סמל ארמוזה משה ז"ל

קורות חיים

סיפור של משה: נולדתי בשנת 1930, כבן שמיני למשפחה ירושלמית שורשית כבת 7 דורות בירושלים. גרנו בלב שוק מאה שערים, ואבי היה ירקן בשוק. בשנת 1940, עברנו לשכונת בית ישראל הסמוכה. בגיל 11 התייתמתי מאמא ומאז אני ואחי הצעיר ממני בשנתיים, בילינו את הימים בחנות של אבא בשוק, שם הכנו שיעורים על ארגזי ירקות ושיחקנו ביניהם. למדתי בבית הספר ''תחכמוני'', ואחר כך בזכות מלגה שאחי קיבל עד לשחרורו מהצבא הבריטי, למדתי שנה אחת ב''עמל''. כיוון שלאבי לא היה כסף לתת לי להמשך הלימודים, התחלתי לעבוד במסגרות עד 1951.
לפני קום המדינה, מכיון שגרתי באזור הצפוני של ירושלים, אזור בו המחתרות היו פעילות וראינו אותם בסביבה, האחים הגדולים שלי הצטרפו לאחרים והיו בארגון "ההגנה", אחי הגדול היה מפקד אזורי בירושלים, אח נוסף, היה בין כובשי חניתא. אצלנו בבית היה סליק ומגיל צעיר לימדו אותי להשתמש באקדחים. כילדים, היינו הולכים עם אחים שלנו למקומות המסתור בהם היו מתאמנים. אחי הבכור היה אחראי על הסליק במכללת "דוד ילין". שם במלחמת העצמאות, צוידו לוחמי גוש עציון בנשק ותחמושת . אחי התחזה למדריך ספורט באולם האימונים שבמרתף הבניין והיה מאמן את חברי "ההגנה" מירושלים והסביבה להשתמש בנשקים. בזמן האימונים, היו שמים חול בכיסים וכשהבולשת תפסה אותו ונאמר לו "תרים ידיים", העיף עליהם חול מהכיסים על העיניים וברח. סבא שלי היה מכין גחלים לנרגילה מזמורות של גפן, היה שורף אותן בתוך גיגית נחושת קטנה
בגינה, ואז חופר בור ומכסה בעפר.
כילד אני זוכר שראו שחפרנו בגינה וחשבו שהסתרנו משהו, באו לבדוק ולא מצאו כלום. אחת לכמה זמן היו לוקחים את כל הבחורים לזיהוי, ואנחנו הילדים היינו משחקים כדורגל על הכביש ומזהירים את הבחורים כשהבולשת באה. 
אחרי פיצוץ ברחוב בן יהודה, שארע במהלך מלחמת העצמאות, כשלושה חודשים לפני הכרזת העצמאות של מדינתי ישראל הצטרפתי גם אני ל''הגנה''. הסתובבו עם רמקול ברחובות וביקשו מכל מי שהגיע לגיל 18, להתייצב באחד מבתי הספר במרכז העיר ירושלים. למרות שהייתי צעיר יותר, הלכתי, נרשמתי וכבר למחרת גייסו אותי לגדנ''ע. הגדנ''ע הייתה לא חוקית ולכן שינו את השם לחג''מ (חינוך גופני מוגבר), בשלב הראשון בתפקיד שלנו היינו צריכים להדביק כרזות על עמודי חשמל בסתר. אבא שלי שידע שכל בניו הגדולים בשירות, ביקש ממני שלא אצטרף גם, כדי שלא יישאר לבד עם אחי הצעיר, אך כשסירבתי קיבל את החלטתי. עם פלישת צבאות ערב לאחר הכרזת העצמאות קיבלנו צו להתאסף בתחנה המרכזית בירושלים, ושם, שאלו מי מתנדב להצטרף ל''פלמ"ח'' וכמובן, שהצטרפתי. לקחו אותנו לקיבוצים בנגב המערבי ולאחר אימון קצר שמרנו על קו המים מהקיבוצים ועד באר שבע. נקראנו ''חטיבת הנגב". בתחילת מרץ 1949, במסגרת מבצע עובדה שנועד לכבוש את הנגב, יצאנו מבאר טוביה לכיוון אום רש רש, אילת של היום, התקדמנו דרך הרי הנגב ובמקביל חטיבה של גולני התקדמו דרך הערבה על מנת להקיף את אילת משני הכיוונים. אנחנו, ''חטיבת הנגב", הגענו ראשונים וכבשנו את אילת, מפקד הכוח טיפס על התורן שבחצר נקודת המשמר ממנה ברחו השוטרים הירדנים, והניף עליו דגל מסדין לבן שעליו ציירו בדיו. ''דגל הדיו'' הפך מאז לסמל לכיבוש אילת. תרומת המחתרות להקמת המדינה:
חברי המחתרות תרמו להקמתו וביסוסו של צה''ל במלחמת העצמאות, הם התגייסו ואף קיבלו תפקידי פיקוד.
הערכים שהנחו אותי כל ימי חיי:
הגנה על הישוב היהודי מפני התקפות הערבים, חיזוק המעמד של ההתיישבות הגנה על הישוב היהודי מפני התקפות הערבים, חיזוק המעמד של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מתוך אהבת הארץ והרצון לתת מעצמך.

משנת 1951 עבד משה במפעלי התעשייה הצבאית עד לתפקיד של מנהל מחלקה. הוא עבד במסגרת זו 38 שנה. במקביל התנדב במשך 25 שנה ביחידת השוטרים המתנדבים בירושלים של וותיקי ארגון "ההגנה". משה ארמוזה הקים משפחה עם זמירה והתגורר בירושלים עד לפטירתו ב-21 בדצמבר שנת 2017.

העביר את הפרטים והמידע: הבן בועז ארמוזה.