צורי שלום שפנדו ז"ל

קורות חיים

שלום צורי לנולד להוריו בתיה וישראל, בתימן, ביום הכיפורים של שנת תרפ"ד, 20 בספטמבר 1923. בשנת 1925 עלתה המשפחה לארץ ישראל. בשנת 1947 התגייס לפלמ"ח ושרת בחטיבת הראל כנהג משוריין. בקרב נבי סמואל באפריל 1948. במהלך הקרב הקשה נפגע המשוריין ושלום צורי הנהג, נפצע קשה. החובשת הקרבית, חנה יפה הצילה את חייו. לאחר החלמתו, נותר שלום נכה צה"ל ולכן לא שרת יותר בצבא. כנכה כצה"ל עבד במספר עבודות. ביניהן באולם הסינרמה וכנהג מונית. שלום הקים משפחה עם יעל ונפטר ב-25 באוגוסט שנת 1995. מסר את הפרטים: יובל צורי, בנו. סיפורה של חנה יפה אשר הצילה את שלום, כפי שהוכן על ידי בן-משפחתה, רחלי יפה: מי האיש? סיפור לזכרה של חנה יֹפֶה לוחמת פלמ"ח במשך שנים רבות זכורים לי בביתה של חנה שני פסלי עץ. לשאלותינו, הילדים, מאיפה הפסלים חנה אמרה שזה "מהפצוע שהצלתי אחרי קרב הרדאר". הסיפור היה ידוע במשפחה אך לא ידענו מי האיש והדבר סיקרן אותי ובמיוחד לאור העובדה שאף אחד ובשום ספר לא הופיע הסיפור. לפני כשנה וחצי לקראת בת המצווה של ביתי התבוננו היטב באחד הספלים וגילינו שכתוב עליו מוניר 12.12.62. כיתוב זה שנסתר מעיננו במשך כל השנים עורר אותנו לחפש ולחקור מי האיש? חיפושים רבים בספרות, בפניות ללוחמים ואחרים המכירים את סיפורי קרב נבי סמואל והרדאר לא העלו דבר. לאחר שקראתי בספרו של יאיר מדוצקי על קרבות הרדאר על לוחם פלמ"ח בשם שלום צורי ששרד את הקרב ואת ההתעללות בגופות של הלוחמים הערבים לאחר שהתחזה לערבי מאבו גוש, החלטתי לחפשו בתקווה שהוא יוכל לעזור לנו למצוא מי האיש. איזי מָן, מהתכנית "המדור לחיפוש קרובים" עזר ליצור קשר עם בני משפחתו של שלום צורי והסתבר שהוא הפצוע שחנה הצילה והסיפור שונה ממה שכתוב בעדות המצוטטת בספר ולמעשה הוא כמו זה שאנו הכרנו והנה הוא לפניכם: "...לאחר הקרב הנורא בנבי סמואל והרדאר נשארו גופות הלוחמים בשטח ולאחר משא ומתן עם הבריטים אושר לאנשים בודדים לא חמושים לעלות ולאסוף גופות בלבד מהשטח. חנה היתה אחת מהנשים הללו ועלתה עם רכב ונהג לכוון הרדאר. המראה היה נורא והיא החלה במלאכת העמסת הגופות על הרכב. לפתע היא זיהתה שאחד הלוחמים אינו מת. היא העלתה אותו אל הרכב כאחת הגופות (יתכן ונתנה לו זריקת מורפין) וכך הוציאה אותו משם. שלום צורי נשאר בשדה הקרב הדומם מספר ימים, פצוע די קשה בידו. מים הוא השיג על ידי ליקוק טל הבוקר מהצמחים בשטח. באחת הפעמים שהתרומם והחל להסתובב בשטח פגש רועה ערבי וזה שאל אותו מי הוא והוא ענה, בערבית הטובה שבפיו, שהוא מוניר מאבו גוש. לאחר מכן הוא המשיך להתחזות כמת כל אימת ששמע תנועה בשטח או אולי איבד את הכרתו וכך מצאה אותו חנה והצילה את חייו...". לאות הוכרה ולאור הידידות שנמשכה ביניהם במשך שנים הוא נתן לה את הפסלים שהיו בביתה. תודה רבה לאיזי מן מקול ישראל, לדליה פלד ולאלדד חרובי מבית הפלמ"ח על עזרתם לאורך הדרך.