה שיש כאן מים", סיפר לימים ניסן צורי, אחד ממנהיגי הקבוצה. שלוש שנים לאחר מכן הוא הוביל את הצוות שאיתר את מקור החיים, שאיפשר את המשך פיתוח הנגב. צורי נולד ב-1915 בבסרביה. ב-1936 עלה לארץ ישראל במסגרת תנועת "גורדוניה". תחילה התיישבו ברחובות ואחר כך נקראו להצפין לחיפה בעקבות "משימה לאומית". "אמרו, 'לא טוב שבנמל חיפה יעבדו רק ערבים. בימים שיש עבודה בנמל, אתם צריכים לפרוק מהר את האוניות ולהעמיס את מה שצריך", נזכר. את מגוריהם קבעו החברים בקרית ביאליק. שש שנים עבדו כפועלים בנמל. כשלא היתה עבודה הם גידלו ירקות. אחר כך פנו לממונים וביקשו לעבור. "אמרנו: 'שש שנים זה מספיק. חבר'ה, באנו עם משימה לאומית להקים יישובים בארץ'", נזכר צורי. החבורה, שחשבה כי תיישב את הגליל, הובלה למשימה לאומית אחרת. לתחנה הבאה לקח אותו איש ההגנה הבכיר יוסף אבידר. "יום בהיר אחד הוא בא, ואומר לי שיוצאים לטייל. עלינו לגבעה חשופה בנגב, והוא אמר לי שהמקום הזה מיועד לנו להתיישבות. אמרנו לו שאנחנו רוצים להיות בגליל, אבל הוא אמר שזו כעת המשימה הלאומית. אמרתי לו שאין כאן המים ושהנגב לא יפרח. הוא הבטיח שיהיו כאן מים", נזכר צורי. למשימה גויס הגיאולוג בעל השם העולמי, פרופ' ליאו פיקארד. הוא הסתובב בשטח, הקיש במקלו על הקרקע, ואמר: "תחפרו פה". בתום החפירות נמצאו מים במקום. במרחק שלושה ק"מ משם חזר והקיש המומחה במקלו על הקרקע. "תחפרו פה", שב ואמר. שוב חפרו - ושוב נמצאו מים. "הוא עבר מעבר לגבעה שלנו כדי לחפש את רוחב האקוויפר התת-קרקעי, שם את המקל, ואמר - 'כאן תקדחו'. קדחנו לעומק, וגילינו 60-70 קוב מים טובים", סיפר צורי. המים משני הקידוחים הובלו למאגר גדול וממנו אל כל יישובי הנגב, שעד אז קיבל אספקת מים במכליות מבית חנון. מקורות המים שנמצאו ליד ניר-עם נתנו דחיפה לרעיון ההתיישבות בנגב. במוצאי יום הכיפורים בשנת 1946 הוקמו 11 יישובים נוספים ("11 הנקודות"), במטרה להכליל את הנגב בתוך המדינה העתידית. "יומיים לפני המבצע הגיעו אלי מפקד הגליל, אלוף צדוק, ומפקד המבצע, אלוף אבידר. נכנסנו לחדר, והם מסרו לי על התוכנית. הם ביקשו שנפנה את מגדל המים לצורך הפיקוד על המבצע, ושני מבנים נוספים - בשביל יחידת האבטחה", סיפר צורי. המאמצים נשאו גם פרי מדיני. ועדת אונסקו"פ של האו"ם, שסיירה בארץ ב-1947, החליטה להמליץ לכלול את רוב הנגב בתחומי המדינה היהודית העתידית. צינור המים הראשון הונח על ידי חברת מקורות ב-1947 בתוואי ניר-עם, תקומה, צאלים, אורים, גבולות, מבטחים, נירים. הוא הורכב מצינורות פלדה שנקנו בזול מבריטניה, ושימשו לפני כן לכיבוי שריפות בימי הבליץ על לונדון. בהמשך נוסף צינור מים שני בתוואי רוחמה, שובל, משמרת הנגב, באר שבע וחצרים. במלחמת העצמאות שני קווי המים האלה, שהזרימו מים חיים אל לב המדבר, איפשרו את עמידת היישובים נוכח המצור המצרי. במלחמת העצמאות הוא הגן על היישוב והסביבה, והיה חלק מקבוצה קטנה של חברים שנותרו שם בשעה שהשאר פונו לעורף. בנוסף למים הוא היה אחראי גם על הביטחון, על המשק ועל הקשרים עם המוסדות. "אין פרק בשרשרת האירועים ההיסטוריים השזורה בתולדות הקיבוץ אשר ניסן אינו מהווה בו דמות דומיננטית ומרכזית", ספד לו יגאל כהן, חבר הקיבוץ. "החל מגילוי המים בניר עם, ביטחון היישוב, החקלאות הענפה, פיתוח הנגב וההתיישבות בו, פיתוח התעשייה, צעדיה הראשונים של המועצה האזורית, פעילות בתנועה, מעורבות בולטת ועשירה בחיי התרבות והחברה בקיבוץ, ולצד כל אלה שלל תפקידי מפתח במגוון תפקידים מרכזיים אותם מילא במשך השנים". במשך שנים רבות, באוזני עשרות אלפי שומעיו, הוא טיפח את הנראטיב ש"בזכות המים שנמצאו בניר עם, הנגב הוכר כחלק מהמדינה היהודית". לימים יזם והקים בקיבוץ ניר עם את מוזיאון המים והביטחון בנגב. ב-2012 נהרגו בתו, זיווה גרימן ונכדו, בועז, בתאונת דרכים. הוא הותיר שלוש בנות, 13 נכדים ו-26 נינים. ניסן צורי נפטר בשיבה טובה בדצמבר שנת 2014 ונטמן בקיבוצו, ניר עם.