Captain Dovenboim Gershon Dabambam

אכן תקופה קצרה חי במחיצתנו. אולם זכר התקופה ההיא וזכרו של האיש גרשון לא ימוש מקרבנו. שלוב ומשולב יהיה זכרו עם זכר התקופה, אשר עברה עלינו לפני המערכה בתוכה ואחריה ועם זכר חברינו היקרים אשר נפלו חלל בהגינם על אדמת יד מרדכי.
מה היה בשבילנו גרשון? - לא רק רע היודע להתהלך אתנו, להיות שותף לכל דאגה ואחריות שנשאנו אז על כתפינו, לא רק איש, שעם כל נטל האחריות הבטחונית אשר נשא עליו, היה גם "יוצא ונכנס" בעניני המשק, החברים והילדים. גרשון היה בתוכנו בן בית, אשר בהעדרו מורגש חלל ריק. נוכחותו היתה משרה עלינו בטחון עצמי ושלוה פנימית. כי כזה היה האיש, בוטח בעצמו ועם זאת מחושב וזהיר, עוז החלטה וגם גמישות והכנת הזולת. היתה בו מזיגה נפלאה של עוז רוח ואף סובלנות ורצון לשמוע את השני.
פשטותו, זו הפשטות הפלמחית, בלי שמץ של יהירות וחיוכו התמידי (גם במצבים קשים) כבשו את לבותינו ואהבנוהו. אהבוהו כלום, אלה אשר באו במגע אתו ואלה אשר הכירוהו רק מתוך פגישה או התקלות בו. במיוחד היה גרשון אהוב על ילדינו.
נזכור את גרשון כאחראי לבטחון השיירות שהמוות ממוקשים ומכונות יריה ארב להן יום יום.
נזכור אותו ליל הוצאת הילדים, שבוצעה לאחר ההפצצה האוירית הראשונה. זו זכותו המיוחדת של גרשון.
למרות שגרשון לא היה אתנו במערכה ידענו שהוא עושה הכל למען לעזור לנו ובליל הנסיגה פרץ את קוי האויב והוציא את הפצועים והתשושים למקום מבטחים.
עז היה רצונו של גרשון להיות משחררה של יד מרדכי אך הוא לא זכה לכך. קרוב מאוד ליום שחרור יד מרדכי נפל בקרבות בנגב.
יהי זכרו ברוך!


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

ערבי ההתיחדות עם זכרו של גרשון בימי השנה למותו הפכו כבר למסורת קבע בחברת הילדים שלנו, הרוחשת הוקרה יתירה לעלם זה שהוד וגבורה אופפים את אישיותו.
קרובה ללב ילדינו היא דמות הלוחם העברי החדש, אשר חושל במרחץ הדמים של שחר מדינתנו הצעירה.
תמיד ראוהו פורץ את טבעת המצור על משקנו, בלי חת דוהר בכבישי הדרום והנגב, בולש אחר תנועת האויב למען פגוע בו טרם יוציא לפועל את מזימותיו הזדוניות.
הוא האיש אשר באישון הליל פקד על פנויים ממשק מוקף גיסות המצרים, והצל את פצוענו מזעם נקמתו של הצר.
שמעוהו לפקד בקור רוח על שורות פקודיו, תמיד חדור אחריות אבהית לחייהם והוא בעצמו עדיין עול ימים.
הם ידעו את אהבת פקודיו ואמונם כמפקדם הצעיר, אשר הנהיגם בטוחות באש הקרבות עם הכנופיות, כמו כן בלילות אפלים של הערכות השיירות דרומה.
תקוות גדולות תלו בו הממונים עליו וידידיו - תקוות אשר כדור תועה במבואות באר שבע שם לאל.
תמימות מיוחדת במינה אופפת את הערבים בהם נפגשים ילדינו עם הורי גרשון. רחשי הלבבות עוברים על גדותיהם ולא תמיד מצויה המלה שתבטא את הכוננות מצדנו למלא במידת מה את החלל שנבקע בחייהם של האב והאם השכולים לעת זקנתם. עיני הילדים הנוצצות בהאזינם לפרקי גבורה ואפופיה של גרשון ודורו והמביעות הערצה להורים שכך חנכו את בנם, יהיו אולי פיצוי זעיר לכאב אשר יד הגורל זמנה להם.

ארטק


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

קטע מתוך השיר "מות דבמבם" מתוך ספר השירים "פרידה מהדרום" לאבא קובנר.

לא הכרתי את האיש, רק את השם בלבד שמעתי באותם הלילות, מרחוק, ונצלל השם אל תוכי מוזר ורוטט. ונפל האיש. ועמי רק קצב השם: ד ב מ ב ם.

והם רואים הרחק, כך חופן את עברו טובע
למראת-מקרא אחת, כחטף של הפסק
הנה תצפון עינו גם את הזכר הגווע
של פטמה סגולה ניתקת מיונק.
- אמא,
אמא
החזיריני, אמה!
שוא בטח הבן בשתי רגליו!
דרך.
בכל אשר הלך - הכל היה
מנגד, גדול - לא שב



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הספד של אהרונצ'יק אלבינגר (אלניר) ז"ל לגרשון
(אהרונצ'יק היה הנהג האישי של המשוריין של גרשון)

לזכרו של דבמבם
קשה עדיין לבטא את כל אשר יש להגיד כשמנסים להעלות את זכרו של גרשון ושעתיים קשה להשלים עם זאת כאשר צריך להעלות את זכרו. כולנו מוכנים היינו ומוכנים עתה לאבד - בכורח המלחמה - את הטובים והיקרים שבחברינו מתוך נכונותנו אנו העצמית להקריב את חיינו על מה שאנו לוחמים מזה שנים רבות. זה טבעי, כך חונכנו מילדות וכך הערנו את עצמנו במלחמת דמים זו.
אך כאשר מקבלים את המהלומה - קשה להשלים אתה. קשה לתפוש שהאדם היקר והאהוב על כולנו, כל אלה שעבדו במחיצתו מתחילת המלחמה, לא יחזור עוד לחיות בתוכנו ובמקום טפיחת כתף ודבר רעות יש לומר דברי הספד.
לא הורגלנו להספדים ואף לא נוכל לעמוד בזאת. אי אפשר למצות כל כך הרבה תכונות נפש יקרות של חבר שנופל. איני יודע אף אם היה רוצה בזה- בחייו שנא זאת תכלית שנאה. לא עשה את כל מה שעשה על מנת לספק מחמאות ולשמוע שבחים על מעלותיו ואפיו, אך על אף כל זאת אנו חייבים משהו. אולי אנו חייבים לעצמנו להעלות את דמותו הלוחמת - מחנכת של דבמבם כחבר וכמפקד, ולו גם בקוויה הכלליים אשר היו לאור לרבים רבים מפקודיו אשר באו אלינו תוך סערת המלחמה כירוקים וטירונים ואשר בזמן קצר מאד הפכו לוחמים ומפקדים תחת הדרכתו האבהית, הבלתי אמצעית של הג'ינג'י שלנו. לאחר שלוש שנות חיי מחנות - עבודה ואימונים בפלמ"ח בגלגולי תקופתנו השונות כטוראי וכמפקד, בא כמפקד מחלקה ליד מרדכי בתגבורת הראשונה שהגיעה אז לנגב עם פרוץ המאורעות ומייד לאח"כ כמפקד פלוגה של חלק מהאזור הצפוני של הנגב. עם התגבר קרבות התחבורה הצטמצם שטח פיקודו על אזור יד מרדכי גבר עם והבטחת התחבורה אליהם שהפך במשך זמן קצר לאזור הקשה והרה הדמים ביותר בנגב כולו.
ודבמבם- תמיד בדרכים, אל כל משוריין ואל כל שיירה אשר יצאה נלווה כמפקדה. לא הועילו לעיתים אף תחנונים שכמ"פ אסור לו לצאת עם כל קומץ של אנשים - עליו להישאר בבית ביד מרדכי. הוא יצא כי לא יכל היה שלא לצאת כי אהב את החבריא. היה כאחד מתוכה. היה האבא שלה ועומס האחריות אשר רבץ עליון גם מבחינת הגנת המקום וגם חיי החברים לא נתנו לצאת בלעדיו וכך מאז, דרך קרבות הבטחת השיירות, קרב ברייר, יד מרדכי וגבר עם ועד היום בו נפל תמיד הופיע כדמות לוחמת - מחנכת - אהובה - חברית.
אהבנוהו את הג'ינג'י פשוט אהבה. תמיד תבע מעצמו יותר משתבע מאחרים. תמיד חייב היה ללכת בראש במין פשטות בלתי מתבלטת מתוך אחריותו ומסירותו שאינה יודעת גבול ותמיד החבר שבו קדם למפקד. אהבנוהו כמות שהוא- טוב לב, אמיץ ללא חת ונבון. אולי קשה להשלים עם נפלו כי ראינוהו כאל-מוות, כאחד שלמוות אין שליטה עליו. הוראותיו ופקודותיו נקלטו ע"י החברים כדבר שאין מערערין אחריו כי ידעו שעל דבמבם אפשר לסמוך, אחריו אפשר ללכת בעיניים עצומות. הוא ידע לאחד בתוכו בהצלחה שאין לה שעור את החבר והמפקד שבו עד להתמזגות שנקראה בפי פקודיו - אבא, על אף העובדה שרוב הבחורים בוגרים היו ממנו בגיל. ולכשעזב בתקופה יותר מאוחרת את גבר עם במלחמת "עשרת הימים", הייתה הרגשה כאילו האבא עזב את המשפחה.
קשה היה לקבל את נימוקיו - כשעזב את גדודנו ועבר לגדוד ה- 9, כי פשוט יותר מדי היה מעורה בגדוד. גדל וצמח ולחם אתו וקשה היה לראות את הגדוד בלעדיו.
בתקופת היותנו בבאר-יעקב קשה היה להכירו. בכורח מציאות מסוימת העלה על עצמו מרוב אדישות שכה לא הלמה לו אך ידענו שאין זה גרשון האמיתי כי מסווה זה שהולבש לו בעקב מציאות חיצוניות שכה התנגד לה וכשלא יכל היה לה לאחר מלחמה עקשנית ארוכה החליט להיות "ככל האדם" והעטה לעצמו במתכוון גינון לא לו. עוד חוב גדול אשאר חייב לעצמנו ולו בסיימי עתה אך אי אפשר למצות הכל. אי אפשר להעלות שנת הכרות בעלת תמורות וחוויות כה קיצוניות - על נייר או בעל פה - כל אחד מאתנו יודע מה היה לנו גרשון. העליתי רק קווים - גרשון כפי שהיה בחייו חרות עמוק בזיכרוננו לבלתי שכוח.

...שיתוף הפעולה הראשון בינינו הניב פירות, בדמותם של.. אל נקדים מאוחר למוקדם: היה במערכת הלוחמת הזאת בחור יוצא מהכלל, מ"מ בפלמ"ח, ג'ינג'י לוהט. מהבית הביא אתו שם, אבל הכל הכירוהו בכינויו - דבמבם. הוא היה מפקד המחלקה בגבר-עם. אם היה מאושר מן האחרים, אין זה אלא בזכות המשוריין הירוק שלו. באותם הימים היה משוריין כלי מלחמה יקר מציאות ודבמבם שומרו מכל משמר. יום אחד יצא בשיירה לגבר-עם, נתקל בדרך בכונפים (כך קראנו אז לאנשי הכנופיות הערביות), באו הבריטים, סייעו לאנשי הכנופייה - ושוד ושבר: לקחו מדבמבם את משוריינו והעבירוהו לכונפים. המעשה הפיראטי הזה אכל את דבמבם. יום בהיר אחד אני טס בסיור ורואה בסביבות חאן-יונס, דרומה מבארי, שיירה מתנהלת בדיונות. אני יורד נמוך ומגלה שיירת ערבים. הסתבר אחר כך שהתכוונו, כנראה לתקוף את נבטים. ומה רואות עיני? בראש הכנופיה הנוראה נוסע המשוריין הירוק של דבמבם, שאי אפשר כלל לטעות בזיהויו. יש לי, אמנם אקדח במטוס וזה כידוע נשק המיועד מאז קיומו לתקיפות מן האוויר, אבל ניסיון קודם כזה לא עלה יפה ואפילו נזפו בי בזעם. (לעבדול קאדר חוסיני היה ג'יפ לבן. באחת הטיסות היה איתי מישה, שאז בקושי דיבר עברית, מפקד גדוד שזה מקרוב עלה מרוסיה. למישה היה "קולט" גדול. פתאום הוא אומר לי: "עבדול קאדר". אני מסתכל - ואכן, הג'יפ הלבן נוסע. "אז מה?" אני שואל. "אתה ללכת נמוך", הוא אומר בקול סמכותי. אני "הולך" נמוך, מצד ימין של הג'יפ הלבן, ומישה שולף את ה"קולט" שלו כמו בסרטי המערב הפרוע ויורה ויורה ויורה- לשווא. קיבלתי אחר כך נזיפה הגונה מה"שלטונות" על "הטיסה הקאובוית" הזאת). כאן אני רואה את המשוריין הירוק של דבמבם- ואין לי אפילו מכשיר-קשר. להעברת ידיעות מן האוויר השתמשנו אז בשקיות לבנות, מלאות חול, כמשקולות, ורכוסות בשרוכים אדומים. בתוך שקית קשר כזאת כתבתי פתק לבר-לב וזרקתי בצאלים ועוד פתק הורדתי במשמר הנגב: "כונפים מזויינים נעים בין חצרים, צאלים ונירים ובראשם המשוריין של דבמבם".
חיים מקבל, קורא - מגיח עם כוחותיו. מגיח- כי אז אי-אפשר היה לנהל קרבות ממושכים. הבריטים ישבו בבאר-שבע ובעימארה ועיניהם לטושות. ולכן היו הכוחות מגיחים, מבצעים - ומתקפלים ל"סליק". חיים הספיק לדפוק את השיירה הערבית ושללו רב: הביא את המשוריין המהולל וגם ג'יפ לבן אחד, עם מקלע "בראונינג" ורובה צייד- זה כמו היום, נגיד, "פנטום" חדש וערוך לקרב. את המשוריין החזיר חיים לדבמבם בעליו והעליצות ירדה על הג'ינג'י הנחמד.
את ה"בראונינג" ואת רובה הציד העביר לאנשי יחידתו. וגם אני באתי על שכרי:
חיים בא אלי לניר-עם ואמר: אתה גילית את העסק הזה. הג'יפ הוא שלך !" ...

בסוף אוקטובר עזב כרמי את הגדוד ואת תפקידו קיבל חיים בר-לב. מבצעו הראשון של הגדוד, אחרי חילופי המפקדים, היה מבצע "דבמבם" שנערך במיסגרת מבצע "לוט" לפריצת הדרך לסדום.
ב- 23 בנובמבר יצאו סיירי הגדוד ותפסו, ללא קרב את משטרת כורנוב (ממשית). למחרת הגיעה לשם שיירת הגדוד והציבה כוחותיה במשלטים שמסביב. שיירה נוספת יצאה ב- 25 לנובמבר, דרך מעלה העקרבים לערבה. סיפר חיים בר-לב:
"התקדמתי עם הסיירים לפני הגדוד והגענו עד מעלה העקרבים כשבגדוד והדרגים מתנהלים מאחור. הציוד הובל על משאיות "ברוקווי" בנות 5 טון כל אחת.
לפתע מודיע הסמג"ד: רעש מטוסים ממעל! על השיירה לרדת מהדרך ולהתפזר. השיירה ירדה מהדרך. מעל הופיע מטוס 'פייפר' בודד שלנו.
כשרצינו להמשיך בדרך התברר שהמשאיות העמוסות שקעו בחול עד הצירים. לא נותרה ברירה אלא להפעיל את הזחלים הקטנים, כדי לחלץ את המשאיות הענקיות מהחול. היה זה מחזה משעשע לראות את הזחלים הקטנים מחלצים את המשאיות העצומות".
הגדוד התקדם וכבש את עין-חוסוב (חצבה). לרגל המאורע הוציא בר-לב פקודת- יום לאנשיו בה נאמר:
"ליחידותינו המתבוססות בכורנוב ובעין-חוסוב ולמשמרותינו בנתיבות באר-שבע בואכה סדום - הברכה!
במסענו זה חידשנו את הקשר של פלוגות הפלמ"ח לחבל ארץ זה, קשר שטיפחנוהו משנים. בדרכים עקלקלות התנהלו אורחותינו בימים עברו ונשקנו מוצנע מעין זר. ועתה - הדרכים והגבעות לנו הן. נשקנו האמיץ גלוי לעין השמש. מבטיח את שלטוננו במרחבים אלה.
הרחבנו את שטחי מדינת ישראל. פרצנו וגאלנו מרחבים, אשר מאז שלטון התוהו לא דרכה בהם רגל יהודית. במסענו זה מתגשמת בחלקה משאת הנפש של כולנו.
אנו עומדים באמצע הדרך המובילה לנגב הרחוק, אל חוף ים-סוף. עדיין מתנהלים דיונים מי ישלוט בערבה ורבים הלוטשים עיניהם לחבל ארץ זה. אבל, עובדת היותנו כאן תשים לאל את מזימותיהם.
פזורים על מרחבים, אנו נושאים עינינו לדרום הרחוק נכונים לאות".

חיים בר-לב
מפקד הגדוד

למחרת פרץ הגדוד את הדרך לסדום. במבואותיה ציפו להם עשרות אנשים, שקיבלום בשמחה רבה, לאחר ששת חדשי הניתוק ובידוד מוחלטים.
רודי, מפקד הכוח הנצור, הדביק למג"ד נשיקה רטובה ומצלצלת קבל עם ועדה: "נשיקה, שעד היום אני זוכר אותה לפרטיה" מעיד חיים בר-לב.
מבצע "דבמבם" היה בעל חשיבות מכרעת לגבי המשך כיבוש ושחרור הנגב הדרומי.

(מתוך מכתבו של שמואליק איגרא - הנשק הפלוגתי של גרשון - לחברתו)

באר שבע
שלום לך יקירתי, אהובתי, תרצלה החבובונת שלי.
זה זמן רב מאד שלא כתבתי לך מכתב.
...תרצה, מה קשה המכה שהוכיתי היום בהיוודע לי: גרשון דובמבוים (דבמבם) איננו. היד רועדת, הדמעות זולגות הלב כואב. כאח היה לי מה אהבתיו. לא יכול לכתוב, אפסיק אבכה אולי יוקל לי ואז אמשיך... עברה מחצית השעה, נרגעתי תרצלה חבובה קשה לתפוס זאת... ...המקרה השני עם דבמבם. ביום ראיתיו. אנחנו התלוצצנו, לפנות ערב אמר לי שהוא יוצא לפוצץ גשר. בירכתיו. עבדתי באותו לילה עד שעה 5 בבוקר. בשלוש אמרו לי שהוא נפצע, לקחתי ג'יפ ונסעתי לראותו. הוא היה פצוע קל, חייך ואמר "יש לי מזל, נפצעתי ברסיס שני סנטימטר מהלב, הייתה לי הרגשה לפני היציאה שלא אחזור והנה חזרתי ואני פצוע קל".
נסעתי לעבוד וחזרתי אליו בשעה 4:30 לפנות בוקר. דברנו שוב והנה בא אמבולנס לקחתו לרוחמה לבית החולים. עזרתי לקחתו באלונקה, נפרדנו בשלום גם חייכנו. עודני זוכר את פרצופו וצחוקו החביב. והנה אחרי יומיים הגיעה הידיעה דבמבם איננו. מה חבל ומה כואב הלב...
...אסיים, מחר אכתוב שוב בצורת יומן
להתראות חבובה בחייכך
"מדן – עד באר שבע
עם כל הפלמ"ח"
"מכתבי ומעשי יחדשו כוחותיך
ושבתי ועליתי מעל לבמותיך"
"האמיני יום יבוא טוב יהיה מבטיח לך לחבק אותך אבוא
והכל אסיח לך".
הכל (הכל טוב).
שלך ורק שלך
שמואליק שלך

2 תעודות הרשאה שנתן גרשון דבמבם ליהודה רוטשילד לסייע לו להגיע לרמת גן לפגישה עם בן-גוריון במסכרת המשלחת של חמשת נציגי הישובים המנותקים בנגב. בפגישה שנערכ ב-23 ביוני יחד עם בן-גוריון וסגנו ישראל גלילי התריעו הנציגים בפני בן-גוריון על המצב הקשה, דרשו אספקה, נשק, אימונים ותוספת כח אדם להגנה. הנציגים היו צבי גרשוני (ניר עם), נוימן (חצרים), יהודה רוטשילד (גבר עם), שלמה לוין (בארות יצחק), ראובן צנטנר (דורות).