דקל דלבקוביץ' צבי ז"ל

קורות חיים

צבי דקל (10 בינואר 1929 – 13 באוקטובר 2024) היה אדריכל נוף ישראלי.

ילדותו ונעוריו:
צבי דקל נולד בתל אביב להורים שעלו מפולין בשמם הקודם – דלבקוביץ'. דקל למד בבית הספר היסודי "תל נורדאו" והמשיך ממנו לתיכון ב"גימנסיה שלווה". מילדותו גילה דקל עניין בטבע ובסביבה, ונהנה גם לצייר. מורה שהבחינה בכישרונו, סידרה לו מלגה והפנתה אותו בגיל 12 ללמוד ציור בסטודיו של אהרון אבני. בסטודיו למדו נערים מוכשרים נוספים, כגון דן צור, דני קרוון, דן קדר ואיצ'ה ממבוש. דקל התנסה ברישום ובציור בצבעי שמן, ועבר מלימוד ציור פיגורטיבי לציור מופשט. לאחר מספר שנים החליט דקל כי מיצה את הכיוון ועזב את לימודי הציור. בילדותו, ובמהלך כל שנות נעוריו היה דקל חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", בה הפך למדריך. בתחילת מלחמת השחרור גויס עם מכסת המדריכים לטיפול בתנועות הנוער, ובהמשכה עבר לשרת במטה הפלמ"ח.

הקמת קיבוץ הראל:
חברי הגרעין בתנועה אליה השתייך דקל עלו בשלהי מלחמת השחרור, בסוף 1948, על גבעה בשוליו של הכפר הנטוש בית ג'יז, והקימו עליה את קיבוץ "השומר הצעיר" הראל. דקל נשא שם לאשה את חיה לוסקי, ושם נולדה בתו סמדר. בתחילה חשב להביא בקיבוץ למימוש את האמן והיוצר שבו. הוא הביא איתו רעיון לעסוק בנגרות - לבנות מודלים או תבניות לאלמנטים מיוחדים. הוא אף העביר בקיבוץ חוג קטן של ציור. אלא שאז פנה לאהבה אחרת שלו - גידול צמחים. דקל, שהביא עמו מוניטין של טיפוח גינת הירק בבית הספר התיכון, נשלח, בראשית דרכו בקיבוץ, לעבוד בחקלאות, ואף הגיע להישגים יפים. על אף הצלחתו בחקלאות הוא העדיף להיות גנן. בקיבוץ נעתרו לו והוא יצא לקיבוץ שער העמקים לתקופה של חצי שנה, להתנסות בעבודת גננות. בתום התקופה חזר דקל לקיבוצו, התחיל לעבוד שם לסירוגין כגנן והחל לבנות את נוף הקיבוץ, ללא תוכניות מסודרות. לצורך כך הוא נעזר אז בעצותיו של אברהם קרוון, שהיה בא לבקר בקיבוץ את בנו דני קרוון. במקביל היה דקל נוסע בקביעות לאוניברסיטה בירושלים להרצאותיו בבוטניקה של פרופסור מיכאל זהרי.

בשנים 1956-1953, תקופת פירוקו של קיבוץ הראל, שימש דקל כמזכיר הקיבוץ. על רקע קיפוח היישובים החדשים שהוקמו סביב הקיבוץ, הוא יזם היפרדות מן המועצה האזורית, ואת הקמתה של מועצה אזורית חדשה -"גיזו" (כיום חלק מן המועצה האזורית "מטה יהודה") ובראשה עמד עד 1956. לקבוצת החברים בהראל היה "פרופיל גבוה" של מעורבות חברתית ופוליטית. הקבוצה נחשדה על ידי הנהגת התנועה של מפ"ם בנטייה קיצונית לשמאלה של המפה הפוליטית, ועל רקע העימות האידאולוגי החליטה ההנהגה על פירוק הקיבוץ. בני הקבוצה התפזרו איש לדרכו, אך נשארו קשורים ומגובשים כ"קבוצת הראל" גם בהמשך. על הקבוצה נמנו המפיק ואיש התקשורת יעקב אגמון, וחברו מילדות של דקל, האמן דני קרוון.

הנסיעה לברזיל:
דקל ידע שעליו ללמוד אדריכלות נוף, או בשמה דאז "אדריכלות גנים". פירוק הקיבוץ יצר את ההזדמנות. דקל חזר לתל אביב, ועבד כגנן בעירייה. על הפרק עמדו לימודי אדריכלות נוף בלונדון, אך אברהם קרוון, שהתרשם מעבודותיו של האמן ואדריכל הנוף רוברטו בורלה מרקס בברזיל, יעץ לדקל לנסוע דווקא אל מרקס וללמוד ממנו את רזי המקצוע. דקל נסע לריו דה ז'ניירו, והתקבל שם אצל בני משפחה. דקל נפגש עם מרקס בסטודיו שלו והביא איתו ציורים ואישור מעיריית תל אביב, שעבד בה כגנן. מרקס התרשם מן הצעיר הנלהב מישראל, קיבל אותו לעבודה ובמהרה סוכם כי יישאר לעבוד לצידו. משהוחלט כי הוא נשאר, הצטרפו אליו אשתו ובתו לברזיל.

בסטודיו של מרקס עבדו אז עוד 17 מתכננים מרחבי העולם. בשלוש וחצי השנים הבאות דקל השתלב היטב בעבודת הסטודיו. בין מרקס לבין דקל נוצר קשר הדוק, והוא אף מונה לאחראי על פרויקטים. המשרד עבד על שורה של פרויקטים גדולים בוונצואלה, ודקל התבקש להצטרף לשלוחה של המשרד שם. דקל הבין שזה מבחינתו צומת דרכים - קריירה בדרום אמריקה או בישראל ולבסוף החליט לחזור לישראל.

הקמת משרד בישראל:
ב-1960 חזר דקל לישראל, מצויד במטען הידע והניסיון שרכש במשרדו של מרקס. דקל עבר בחינה מקצועית אישית, שהכינו עבורו בטכניון ובפקולטה לחקלאות ברחובות, התקבל כחבר באיגוד אדריכלי הנוף בישראל, ואף שימש בהמשך כמזכירו. דקל ביקש להצטרף למשרדו של יוסף סגל, שעבד אז יחד עם אביו, יחיאל סגל, מראשוני אדריכלי הנוף בישראל. בהמשך הפך לשותף מלא במשרד, ושמו שונה ל"סגל-דקל". ב-1966 נפרדו השניים, ודקל פתח משרד משלו. שורה של פרויקטים תכנן אז, אשר זכו לחשיפה תקשורתית ניכרת, וכמה מהם קיבלו אף אותות הוקרה ופרסים מקצועיים.

ב-1972 חברו יוסף סגל ודקל מחדש למשרד משותף, ולאחר צירופו של אדריכל הנוף אורי מילר, שינה המשרד את שמו ל"תכנון נוף". המשרד היה לאחד משלושת המשרדים הגדולים בישראל, והעסיק מתכננים רבים. משרד "תכנון נוף" עסק בשלל פרויקטים בכל קני המידה ברחבי הארץ. שלושת השותפים נהגו לחלק ביניהם את האחריות על הפרויקטים, כך שאת רובם ניתן היה לשייך לאחד מן השלושה. עבודות תכנון רבות בהן עסק המשרד בתקופה זו זכו לסיקור תקשורתי ולהערכה מקצועית, כמו הפארק הלאומי בתמנע, מערכת השטחים הפתוחים בים המלח הכוללת טיילות המציעות מבטים אל הים, ומערכת השטחים הפתוחים של שכונת פסגת זאב בירושלים.

ב-1996 הצטרף למשרד אדריכל הנוף שלמה זאבי והפך בהמשך לשותף. לימים, יוסף סגל ואורי מילר פרשו מן המשרד. המשרד במתכונתו החדשה (לאחר איחוד עם משרד האדריכלים "יאיר אביגדור") המשיך לעסוק בטווח רחב של פרויקטים נופיים, והתמחה גם בפרויקטים מתאריים. המשרד המשיך לעסוק בפרויקטים מושכי עניין, אשר אחד מהם שהיה באחריותו של דקל, היה פרויקט השיקום של גן העצמאות בתל אביב. דקל זכה לשקם את הגן שתכנן במקור אברהם קרוון, אביו של חברו הטוב דני קרוון, ומי שהיה לו בעצמו מדריך ומלווה בראשית צעדיו המקצועיים.

צבי דקל עם דני קרוון ואנשי חטיבת הראל עסקו בבניית ובתכנון גן הראל בירושלים.

צבי דקל נפטר ב-13 באוקטובר 2024, בגיל 95.