Corporal Giladi Antifob Jacob

בישבי וכתבי מלים אלה, קשה לי להשלים עם העובדה כי יענקל'ה אחי עזב אותנו ללא שוב.
כה מר היה יום בו נלקח מאתנו.
גבה קומה, זקוף ויפה תואר, ספורטאי נלהב.
משחר ילדותו הראה נטיות לספורט. בילדותו קראו לו "טרזן", כי על כן זריז וחביב היה על הכל, עליז, קולו רועם בכל חברה, בעל לב גלוי ורחב, חש לעזרת כל נזקק.
אם המקום והשעה חייבו: לשירות הפלמ"ח, הרי מיד מצא שם את מקומו.
לפני שלוש שנים עזב את הבית ומאז ועד יום נפלו, נדד מקיבוץ אחד למשנהו, ומילא באמונה ואהבה כל תפקיד אשר קיבל.
במכתביו הביתה היה כותב תמיד שטוב ונפלא לו וכי הוא נהנה מהחיים... מעולם לא התאונן על תפקידיו הקשים.
נזכרת אני באותו בוקר בו חזר מירושלים אחרי חדשים של קרבות וסבל... שאלוהו, איך היה? "שטויות", ענה, "העיקר הוא מצב הרוח".
רק שלושה שבועות עברו מאותו בוקר, שנתבשרנו על הגורל המחריד שמצאו בתאונת אימונים.
רק עשרים אביבים עברו עליך, אחי... נפלת בעוד טל הילדות על בלוריתך...
האמנם לא אוסיף לראות פניך, והחיוך הטוב על שפתיך?
האדמה רוותה דם טהור ונקי.
אין כוח במלים דלות אלה לתאר עד כמה חביב היית על כולם.
אחותו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

יענקלה איננו. מה מוזר להעלות מחשבה זו על הלב. הן כל כך רצית לחיות וכל רגע שלך היה מלא חיים ותנועה. ופתאום, בעודך צעיר כל כך - חדלת.
כל כך קשה לנו, חברי "גורדוניה" לשעבר, לקבל מלים אלו כעובדה של ממש. הן כה חי בלבנו זכר אותם הטיולים, המחנות והמסעות שערכנו יחד עמך, יענקלה, עם אביגדור וזלמן היקרים עם עוד חברים רבים אחרים.
הנה אראה לפני את המחנה הראשון בחניתה. ושלא מדעת צצה ועולה דמות של יענקלה לפני, זה הילד החבר השובב שהתרוצץ במשק, וכל חבר וחברה הכירוהו בגלל מעשי הקונדס שלו.
ואחרי הימים במחנה התחילו חיינו בארגון אצל "הדודה" (כך קראנו אז ל"הגנה"). וגם כאן יענקלה אתנו בראש. מן "השויצר" יצא אדם, חבר טוב. טוב היית, יענקלה, ועל כן אהבוך הכל.
כשהגיעה שעתנו לצאת להכשרה, ורוב החברים יצאו והחלו בהגשמת החיים שלקראתם התחנכו, דחית את יציאתך לזמן מה ונשארת בעיר להיות לעזרה ולתמוך בהם. ואמנם לאחר התלבטויות רבות באת, כל כך שמחו לקראתך, כל כך חיבבו אותך בגלל ערנותך וטוב לבך. תקופה יפה עברה עליך ונראה היית כמאושר, עד שבאו ולקחו אתכם, החמישה לקורס. ומאז לא ידעת מנוחה. התגלגלת ממקום למקום. הכרת אנשים רבים, קנית נסיון רב בחיים.
פרצה המלחמה, ובא עלינו במפתיע האסון בנפול זלמן ז"ל. זלמן היקר הלך, רעך הקרוב ביותר והנאמן מכל. מהלומה כבדה ניחתה על ראשך. וליד הקבר בשעת ההלויה היית כל כך שקט וכואב, לא בכית, דומם בלעת את כל כוס המרורים לקרבך. גם ניסית להרגיע - אותנו (או את עצמך?) - טענת: הרי זו מלחמה ובמלחמה נופלים חיילים. לא היתה זו נחמה לא לנו ולא לך.
המלחמה נמשכה ומאורעות הדמים הפכו דבר יום ביומו. מעתה חדלת לספר על חבר נפצע קשה או על ערבי אומלל שנהרג. לא עוד נזדעזעת למראה דם ולשמע אסון. הפכת להיות חייל במערכה.
נקלעת מחזית לחזית והשתתפת בקרבות הרבה, וחזרת אלינו. ומה רבתה שמחה לראותך לאחר ימים רבים של חוסר קשר וידיעה כל שהיא. ובאת אלינו אחר כל כך, וכל כך נמאס היה לך לשוב לצבא, ושוב להלחם. חפצת לשקוע בחיי קבע, להתחיל את חייך אתה, ולא זכית.
הלכת מאתנו ביום בהיר, פתאום כל כך, הפתעת אותנו והכאבת מאוד.
חברה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח