לוחם סיון בומשטיין אריה ז"ל

קורות חיים

אריה נולד בתל-אביב, ערב מאורעות תרפ"ט [כ"ז בתמוז תרפ"ט, רביעי באוגוסט 1929] להוריו שרה (סוניה) לבית סורקין, וחיים בומשטיין, איש גדוד העבודה ותחילת העלייה השלישית (באונייה "וריה ולריה", ב-18 ביולי 1920). הוא למד בגימנסיה "שלוה" ובסיום לימודיו, בקיץ 1947, הצטרף להכשרה המגויסת מעוז ב' של בוגרי תנועת המחנות העולים. ההכשרה כונתה "החוג העולה" מאחר שהתאחדה בקיבוץ מעוז חיים עם הכשרת מעוז א' היותר ותיקה שהגיעה מקיבוץ יגור. הכשרת מעוז א', בפיקוד המ"מ רחבעם (גנדי) זאבי, השתייכה לפלוגה ד' בפיקוד המ"פ ישעיהו-שייקה גביש (אז שקליאר) בגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקוד דן לנר. בקיבוץ עבד בבריכות הדגים, בחום הכבד של עמק בית שאן. בחודשים הראשונים של שירותו, ובמיוחד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, השתתף בתצפיות על העיר הערבית בית שאן ועל מעברי הירדן משם הסתננו לארץ ישראל לוחמי "צבא ההצלה" בפיקוד פאוזי אל-קאוקג'י. לאחר שעבר קורס מרגמות, למרות שלא היה חסון במיוחד, סחב על גבו מרגמת 2 אינצ' כבדה. הוא לחם בתפקיד רגם בהרעשת כפרים עוינים על הר הגלבוע שמהם ירו על התחבורה היהודית בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן והיוו נקודות היערכות ויציאה לפעולות נגד היישובים היהודיים בעמקים. אריה עלה עם כל הגדוד הראשון להגנת הגליל המזרחי בפני פלישה צפויה מסוריה ומלבנון והשתתף במבצע "יפתח", במסגרת חטיבת יפתח בפיקוד יגאל אלון. הוא לחם בפעולות מחלקתו ופלוגתו בגליל, לרבות קרבות מלכיה שהחלו ביום הראשון להקמת מדינת ישראל, ה-15 במאי 1948, ועצרו במחיר אבידות כבד את הפלישה מלבנון. לאחר פציעת מפקד פלוגה ד', התאחדה הפלוגה עם פלוגה א' של הגדוד, בפיקוד יצחק (חקה) חופי. בתום המערכה בגליל, ירד אריה יחד כל החטיבה לחזית המרכז, אך מטעמים רפואיים נמנעו ממנו תפקידים קרביים והוא המשיך לשרת עד סוף מלחמת העצמאות ביחידת הקשר של המטכ"ל שפעל אז ברמת-גן, עד שחרורו באפריל 1949. עם שחרורו עבד זמן-מה במשרד הסתדרותי וב-1950 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1953 קיבל תואר ראשון בספרות ולשון. במהלך הלימודים החל לכתוב שירים שעליהם חתם בשם המשפחה העברי שבחר ונודע מאז בשם אריה סיון. יחד עם עוד מספר סטודנטים משוררים נמנה על מקימי כתב העת "לקראת" ו"קבוצת לקראת" שהיוו תפנית בסגנון השירה העברית של התקופה. ואולם, אריה סיון, שמורתו לספרות בתיכון הייתה לאה גולדברג, גילה כבר מנעוריו כשרון כתיבה. בכיתה ח' זכה בפרס ראשון בתחרות חיבורים בנושא השואה. את שירו הראשון, "מסע לילי", כתב בעת שירותו בפלמ"ח לאחר תצפית על העיר בית שאן בימי פיצוץ גשר שייח' חוסיין בלילה שבין 15-14 בפברואר 1948 על ידי לוחמי פלוגתו. השיר פורסם בפינת יצירות של מגויסים בעיתון "דבר", וזה שירו היחיד בחתימת אריה בומשטיין. ב-1954 נשא לאישה את עתידה, בתם של סתירה וצבי הורביץ שהיו ממייסדי רמת השרון, ונולדו להם שני בנים, הבולאי חיים בומשטיין ואלוף בן, עורך עיתון "הארץ". הוא התגורר ברמת השרון והחל מ-1955 ועד פרישתו לגמלאות ב-1990 עבד כמורה לספרות, לשון ותנ"ך בביה"ס התיכון כצנלסון בכפר סבא. במהלך השנים פירסם אריה סיון ספרי שירה רבים, המחזה "מילכוד 44" על התנהגות היישוב בתקופת השואה, ספר מתח בשם "אדוניס" ותרגומי ספרות קלאסית. הוא זכה בפרסים יוקרתיים, ביניהם פרס ברנר ב-1989, פרס ש. שלום ב-1992 ופרס ביאליק ב-1998. ב-2010 הוכתר כחתן פרס ישראל לשירה ובנימוקי השופטים נכתב, בין השאר, כי הוא "מהאבות המייסדים של השירה הישראלית ושירתו היא ממיטב היצירה הפיוטית שנוצרה בעברית בשנות קיומה של המדינה", וכי "לשון שירתו משקפת את כל רובדי השפה העברית, למן התנ"ך ועד ללשון היום-יום", וגם כי "סגנון שירתו ישיר ופשוט לכאורה, אך מורכב למעשה ומערב מחשבה ורגש. שירתו נכתבת על רקע נופי הארץ ורווייה אהבה אליהם, יש בה מסר חברתי ואנושי מרשים וישיר. שירתו מייצגת את המורכבות שבזהות הישראלית מקום המדינה ואת הקשר בין הכותב העברי לבין נופיו ומורשתו". אריה סיון נפטר בב' תמוז תשע"ה, 19 ביוני 2015. הפרטים הועברו באדיבות המשפחה.