רס"ן גריף זהר זיגמונד ז"ל

קורות חיים

זהר (זיגמונד) גריף שירת בצי המלכותי הבריטי לפני, במשך, ולאחר מלחמת העולם השנייה. 
שירת בליווי שיירות, במבצעי הנחיתה, ובקרבות ימיים בכל חזיתות מלחמת העולם השנייה.
במלחמת העצמאות- שירת כ-מ"מ בגדוד הרביעי בגזרת ירושלים-חטיבת הראל.

היה ממקימי חיל הים הישראלי- ושירת כקצין מכונה ראשי בכלי השיט והמשחתות במשך רוב ימי חייו.
לאחר פרישתו מהשירות - היה ממנהלי התעשיות האלקטרוכימיות.

היה מוזיקאי מחונן וניגן על כינור. זהר היה נשוי לפנינה, חברת פלמ"ח. 

ילדיהם של פנינה וזהר הקימו לזכרם את "מוזיאון המודלים והמיניאטורות, בחיפה. הפרטים באדיבות אתר המוזיאון. 

לאחר הסיפור על פנינה (נורקין) גריף- לפניכם סיפורו של זיגמונד (זהר) גריף- שגם על שמו נקרא מוזיאון גריף – להלן החלק הראשון.
זיגמונד נולד ב-1922 למשפחה ממוצא פרוסי- בחלק שנמסר לפולין לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה.

בגיל 6 הוא עלה עם הוריו ואחיו לפלשתינה- והתיישבו בקולוניה הגרמנית בחיפה (היום- בת גלים). לאחר מכן עברה המשפחה לשכונת נווה שאנן בחיפה.
כשסיים זיגמונד שמונה שנות לימוד בבית הספר תל חי בשכונה- הוצבו בפניו הברירות- לעבוד בבניין או במסגרות. הוא בחר באפשרות שלישית- להצטרף להכשרה כחניך מכונאות במספנת הצי הבריטי בחיפה- וללמוד בבסיס הצי- מורטה.
לאחר מאבק- הוצב לשירות על אניות הצי- ומשהוכיח את עצמו- נשלח להכשרה למכונאים בכירים בגריניץ'- אנגליה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה- היה זיגמונד מכונאי ראשי (צ'יף אנג'יניר) שלל קורבטה מסוג FLOWER.
מרגע שפרצה המלחמה- הפכו חייו- כמו חיי שאר הצוות והאניה- למערבולת בלתי פוסקת של ליווי שיירות, פינוי והובלת כוחות צבא, השתתפות בנחיתות אמפיביות, קרבות באטלנטיק, באוקיינוס הארקטי, בים התיכון ובכל מקום שבו ירו. המחסור החמור באניות ליווי- טילטל את הקורבטה עליה שירת מזירה לזירה ומקרב לקרב.
ללא מנוחה, ללא חופשה, ללא הפוגה. בקושי ראו חוף וקרקע מוצקה.
בנוסף- המחסור בקציני מכונה היה עצום, ואבידותיהם גבוהות- כך שגם באותן פעמים נדירות בהן זכו להפוגה – הוא מיד הועבר למלא מקום של הרוג או פצוע.

האוניות שעליהן שירת השתתפו בקרבות בנורווגיה, פינוי דנקירק, קרבות בתעלה האנגלית, באטלנטיק, פינוי יוון, פינוי כרתים, המצור על טוברוק (שם התבשר כי אחיו הרמן- גם הוא בצי-נהרג בהתקפת מטוסי "שטוקה" איטלקים. בדיעבד- הרמן שרד את הפציעה). הוא השתתף בקרבות על מלטה, שיירות במורמנסק, הפלישות במבצע "לפיד", בסיציליה, באיטליה, באנציו ובפלישה לנורמנדיה.
כל חיי צוות האניה נעו מתקיפת מטוסים למלחמה בסירות טורפדו, קרבות נגד אניות שטח וצוללות-נגד האיטלקים והגרמנים- יום אחר יום, לילה לילה, באניה ההולכת ומתפרקת תחת רגליהם- ואנשים שעצביהם כבר חדלו להגיב והם מתפקדים בכוח האינסטינקט בלבד.

בליווי שיירה אחת- הם הצליחו "להעיף" צוללת גרמנית אל פני הים- ובאש מאסיבית השמידו אותה וכל צוותה-להוציא אחד-שמשו אותו פצוע ממי האוקיינוס. בשיחה עם הניצול הגרמני- בארוחת הערב- התברר כי שניהם גדלו באותה עיר, ברחובות צמודים זה לזה במרחק שני גושי בתים- עולם קטן.
בעגינה קצרה באלכסנדריה- פגש אותו קצין ניהול מהבריגדה היהודית- והציע לו לפתוח חשבון בבנק ארץ-ישראלי שהוקם למשרתים בכוחות הבריטיים -"אוצר החייל". זיגמונד השתכנע- והוא היה לקוח מספר 3 או 5 בבנק.

בשנת 1945, בשלב מסויים-הוא "הושאל" לחיל האוויר המלכותי להשתתף בטיסות תקיפה- כמאזין לערוצי הקשר של פיקוד מטוסי הקרב הגרמני- וכך לאותת למוביל המבנה על כוונותיהם.
בטיסה אחת כזו- במוסקיטו- המטוס נפגע מעל דנמרק- והטייס גרר את המטוס "בשיניו" לצפון סקוטלנד (צניחה לים הצפוני=מוות מיידי). מיד שחצו את החוף- נטשו את המטוס.
בכפר הדייגים- שלידו צנח- גילו התושבים, שבעי תקיפות פגע וברח של הגרמנים, "אורח", לבוש מדי צי, עם פרצוף גרמני טיפוסי של קצין SS מהסרטים, עם מבטא זר, ושעל חגורת ההצלה שלו רשום- זיגמונד גריף….עד שהטייס הצליח לחצות את 400 המטר שהפרידו ביניהם- הספיקו התושבים לחבוט ב"גרמני" במשוטים וכלי עבודה- ופצעו אותו.

כששוחרר מבית החולים- התבשר כי מאחר והמלחמה באירופה נושמת את נשימותיה האחרונות- הוא מועבר לפסיפיק- להנות מחברתם של היפנים.
הוטל עליו- להקים קבוצת סיוע של מכונאים אוסטרלים, שתסייע לכוחות ארה"ב בנחיתות אמפיביות- בתיקון נזקים לנחתות על חוף הנחיתה עצמו וכך להשמיש אותן באופן מיידי חזרה לפעולה.
האוסטרלים- ממש לא אהבו את הקצין הבריטי-גרמני הקפדן והקשוח שנפל עליהם - שדרש שילבשו מדי מרינס אמריקאים (כוותיק ומנוסה בנחיתות- ידע מה יקרה למי שיסתובב בחוף במדים שונים) וכן שישתתפו באימוני חי"ר עם המרינס.

באחד ממסעות הלילה- שמע את אחד מאנשיו נוהם בחשיכה-" מלחמה מזויינת….אני אוסטרלי מסכן, לבוש מדים אמריקאים, הולך אחרי קראוט, להילחם ביפנים…חרא". היחידה שלו השתתפה בנחיתות באיוו ג'ימה ובאוקינאווה. לא רבים מהם שרדו.
עם סיום המלחמה- נשלח עם צוות טכני לבדוק את הריסות נגסאקי, ולאחר מכן הוצב למטה הלורד מאונטהאטן במלחמת האזרחים בהודו- לדבריו- שחיטה ללא גבולות וללא טעם.
לאחר מכן, הוצב על אוניה בים התיכון שעסקה בתפיסת מעפילים בלתי ליגאליים.
כאשר הוקמה מדינת ישראל- הוצע לו לקבל אזרחות בריטית ולהמשיך לשרת בצי המלכותי - או להשתחרר ולחזור לישראל שהוקמה. הוא בחר לחזור לישראל ולהצטרף לפלי"ם (נכדיו רצו להרוג אותו, בדיעבד…).
על קורות זיגמונד גריף בצה"ל- בפעם הבאה.
פוסט זה, הוא חלקו השני (והאחרון) של סיפור חייו של זהר (זיגמונד) גריף, שגם על שמו נקרא מוזיאון גריף בחיפה.

כשחזר זיגמונד גריף לישראל (אחרי עשר שנים), שבע קרבות מלחמת העולם השנייה- חיכתה לו מלחמה חדשה.
המצב בירושלים היה קריטי. חיל ים לעומת זאת- לא היה כמעט קיים. לזיגמונד עמד ניסיונו הן בים והן בקרבות ביבשה- הוא "נחטף" מיידית לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שם מונה למפקד מחלקה-ושוב מצא את עצמו במערבולת בלתי פוסקת של קרבות. הוא שימש כמפקד מחלקת חבלה, מפקד מחלקת מרגמות, ומפקד מחלקת חי"ר.

זיגמונד מצא את עצמו בקרבות מעלה החמישה, נבי סמואל, הרדאר, המסרק, בית מחסיר, הקסטל, ניסיון הפריצה הכושל לעיר העתיקה, בקטמון, ובקרב המפורסם בסן סימון.
לקראת סוף המלחמה כשרווח המצב בגזרת ירושלים- הוא הועבר לחיל הים- והיה לצ'יף אנג'יניר של אניית חיל הים-הקורבטה-אח"י הגנה ק-20, שם שירת עד סוף המלחמה ולאחריה.
זכורה מאותה תקופה היתקלותו בבן גוריון- שביקר באנייה. הוצגו לפניו קציני האנייה-"וזה זיגמונד גריף, קצין המכונה".

בן גוריון: "זה לא שם לקצין עברי- תשנה אותו !!!!"
זיגמונד: "לא! זה שם פרוסי בן למעלה מאלף שנים. אני לא בטוח שהמדינה הזאת תתקיים עשרה אחוזים מהזמן הזה."
בן גוריון הפך לעגבניה, צנון, סלק….ובזה נגמר העימות. זיגמונד חווה איומים גדולים יותר מראש ממשלה מעוצבן.

לאחר מכן שיכנעו אותו לפחות לשנות את שמו הפרטי לזהר.
כשנקנו הפריגטות מדגם RIVER לחיל הים- מונה זהר לצ'יף אנג'יניר של אח"י משגב ק-30.
לאחר מערכת סיני הוצב להשמשת המשחתת חיפה ק-38 (לשעבר איברהים אל אוואל המצרית) ואז כצי'ף אנג'יניר של המשחתת אח"י יפו ק-42.
תקופה קצרה פיקד על מספנת חיל הים- וביקש לחזור לכלי השיט.
בשנת 1965 הוצב כ-צ'יף אנג'יניר של המשחתת אחי" אילת ק-40, וערב מלחמת ששת הימים, הוצב בצוות ההקמה של בסיס אשדוד החדש- כקצין הטכני של פלגת הנחתות (שייטת 11) איתה השתתף גם במלחמת ששת הימים.

מיד לאחר המלחמה- ביקש ממנו הצ'יף אנג'יניר של אח"י אילת (בן-בסט, בסטי) להצטרף לסיור כדי לראות ביחד איך להתגבר על בעיות במכונה- האניה כבר לא היתה במצב טוב.
כשעלה זהר לאניה- ברגע האחרון לפני ניתוק החבלים- הזעיק אותו מפקד פלגת הנחתות-סא"ל ברוך ברושי לדיון דחוף במטה.
זהר מחק את עצמו מרשימת המפליגים, זרק את חגורת ההצלה ודהר לסטלה מאריס. אחרת- כאן היה מסתיים סיפורו.

האניה הוטבעה באותו סיור- ומאנשי מחלקת המכונה- איש לא ניצל.
זהר השתתף בקליטת הסטיל"ים החדשים והבין שזמנו עבר.
הוא נחשב קצין מכונה מצטיין- קפדן, קשוח ודורש מאנשיו- אך קפדן ועקשן באותה מידה מול הפיקוד שמעליו- הוא אמר את מה שחשב, היה ישיר ובוטה- והגרוע מכל- כמעט תמיד התברר שצדק- לכן מעולם לא קודם מעבר לדרגת רב סרן.

סיפרו עליו שדיבר עם כולם מגובה העיניים- והיה נכון לשמוע דעה והצעות מכולם- גם מאחרון המסיקים (שאחד מהם הוא שלח לקורס חובלים-משם הוא התקדם לדרגת סגן אלוף).
בשנת 1970 השתחרר מחיל הים.

זהר המשיך בשירות מילואים כקצין מכונה הנילווה לאניית ההדרכה של חיל הים נגה- איתה גם השתתף בהפלגות לג'וניה שבלבנון בשנות ה-70, וכן בהפלגות קורס חובלים לחו"ל.
כאזרח- מונה למנהל מחלקת האחזקה והבטיחות במפעל האלקטרו-כימי פרוטארום בעכו.
לאחר יציאתו לפנסיה-התמסר לתחביבו- נגינה בכינור (הוא היה מוזיקאי מוכשר שידע לנגן בכל כלי מוזיקלי שנפל לידיו), קונצרטים, וטיפול בחתולי רחוב.
בספטמבר 2009 נפטר בבית חולים בחיפה מטיפול רפואי לקוי ורשלני.

אנקדוטה המעידה על דרך חשיבתו.

בסוף שנות ה-60, בסדר פסח שנערך בבה"ד חיל הים (באולם בית הספר לאלקטרוניקה) סחבתי את האפיקומן (בתור גנב ופורץ מנוסה במערכת החינוך). שאל אותי זהר- מה תבקש בשבילו?…לא ידעתי עדיין…."תדרוש שבוע חופש לכל אנשי הבסיס" אמר לי. וכך היה. החיילים באולם ממש "העיפו את השולחנות באוויר" כששמעו את מפקד הבה"ד –בוצי, מתחייב לשבוע חופש לחיילים בסבב מאורגן. לאחר מכן- כשאנשי הבסיס הקיפו אותי באהבה שלא הגיעה לי כלל, עמד זהר בצד ועישן….