דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

לוחמת סנש חנה ז"ל

בת קתרינה ובלה
נולדה בהונגריה - בודפשט
בי"א תמוז תרפ"א, 17/7/1921
יחידות: יחידת הצנחנים
נפלה בפעילות מבצעית בשליחות לגולה
במלחמת העולם השניה
בכ"א חשוון תש"ה, 7/11/1944
מקום נפילה: הונגריה
נקברה בירושלים - הר הרצל
בת 23 בנפלה

קורות חיים

בת קתרינה ובלה. נולדה בי"א בתמוז תרפ"א (17.7.1921) בבודפשט, הונגריה למשפחת מתבוללים. אביה היה סופר נודע בארצו ואף שנפטר בגיל צעיר השפיעה עליה דמותו כל חייה. היא למדה בבית ספר הונגרי שבו היתה תמיד בין התלמידים המצטיינים. הרבתה בקריאה ולמדה לנגן בפסנתר וגם עסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית.
בגיל צעיר התחילה לנהל יומן כתיבה שהיה במרוצת השנים מסגולותיה הבולטות. ב- 7.12.1938 כתבה ביומנה: "אינני יודעת אם סיפרתי כבר שהנני ציונית... הכרה ברורה לי שזהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית ושהמפעל הנהדר בארץ ישראל אינו עורבא פרח. אני יודעת שקשה יהיה, אבל הכל כדאי. "היא החלה ללמוד עברית, לקרוא הרבה בנושאי היהדות, הציונות וארץ ישראל והצטרפה לתנועת נוער ציונית.
לאחר שסיימה בהצטיינות את בחינות הבגרות עלתה לארץ ישראל והגיעה אליה בספטמבר 1939. כאן נכנסה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל ולאחר שסיימה בו את חוק לימודיה הצטרפה, בדצמבר 1941, לקבוצת שדות-ים שבחולות קיסריה. ניכר שחבריה בקבוצה עמדו עד מהרה על אישיותה וכשרונותיה, נתנו בה אמון ובחרוה לתפקידים אחראיים ומרכזיים.
ב-8.1.1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היא כותבת לפתע ביומנה: "היה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא". כעבור שבועיים אכן ניתנה לה ההזדמנות לכך כשהוצע לה להצטרף לקבוצה המתארגנת לשם הצלת יהודים מאירופה.
בנובמבר 1943 נשלחה לקורס באלחוט ובינואר 1944 עברה קורס צניחה. על הפגישה הראשונה עמה באותה תקופה מספר חברה לשליחות יואל פלגי: "... היא היתה גבוהה. בישיבתה, בשלבה את רגליה המאורכות והנאות ובהשעינה את ידיה על השולחן הקטן, היה משהו מלבב וכובש. חיילת היתה בחיל האוויר. הכחול אפור של מדיה הלמו יפה את עיניה תכלת. שערותיה החומות-כהות גלשו בשפעת תלתלים רבים סביב פניה המעודנים, המאורכים. היה בה משהו מאוד הרמוני". לאחר שבועות של הכנות אינטנסיביות, הגיעה בינואר 1944 לקהיר ובמארס 1944 הוטסה עם החבורה לבארי שבאיטליה. מטרתם העיקרית של הצנחנים, שיצאו לדרך כקצינים בריטיים, היתה להגיע לארצות מוצאם באירופה, לארגן שם את היהודים לעלייה ארצה ולנסות להציל יהודים רבים ככל האפשר.
יומיים לאחר שהגיעה לאיטליה המשיכה חנה את דרכה וצנחה עם חבריה בלב כוחות האויב, לתוך מעין "אי" של הפארטיזאנים היוגוסלבים, מקום שבו ניטלטלה כשלושה חדשים, מחכה בקוצר רוח להזדמנות הראשונה לעבור להונגריה. פלישת הגרמנים ב- 19.3.1944 הקשתה שבעתיים על התכנית להסתנן להונגריה, ובכל זאת "כאילו בערה האדמה מתחת רגליה. היא חתרה בלי הרף לשם, אל עבר הגבול..."
כותב ראובן דפני: ב- 9.6.1944 עברה חנה בחשאי את הגבול, ובו ביום נתפסה בכפר שבקירבת הגבול. היא נלקחה לבית סוהר והואשמה בריגול. בבית הסוהר עונתה קשה בנסיון להציל מפיה מה האות הסודי של משדר הרדיו אשר עמה אולם היא לא גילתה דבר. פעם ניסתה להתאבד ומשלא הצליחה עונתה כפליים.
חווייתה הקשה ביותר היתה כשהובאה לבית הכלא בבודפשט. הוכנסה לחדר קטן ובו מצאה לתדהמתה את אמה. הפאשיסטים איימו על חנה שאם לא תגלה את סודה יענו את אמה לעיניה ויוציאוה להורג אבל היא עמדה בקשי ערפה. האם והבת הוכנסו לאותו כלא שאליו נשלחו בינתיים גם חלק משותפיה של חנה שנתפסו, וחנה היתה מעודדת אותם במתנות מעשה ידיה שהיתה מגניבה אליהם וב"התכתבויות" דרך חלונה.
כשתפסו הגרמנים כליל את השלטון בהונגריה שוחררה האם, ואילו חנה הועברה לבית סוהר אחר. ב-28.10.1944 החל משפטה שבו הודתה כי באה להציל יהודים והטיחה דברים קשים בשופטים.
בכ"א בחשוון תש"ה (7.11.1944), הועברה לבית סוהר אחר והוכנסה שם לתא הנידונים למוות. קצין מבית הסוהר שנכנס לתאה, הודיע לה כי היא עומדת להיות מוצאת להורג והציע לה לבקש חנינה, אך היא סירבה ודרשה להגיש ערעור. בקשתה לא כובדה. בשעה 10 בבוקר הובלה לחצר הכלא, לפינת הכנסיה הקטנה שבחצר. לא נערך לה טקס הכבוד האחרון הניתן למוצאים להורג. בשעה שעמדה מול החיילים היורים סרבה לכסות את עיניה.
לאחר מותה, נקברה בבית הקברות היהודי בבודפשט, לא הרחק מקבר אביה. כעבור זמן מה קיבלה אמה של חנה פתק שכתבה בתא ימים אחדים לפני ההוצאה להורג: "אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במילים... באהבה אין קץ - בתך".
בכ"ז באדר תש"י (16.3.1950), שש שנים לאחר מותה, הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בביתה של חנה, בשדות-ים שבקיסריה, צנחו צנחנים והניחו זרי פרחים על ארונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חבריה של חנה וראשי האומה, הניחו זרים על קברה.
חנה השאירה אחריה יומן וכתבים אחרים, בהם מחברת שירה "ללא שפה". בין שיריה הנפוצים ביותר - "אשרי הגפרור", שכתבה ביוגוסלביה סמוך לזמן שעברה להונגריה, ונתחבב על חובבי שירה בארץ. הוא גם הולחן, הושר ומושר על ידי רבים. שירה האהוב ביותר הוא "הליכה לקיסריה" ("אלי, שלא ייגמר לעולם") אותו כתבה בקיסריה ב- 1942 והוא הולחן על-ידי דוד זהבי. הניחה אם ואח.

אלבום תמונות

מפרי עטה

מפרי עטה

קטעים מיומנה

8.1.1943 - קיסריה
היה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עלית נוער ולהביא גם את אמא. ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, לפי שעה, התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלשה ימים הייתי בתל אביב ובירושלים לשם סידור הענין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? - ובינתיים בחרו בי כאן למחסנאית (איקונומית) וכל התנגדותי לא הועילה. אין לי כל רצון לעבודה זו, אבל אין ברירה.
אני מתביישת בפני עצמי בשל הקובלנות האלה, אבל אינני יכולה להשתחרר מהרגשה זו: שנים הולכות ומתבזבזות, שנים המיועדות ללימוד, להשתלמדות. אני בטוחה, שלו יכולתי ללמוד דבר באופן יסודי, בשלמות, הייתי יכולה להביא הרבה יותר תועלת גם לקבוצה ולמצוא יותר סיפוק. לעומת זה מטילים עלי עבודות שונות שתובעות ממני לתת רק מתוך ה"מלאי" שלי, בלי להוסיף עליו. עד מתי אפשרי כך?
שקר - עונה קול אחר. - אני לומדת - לומדת חיים. וגם זה לא. אני חיה בעולם שאני בונה אותו בלי כל קשר עם העולם החיצוני. אני חיה כאן כטיפת שמן במים. אני בתוך המים, לפעמים צפה ועולה ולפעמים שקועה בפני, אבל תמיד נשארת עולם בפני עצמו, בלי להתמזג עם אף טיפה אחרת.
ביקרתי את מ. לפני כמה ימים. כל כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי.
אבל על כל אלה אינני יכולה לחשוב ברגע שאני זוכרת את אמא ואת אחי. לפעמים תוקף אותי פחד איום: האם נתראה עוד פעם? ושאלה מנקרת ונוקבת: המותר היה. האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?
פעם בעבדי במספנה שאל אותי א., ככה סתם, האם אני "טובה". התחלתי להרהר בשאלה. אולי לא, אינני טובה. לאלה שקרובים אלי, שאוהבים אותי, שטובים אלי, אכזרית אני. רק למראית עין טובה אני. למעשה יש לי לב קשה כאבן ליקרים לי, ואולי גם לי לעצמי. אינני מסוגלת להמשיך. העינים נעצמות. בחדר הכל ישנים כבר, גם זמני הגיע.
איני יכולה לתת את עצמי בחלקים, או את הכל, גוף ונפש יחד, או לא כלום...


22.2
כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב-8.1 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת ובערב קבענו לשוחח במקצת. תוך כדי שיחה סיפר לי שהנה מתארגנת פלוגה שתפקידה... בדיוק כמו שהרגשתי אז... הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות כזאת! ותשובתי היתה כמובן שאני נכונה ללא כל היסוסים. אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עלייתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי. וכעת אני מרגישה שוב מתיחות לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליות שבו. ייתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה: הענין נדחה או שלא יקחו אותי. אבל אני חושבת שיש בי תכונות המכשירות אותי לתפקיד הזה ואלחם בכל יכלתי בעדו.
בלילה קשה לי להירדם מהתמונות שאני מציירת לעצמי. איך אנהג במצב זה ואיך במצב אחר. איך אודיע לאמא על בואי ואיך אארגן נוער. הכל עודנו סתום כעת. נראה מה יביא העתיד.
היום אני עובדת אחרי הצהרים. אני אוהבת את הבוקר השקט; בחדר נקי וטוב לשבת לבד; לקרוא, לכתוב...
הנה מצלצלים לצהרים, לא הרגשתי כי הזמן עבר כל כך מהר. אני הולכת לעבודתי - הפעם הראשונה בתור "מבשלת". נראה מה יצא מזה.


29.5
אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר. נדמה לי שכלפי חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאה את עבודתי היום יומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכל כאילו ממרחק. את הכל אני רואה כבר מבחינה זו: האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. אינני רוצה להתקשר לאנשים. יותר קל ללכת. לא, זה שקר. דוקא עכשיו הייתי רוצה אדם קרוב לי...


12.6 - קיסריה
בקבוצה הוחלט על גיוסי. בימים הקרובים אצא לקורס.


2.10
זה חודש בערך שסיימתי את הסמינר ואני נמצאת בבית, בקיסריה. עבדתי במטבח, בגן, בכביסה, בניקוי רצפות. כעת אני שומרת. אין לי הבדל גדול באיזו עבודה. אני שמחה להיות בבית, לראות את האנשים...
מאחי שוב אין לי ידיעות, אבל אני מחכה לבואו. הוא בספרד. כל כך הייתי רוצה כבר לראות אותו.
נסיון קטן שהיה לי עם חברים חדשים שבאו כעת אלינו מוכיח לי שהתפקיד העומד לפני מתאים לי. אבל מתי? הן יכולה לעבור שנה, ואפילו שנתים, עד הפעולה.


11.1.1944
השבוע אסע למצרים. מגוייסת חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותי מסביב לזה, על החדשות שקדמו לכך - אין ברצוני לכתוב.
אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן.



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטה

לחברי קבוץ קסריה

שעה לפני היציאה - 13.3.1944
(לפני צאתה באוירון מאיטליה ליוגוסלביה)

חברי קבוץ קיסריה

חברים יקרים
בים, ביבשה, באויר, במלחמה ובשלום.
אנחנו הולכים כולנו למטרה אחת.
כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו -
אין הבדל בין תפקיד לתפקיד.
אזכור אתכם הרבה,
כי זה הדבר שיתן לי כוח.

בברכת חברים חמה
חנה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח