רס"ן ינוקא משה ז"ל

קורות חיים

משה ינוקא נולד להוריו מיכאל ואסתר בשנת 1932 בירושלים. סיפור של איש מאת רחל רז, בת המשפחה: קצת רקע משפחתי, אני הכותבת נמנית על שבט ינוקא בישראל, שמי מבית אבא הוא ינוקא, בת מאיר ז"ל, דור רביעי בארץ. המשותף לי ולמשה ינוקא – הסבא של אבי (מאיר ז"ל) שמו היה מיכאל ינוקא, אשר התחתן עם שרה בקוקז. בגיל 25 עלו לארץ וגרו בבאב אל עמוד, שבירושלים  העתיקה. כאן נולדו להם: אביגיל, מזל, יצחק, רבקה, דבורה, שמחה ואברהם. אברהם הוא סבי (אבא של אבי מאיר ז"ל), לאחר מות אשתו שרה, התחתן מיכאל שוב ונולדו לו: אליעזר, לאה, משה מרים ושלום. הווה אומר אברהם סבי היה אח של משה ינוקא, שהיה דוד של אבי מאיר ז"ל, (לא מאותה אמא). ינוקא נולד בירושלים למשפחה דתית. כבר כנער השתתף בהדבקת כרוזים, ופעם אחת נתפס על ידי הבריטים, אך שוחרר בגלל גילו הצעיר. בגיל 16 הצטרף לפלמ"ח במסגרת הכשרת הצופים, גרעין ו' נען-שילר. חברי ההכשרה התחלקו לשתי חטיבות ומשה נלחם בהתחלה במסגרת הגדוד החמישי של חטיבת הראל והשתתף בקרב הקסטל ולאחר מכן צורף לחטיבת הנגב לגדוד השביעי והשתתף בהתקפה הכושלת על אשדוד (מבצע פלשת), ובהתקפה כושלת על משטרת עיראק סואידן. במבצע יואב השתתף בהתקפה הכושלת של הגדוד השביעי של חטיבת הנגב על עיראק אל מנשיה. לאחר שלושה כישלונות השתתף כמפקד כתה בכיבוש באר שבע, ולאחר מכן במבצע חורב ובכיבוש אילת במבצע עובדה. לאחר מלחמת העצמאות עלה להתיישבות עם חברי ההכשרה של תנועת הצופים בקיבוץ רעים, אך לאחר שנתיים עזב את הקיבוץ. בשנת 1952 התגייס לצה"ל וגמר בהצטיינות קורס קצינים, כשמפקד הבסיס אל"ם יששכר שדמי מעניק לו סיכת מ"מ ודוד בן-גוריון לוחץ את ידו. ינוקא התגייס לצבא הקבע ושירת כמדריך בבית הספר לקצינים. באותה תקופה שמע על יחידה 101 ופנה באופן עצמאי לאריאל שרון, שהסכים לקבלו ליחידה. בינתיים אוחדה היחידה עם גדוד הצנחנים שהפך לגדוד 890 בפיקודו של אריאל שרון. רמת הלוחמים הייתה נמוכה והמשמעת הייתה רופפת. בליל ה-2 / 3 בספטמבר 1953 נערך מבצע ברוך 2 שהיה חלק מהמאמץ לתקוף ולקחת שבויים מהלגיון הערבי כדי להחליפם בלוחם יצחק ג'יבלי שנפל בשבי. ינוקא היה בראש מחלקתו בהתקפה על הכפר בית ליקיא. החיילים לא שמרו על שקט ונתגלו בשלב מוקדם. הם נתקפו בחרדה ולא קמו להסתער. שני חיילים נהרגו. החלה נסיגה לא מאורגנת ומבוהלת, והחיילים אף סירבו פקודות לנשיאת הפצועים באלונקות. רק תושייתו של המ"פ אהרון דוידי הצילה את המצב. לאחר מבצע זה הופקו לקחים: מטה הגדוד ערך סינון יסודי וחיילים שלא התאימו לרמה של יחידה לוחמת ונוקשה - הועברו ליחידות אחרות. הושם דגש על אימונים מרוכזים, קשים וקשוחים, מסעי אלונקות ארוכים ולוחמת לילה. הוכנסו גם כל גינוני המשמעת והסדר, כגון הצדעה ולבוש מסודר. ינוקא קודם לתפקיד סמ"פ בפלוגה בפיקודו של דני מט, ואחר כך לתפקיד קצין המבצעים של הגדוד. הוא השתתף בתכנון ובביצוע מרבית פעולות התגמול, כגון: מבצע חץ שחור, מבצע אלקיים (פיצוץ משטרת ח'אן יונס), מבצע אגד (כיבוש משטרת כונתילה), מבצע הר געש (פעולת הצבח'ה באזור ניצנה), ומבצע כנרת (עלי זית). יחסיו עם אריאל שרון ידעו עליות ומורדות. לבסוף ביקש לעזוב את הגדוד, והוצב במחוז ירושלים. אולם עם הרעת המצב הביטחוני ערב מלחמת סיני חזר לחטיבת הצנחנים כסמ"פ של הפלוגה המסייעת בגדוד נח"ל מוצנח 88 שהיה בפיקודו של מוטה גור. עם פלוגתו חצה ינוקא ב-29 באוקטובר 1956 את גבול ישראל-מצרים, וכעבור 24 שעות התחבר עם כוח הצנחנים שהוצנח בפתח המזרחי של מעבר המיתלה. ינוקא השתתף בקרב המיתלה העקוב מדם בו היו לפלוגתו הרוגים ופצועים. מפקד הפלוגה מיכה פייקס נפצע, וינוקא קיבל את הפיקוד על הפלוגה. לאחר הקרב הוצנח ינוקא עם פלוגתו ליד א-טור והשתתף בכיבוש העיירה.
ינוקא השתחרר מצה"ל בדרגת רב סרן בשנת 1964. תפקידו האחרון היה מפקד קורס מ"פים. הוא הצטרף לבוהמה של תל אביב כמנהל "תיאטרון העונות" (בו שחקו יוסי בנאי ואבנר חזקיהו), ואחר כך כמנהל מסעדות ומועדונים, והידיעות על המסיבות שערך מילאו דפים שלמים בשבועון העולם הזה. בשנות ה-70 הדרים לאילת, והיה מנהל אירועים במלון נפטון ואחר כך במלון אביה סונסטה של אלי פפושדו בטאבה, שסעד אותו בשנותיו האחרונות לאחר שלקה בשיתוק. בשנת 1967 פרסם את ספרו מ"קיביה עד המתלה". הספר מתאר את החיים בגדוד הצנחנים בתקופת פעולות התגמול ואת הפוליטיקה הפנימית והתככים בין המפקדים ביחידה. ינוקא חילק את המפקדים ביחידה למספר חבורות:
חבורת המפקדים – המפקדים המוכשרים ביחידה והאהודים על כולם.
חבורת כלבבי – קצינים הצמודים למפקד ואינם מערערים בשום פורום על החלטותיו.
חבורת המלקקים – קצינים לא מוכשרים, הצוחקים מכל בדיחה של המפקד ועוסקים ברכילות, בתככים ובהפצת שמועות.
חבורת הארנבות – קצינים מוכשרים שנרדפים בשל העובדה שאינם מוכנים לוותר על כבודם העצמי, ומוכנים להתווכח על כל פתרון טקטי. הם נרדפים על ידי "חבורת כלבבי" שמצליחה לסכסך ביניהם לבין המפקד. ינוקא שייך עצמו לקבוצה זו, ועקב כך הורעו, לדעתו, יחסיו עם אריאל שרון ודרכו בצה"ל נחסמה. ינוקא כתב גם שירים, שכמה מהם התפרסמו בספרו. משה ינוקא נפטר בי"ד אייר התשס"ג, 17 מאי שנת 2003, בגיל 71.
הרמטכ"ל לשעבר רפאל "רפול" איתן אמר עליו אחרי מותו שהיה לוחם מעולה: "יצא לי להשתתף אתו בפעולות התגמול, הוא היה מקצוען". מקצעונים אחרים מאותם ימים, לוחמי גדוד 890 של הצנחנים ולוחמי ה-101, זוכרים את ינוקא הלוחם ולא פחות את ינוקא הליצן והשובב שהיה מסוגל לטמטם, להמם, לסובב ולבלבל כל הולך על שניים ועל ארבע עם הקומבינות המוטרפות שלו. ינוקא, היה מורד צעיר שהלך לשומר הצעיר, הפגין ב-1 במאי, הלך לקיבוץ, התנדב לתנועת המרי נגד הבריטים, התגייס בגיל 16 השתתף בקרבות הקסטל וסיים בהצטיינות בהמשך קורס קצינים. יכול להיות שלו אביו היה מתנהג אליו ביד יותר קשה, אולי היה ינוקא ממנהיגי התנועה הדתית בישראל, אבל הוא לא אהב שמרנות והיה בדיוק ההפך משמרן, לכן גם בצבא עשה ברדק ופרש אחרי 12 שנות שירות.
(ינוקא - חייו ומותו של אדם מזן הולך ונכחד.
מאת: נתן זהבי 23.5.2003)
אני טוראי משה חסין מספר אישי 314617 הייתי מקלען בפלוגה המסייעת בפיקודו של מיכה פייקס. הייתה זו פלוגה ה' של גדוד הנח"ל המוצנח, גדוד 88. השתתפתי במלחמת סיני – מבצע קדש כאשר על הזחל"ם שלי פיקד משה ינוקא סגן מפקד הפלוגה. מפקד הפלוגה שלנו נפצע בקרב המיתלה וינוקא שהיה קצין למופת ואמיץ מאד ,מונה לאחר הקרב למפקד הפלוגה. על הזחל"ם שלי היו הנהג והמפקד בחלק הקדמי המוגן, ומאחור היו מספר חיילים עם רובים צ'כים ורימונים כנשק אישי ואני הייתי המקלען שהפעיל מקלע בינוני – מק"ב בֶּזָה (0.5 אינטש) שהיה מותקן על חצובה ונתמך בשקי חול. בפלוגה שלי היו 3 מקלענים. לפי הבנתי הייתי החיל היחיד בזחל"ם שראה את קרב המיתלה מתחילתו ועד סופו, ראיתי את חברי נהרגים ונפצעים לנגד עיני, וראיתי מפקדים שגילו תושייה ואומץ בלתי רגיל.
תאור הקרב: ביום ד' 31.10.1956 סמוך לשעה 9 בבוקר קיבלנו פקודה לנוע לכוון מצבת פרקר כדי להיכנס למעבר המיתלה. לפתע הופיעו מטוסים מצריים. קבלנו הוראה לרדת מהזחל"מים ולתפוס מחסה. אולם, ממש לפני שהמטוסים המצריים צללו על השיירה שלנו הופיעו מטוסים ישראלים והתפתח קרב אווירי, שבמהלכו הופלו המטוסים המצריים. עמדנו בשיירה בכניסה לאזור המיתלה, כשלפנינו היו זחל"מים של פלוגת הסיירת 88 בפיקודו של זאב וקס (וקסי), טנקים אחדים מפלוגת השריון ומספר רכבים. אנו, הפלוגה המסייעת נעמדנו אחריהם. בשעה 12.30 קבלנו פקודה לנוע ולהיכנס למיתלה לפי הסדר שבו עמדנו. חזרנו לזחל"מים והתחלנו בנסיעה. מפקדי הגדודים אהרון דוידי ומוטה גור, שהיו ממש ליד הזחל"ם שלי החליטו להכניס קודם את פלוגת הסיירת ורק לאחר מכן את הפלוגה המסייעת שלי. הסיירת נכנסה ומייד שמענו קולות ירי חזקים והתפוצצויות מתוך המעבר, אך לא ידענו כלל לאיזו מהומה אנחנו נכנסים.
למשמע הקולות של מכת האש, ניתנה הוראה לחולית הבזוקות שלנו לירות פצצות אל המדרונות שבתוך המעבר ורק לאחר מכן להיכנס אליו. זחל אחר זחל בהפרש של כמה דקות. נכנסתי חשוף למרכז הקרב במיתלה, מייד לאחר שנכנסנו למעבר הצר, הומטרה עלינו אש איומה משני הרכסים, הצפוני והדרומי. מיד ניתנה הוראה למקלען בזחל"ם הראשון לקום ולפתוח באש לכיוון הירי אך לצערי, לאחר כמה דקות  המקלען קיבל צרור ונפל . אז הגיע תורו של חברי הטוב יוסי גל-עד שהיה המקלען בזחל"ם השני. יוסי היה בחור חזק חסון וגבוה. הוא קם, דרך את המקלע והחל לירות אך לאחר דקות ספורות גם הוא קיבל צרור, נפל אל תוך הזחל ונפצע אנושות. אני הייתי המקלען השלישי והאחרון בשיירה. ינוקא פקד עליי לקום ולירות. הוא הסתכל עלי במבט החלטי אך כבוי כאילו תאר לעצמו שגם לי צפוי גורל דומה לזה של יוסי גל-עד. הבנתי שאין ברירה. בקשתי 3 דקות להתארגן ולהכין את ארגזי התחמושת. במוחי עברה המחשבה כי חברי המקלענים קמו ופתחו באש אל אחד הרכסים, הדרומי או הצפוני ומיד כל אחד מהם נפגע מהרכס הנגדי. ללא שהייה החלטתי לפעול בצורה אחרת. הכנסתי סרט של 200 כדורים, החזקתי את שתי הידיות של הבֶּזָה ולחצתי על הכפתור. יריתי צרור ארוך תוך כדי סיבוב של 300 מעלות, כלומר יריתי כמעט בבת אחת על שני הרכסים, הדרומי והצפוני. מיד לאחר הצרור הראשון ראיתי שהחיילים המצרים נסוגו אל תוך הכוכים שהיו פזורים לאורך המדרונות. הכנסתי סרט נוסף של כדורים והתחלתי לצלוף בצרורות קצרים אל תוך הכוכים. לאחר שעה וחצי בקרוב של ירי רצוף מהמקלע שלי, רוב החיילים המצריים הסתתרו בכוכים. האש הנגדית הלכה ונחלשה ויכולתי לאתר את המקלענים המצרים ברכס הדרומי וברכס הצפוני. המשכתי להמטיר אש מדויקת בעיקר על המקלענים והצלחתי לפגוע ברבים מהם. תרמתי לאבטחת פינוי הנפגעים. מצבנו היה רע מאוד מרבית הלוחמים בזחל"ם שלי נפגעו. בשטח סביבי היו הרבה פצועים והרוגים מפלוגת הסיירת של וקסי ומהפלוגה המסייעת שלי. הלוחמים שלא נפגעו התארגנו בפיקודו של ינוקא כדי לאסוף ולטפל בפצועים הרבים. בשלב זה הגברתי את קצב הירי שלי אל הכוכים והעמדות המצריות כדי שהלוחמים שעסקו באיסוף פצועים ובטיפולם - לא יפגעו. עד לרגע זה יריתי כבר כעשרת אלפים כדורים מתוך המאגר הפלוגתי שלנו. לפנות ערב התארגנו להעברת הפצועים לנקודת האיסוף. בראש השיירה הקטנה הזו נסע טנק שפילס את דרכנו, אחריו הזחל"ם שלי בפיקודו של ינוקא ומאחרינו שאר השיירה עם הפצועים וההרוגים. מיד עם תחילת התנועה הופיעו מטוסים מצריים והתחילו לצלול לעבר כוחותינו. ינוקא נתן הוראה להעמיד את הזחל"ם שלנו בצורה זוויתית כאילו הוא הפוך, לנטוש את הזחל ולהתחבא בעמדות שבשולי הדרך. אני לצערי לא שמעתי את הפקודה ונשארתי בזחל ליד המקלע. תוך כדי צלילת המטוסים, התקרבו אלינו כמה חיילים מצריים בכוונה להסתער עלינו, החברה שהיו בעמדות צעקו לי:  "משה...תראה חיילים מצרים מתקדמים לעבר הזחל". מיד הסתובבתי. ראיתי אותם. הם לא חשבו שיש מישהו בזחל. מיד פתחתי באש ויריתי כמה עשרות צרורות. בכך שברתי את ההסתערות שלהם ואלה ששרדו נסוגו חזרה לעמדותיהם.
הצלתי את מוטה גור: הסתכלתי על הקרב בצורה מפוכחת. למעשה אני הייתי הלוחם היחיד שעמד כל העת גבוהה בזחל"ם עם חצי גוף גלוי לאש האויב. בעמדה זו יכולתי לראות את כל המתרחש בשטח סביבי. ינוקא נעזר בי כתצפיתן כדי לדווח לו היכן בדיוק נמצא מוטה גור ומה מצב הזחלמי"ם של הפלוגה. דיווחתי לו שמוטה גור נטש את הזחל"ם שלו ומסתתר ביחד עם קצין הקשר הגדודי והצלם בעמדה ליד קפל קרקע. לפתע ראיתי מספר חיילים מצרים המנסים להגיע לעמדה של מוטה. ביוזמתי התחלתי לצלוף בהם ממרחק ולהניס אותם בחזרה לכוכים. חברי יוסי גל-עד: הגענו לאזור מוגן יחסית בתוך המיצר. הפצועים הורדו מהזחלמי"ם ומיד החלו לטפל בהם. אני פניתי לראות מה מצבו של חברי הטוב המקלען יוסי גל עד שנפצע בתחילת הקרב. שאלתי את הרופא מה מצבו. הוא לקח אותי הצידה ואמר לי שמצבו אנוש. התיישבתי לידו הוא הביט בי, החזיק את ידי ואמר לי: "משה...אני יודע מה מצבי אני מבין שתוך שעה קלה לא אהיה אתכם". אני כמובן ניסיתי לעודד את רוחו. הוא חייך, לחץ את ידי ואמר את האמרה שהשפיעה עלי לאורך כל חיי: "..משה, אני רואה מה מצבנו כרגע, תשבע לי שלא תיכנעו, אתם חייבים לנצח את האויב!!". הבטחתי לו שכך יהיה ובשום פנים ואופן אני לא מתכוון להיכנע. פרשתי הצידה ובעין דומעת התרגשתי וחשבתי לעצמי: אני עומד כאן באמצע הקרבות לחיים או למוות, ורואה לנגד עיני את חברי וידידי שהולך למות ובכוחותיו האחרונים הוא מעודד אותי ונותן בכך דוגמה להתגלמות הגבורה האנושית. זמן קצר לאחר מכן יוסי נפטר.
" ינוקא, אתה עוד חי? ": הלילה ירד וכוחות הצנחנים של רפול ודוידי החלו לעלות במדרונות, לטהר את הכוכים ולהלחם על הרכסים. הצנחנים הסתערו בחירוף נפש וזרקו רימונים לתוך הכוכים. אנחנו בפלוגה המסייעת ראינו את הקרב מלמטה וצעקנו אליהם לא לזרוק רימונים, משום שהרימונים מתדרדרים, מתפוצצים ועלולים לפגוע בנו. ינוקא האמיץ עלה על אחד הזחלמי"ם והחל לצעוק בקול רם: "רפול... תן הוראה לחברה שלך לא לזרוק רימונים". לאחר כמה דקות אנו שומעים את רפול צועק ושואל: "מי זה שצועק מלמטה?"... "זה אני ינוקא...." חוזר ומזדהה ינוקא, ורפול עונה לו בבדיחות הדעת: "ינוקא אתה עוד חי?..." מתוך: בקרב המיתלה עמדתי חשוף על הזחל'ם - משה חסין וד"ר אריה גילאי.
על מצבתו מופיע הכיתוב : איש אהוב, חלק בלתי נפרד מארץ ישראל.