דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי אלוני מרזל ישראל ז"ל

בן מרים ופנחס
נולד בתל אביב
בי"ט אלול תרפ"ח, 4/9/1928
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", מחלקת הל"ה
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן פנחס ומרים. נולד ביום י"ט באלול תרפ"ח (4.9.1928) בתל-אביב. למד תחילה בבית-החינוך לילדי עובדים ובבית הספר העממי "תל-נורדוי". אחר-כך עברו עליו שנים אחדות בנכר, במצרים. למד בבית ספר נוצרי צרפתי על יד קהיר, ובפנימיה שלידו.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוחזר לארץ. בהיותו אך בן 13 - הוא העלים את גילו הנכון - הלך להכשרה חקלאית בנען. שם עבד בטרקטור ונפצע בתאונת עבודה. חזר לזמן קצר לתל-אביב. אחר חדשים מספר הצטרף ל"חברה הארצישראלית" של "השומר הצעיר" והלך עמה לתל-עמל. שלוש שנים חי ופעל בתוך החברה הזאת ונפשו נקשרה בה בקשרים אמיצים. משהוקם הפלמ"ח, הצטרף להכשרה המגוייסת שבשער-העמקים. הוא נשא את נפשו לשוב, בעבור הזעם, לחיי עבודה בקיבוצו שעבר בינתיים מתל-עמל לרוחמה.
עם פרוץ מלחמת השחרור שירת בחטיבת "הראל" שבקרית ענבים ומשם נקרא עם חבריו להחיש עזרה לגוש עציון. נפל עם אנשי מחלקת ה"ל"ה" ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948).
נקבר עמהם תחילה בכפר עציון והובא לקבורת קבע עם שאר חללי הגוש על הר הרצל ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).
בן 20 בנפלו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

ילדות עגומה- מפי אמו

ילדות עגומה
כאשה עובדת, ששעו תעבודתה בלתי מוגבלות, לא יכולתי לטפל בבני והוא גדל בלי טיפולה של אם ובלא לטיפת ידה. בהיותו בן שמונה חדשים הכנסתיו לבית-תנוקות, בן שנתים וחצי- לגן ילדי אמהות עובדות, ואחר כך לבית החינוך לילדי עובדים. הוא היה אחד התלמידים הטובים. אך הנה בא אביו והעביר אותו למצרים, לבית הספר של המיסיון. בן תשע מצא את עצמו מוקף, בבית הספר ופנימיה שלידו, ילדים זרים, עוינים לו. ואף המורים לא נטו לו חסד. באחד הימים פרצה מריבה בינו לבין ילד ערבי, המורה לא טרח לברר את סיבת המריבה ופנה אל בני:' היהודים מארץ ישראל פראי אדם הם'. בני ענה לו:' והערבים הם כלבים פראים'. עזב את הכיתה וסרב לחזור לשיעוריו של אותו מורה, עד שמנהל בית הספר התערב בדבר והצדיק את בני בריבו. הילד סבל מאוד באוירה העוינת ויום אחד חפר תעלה מתחת לגדר וברח. דודתו מצאה אותו, אחרי חיפושים רבים, והחזירה אותו למוסד השנוא עליו. הוא נשאר במוסד שנים אחדות. לאט לאט הסתגל לסביבה הזרה ואף שכח את שפתו העברית. בפרוץ המלחמה העולמיץ הוחזר לארץ ועד מהרה התאקלם בה מחדש.
מפי האם
מתוך "ספר הלמד הא"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

בחברת הנוער בשער העמקים

בחברת הנוער בשער-העמקים
ישראל בא אלינו לראשונה בינואר 1946.
זכורתני ערב אחד, באתי להרצאה והנה פנים חדשות: בחור יפה, שחור, גבוה. באותו ערב ראשון להופעתו אצלנו כבר השתתף בויכוח שלאחר ההרצאה. מחשבותיו ודעותיו היו נאות ונבונות. אחר כך נודע לי, כי בא להצטרף לחברתנו. שוחחתי איתו לא אחת והכרתיו היטב. אהב את הארץ, אהב את האדמה, ובימי שלום, כל כמה שהספיק לעבוד, היה יושב על הטרקטור ונוהגו ביד בוטחת. אלוני היה השם שבחר בו, ואמנם שאלון היה, חסון ונאה, וכאלון נפל שדוד...
בהזמנויות שונות היה מספר על חייו ולימודיו במצרים, שהיו למורת רוחו, וכי בשובו הוצרך לחזור ולללמוד את שפתו. הוא לא רצה עוד להמשיך וללמוד בביתהספר, ובהיותו בן שלוש עשרה שנה עזב את ביתו והלך להכשרה בנען. שם אמר כי הוא בן שש-עשרה, וכך נכנס לחיי עבודה עם גדולי הגרעין, עבד יום שלם ונשא בעול כמוהם. בתאונה בעבודה נשברו לו צלעות אחדות והוא חזר הביתה, לתל אביב. הנוער העירוני, בריקנותו, לא נראה לו, ואחר שהחלים, הצטרף ל'חברה הארץ-ישראלית' של השומר הצעיר והלך עמה לתל-עמל. שם נעשה עד מהרה לאחד מעמודי התווך של החברה, אך בבוא שעת ההכרעה החליט להתגייס לפלמ"ח. רק קבוצת 'צבר' בבית-זרע וקבוצתנו בשער-העמקים היוו אז חברה מגוייסת של השומר הצעיר, וכך הגיע אלינו.
ישראל היה אהוב עלינו מאוד. היה חכם, ישר וגלוי לב, ידע וקרא הרבה, ידע שמחת חיים ואהבת עבודה ועוז רוח להפליא. גם אצלנו היה פעיל ומורגש בחברה. רצינו כי יצטרף אלינו כחבר, ובטרם מלאה תקופת מועמדותו שאלתיו, בשם המזכירות, אם הוא מסכים להיות חבר בהכשרתנו. הוא סירב, אמר כי עדיין אינו מכיר אותנו די הצורך וכי הוא רוצה להמשיך ולחיות אתנו מבלי להיות לחבר. לאחר חודש חזרנו ודיברנו אתו. מאחר שעמדנו לפני בחירות ורצינו להכניסו לועד. הוא הסכים והצטרף לחברה ולועדה, אולם הרגשתי כי נענה לכך כאילו מתוך לחץ. ישראל לא הרגיש את עצמו בטוב בינינו, לא היתה זו הסביבה המתאימה לו:חברינו רובם מבוגרים ממנו, שקטים יותר, מכונסים יותר לתוך עצמם. ואמנם לאחר זמן לא רב חזר ונצטרף לחברתו הקודמת, שהיתה אז הקיבוץ הראשון בקיבוץ הארצי. ישראל היה עקבי מאוד, ומשהחליט לחזור לקיבוצו ברוחמה נמנע מלהשתתף אתנו בכל פעולה צבורית והתרחק מחיינו. היה נוסע לעיתית קרובות לרוחמה, מחליף עמהם מכתבים כל הזמן. כוחו, מרצו ורצונו יכלו למצוא להם אפיקם המתאים בקיבוץ צעיר, הנתון בקשיים, ואמנם ציפה לסיום הכשרתו המגויסת כדי לשוב לחברתו. ישראל נשלח לקורס של מפקדים, אך לא סיים אותו מחמת מחלה. אף לא הצטער על כך, כי ברור היה לו שכטוראי ישוב יותר מהר לקיבוצו מאשר כמפקד... אכן לרוחמה, אל קיבוצו אשר כה התגעגע אליו, לא הגיע. הוא נשלח לקרית ענבים ומשם יצא עם חבריו להחיש עזרה לגוש עציון, הלך ולא שב...
מפי חברה שהיתה יחד עם ישראל אלוני בהכשרה המגוייסת
מתוך "ספר הלמד הא"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו- יוסף רבלין ז"ל

האחרון מבין השלושה שהכרתי ושחיינו בצותא בתל-עמל במשך ארבע שנים, ענק היה בגופו וברוחו, מגיל שלוש-עשרה עבדנו למדנו יחד בקבוץ נאה זה. ובמעלליו יתנכר נער. כבר אז נטל על שכמו את כל העול. וכשחבר היה נרפה בעבודתו או בתפקידו, היה הוא נוטה את שכמו הרחב למען מלא את תפקיד החבר. והפעולה היתה נזקפת על שם החבר אשר למענו היה עובד. אחרי שעברו את לימודי הנוער בתל-עמל עבר לחטיבה בשער-העמקים, גם כאן הוכיח, הוכחה גדולה יותר כמה מוכשר ענק זה לעזור ולהועיל לכלל ואם כי גופו בלט מעל לכולם כמו שנאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם, כך לא הובלט. ומיד היה נדחק לקרן זוית, כמובן חוץ מאשר לפעולה למען האחר, ולפעולת מגן אחת, נועזת גדולה והרת סכנות הוציא לפועל בשקט ובצנעא.
לאחרונה נשלח לירושלים לעמוד עם בחוריו במצור, ובהגיע ידיעת המצור על גוש-עציון יצא יחד עם השלושים וחמישה לפעולת שגב זו. ויחד עם שלושים וארבע חבריו נפל בשדה המלחמה, בהיותו רק בן תשע-עשרה שנה.
יוסף רבלין ז"ל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.