ונזכור את כולם

סגן בוקעי יעקב ז"ל

בן אדל ובכור-מרדכי
נולד בסוריה
בד' חשוון תרצ"א, 26/1/1930
יחידות: יחידת המסתערבים, פל' ה'
בהכשרת מאבק
נפל בפעילות מבצעית מעבר לקווי האוייב
בז' אב תש"ט, 2/8/1949
מקום נפילה: ירדן
נקבר בירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן מרדכי ואדל. נולד בשנת 1930 בדמשק שבסוריה. בבית היו עוד עשרה אחיות ואחים. כולם עזבו את סוריה. בדמשק סיים את בית הספר "אליאנס", ועוד שתי שנות בית ספר תיכון. למרות גילו הצעיר השתייך לתנועת "החלוץ", ועלה לארץ במסגרת הכשרת הנוער. כאן נקלט בקיבוץ אשדות יעקב, ועסק בעבודת אדמה וחשמלאות.
בגיל 16, שנה לאחר שעלה ארצה, הצטרף לגדודי הנוער של "ההגנה". השתתף בפעולת תגמול נגד תחבורה ערבית בחיפה. במלחמת השחרור לחם במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. בשלב מסויים עבר קורס צניחה של צה"ל בצ'כיה.
במבצע מיוחד שערך פוליטרק הפלמ"ח בני מהרשק, אותרו שמות של חיילים נבחרים, מיוצאי עדות המזרח, למשימות מיוחדות. בוקעי הועבר ליחידת "השחר", יחידת ה"מסתערבים" המפורסמת. אנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח התמחו בפעילות בעומק שטח האויב. הם יועדו לשמש סוכנים, אוספי מידע, מבצעי חבלות, מחסלי סוכנים, אנשי מפתח שתולים בצבאות האויב. כל מה שקשור בריגול נגדי.
לאחר הקמת צה"ל הפכו ה"מסתערבים" למרכיב מרכזי בשירות המודיעין תחת השם "ש.מ.18". בכרטיס האישי של בוקעי, בשירות המודיעין, מסופר שהוא קיבל המלצות משני חברי אשדות-יעקב, זאב קרפ ואברהם אפשטין. הפטרונים של בוקעי ב"ש.מ. 18" היו "סמעאן" סומך ויעקב נמרודי. בוקעי זכור כאיש שקט, שהשתוקק למבצעים, שחונן בקליטה מיוחדת.
יעקב נבחר לאחת מהמשימות החשובות והנועזות: הקמת בסיס הריגול והחבלה בירדן, ביחד עם חברו אפרים. ההכנה היתה קפדנית, השניים התכוננו במשך שישה חדשים ליציאה זו.
תכנית ההחדרה התבססה על העובדה שבתחילת שנת 1949 עמדה ישראל להחזיר לירדן כ-450 מסתננים ושבויי מלחמה, בעקבות הסכמי שביתת הנשק. בוקעי ואפרים היו אמורים להיטמע בתוכם. סיפור הכיסוי שהוכן עבור בוקעי ואפרים הציג אותם כמסתננים שנעצרו בישראל. הסיפור לווה במסמכים, כולל תעודות לידה, תעודות זיהוי וניירות שונים. בשלב הבא הושלכו השניים לכלא רמלה, יחד עם יתר הפליטים הערביים. יחד עם שאר האסורים הם ספגו מכות מהסוהרים.
ביום 3.4.1949 יעקב בוקעי ואפרים יצאו עם קבוצה של חמש מאות פליטים ממחנה השבויים בסרפנד בשער מנדלבאום בירושלים. התכנית היתה ללא דופי - אבל משהו בכל זאת השתבש. עד היום אין אנו יודעים מה קרה ליעקב בוקעי. ישנה סברה שכשל בלשונו ואמר שהוא מסוריה. על פי סברה זו, בוקעי ועוד כמה פליטים שאמרו שהם רוצים לעבור לסוריה, נעצרו ונכלאו בקישלא בירושלים. לאחר מכן הועבר לבית הסוהר בעמאן.
במכתב ששלח, מכתב שהגיע חודשיים לאחר תלייתו, הוא כותב:"אני חושב שהאיש אשר הזכרתי לפני יציאתי, הוא אשר הסגירני והפילני בפח".
ניסיונות לבדוק מה עלה בגורלו של יעקב עלו בתוהו. מספר לוחמים מהיחידה, בעלי ניסיון רב, נשלחו מבירות ומדמשק לעמאן ולירושלים, לבדוק ולנסות למצוא ולו רמז קל על גורלו. ניסיונות אלה עלו בתוהו. הירדנים לא פרסמו שתפסו מרגל- ומשפטו נשמר בסוד.
מגעים בין נציגי מדינת ישראל וירדן לא נשאו פרי. המלך עבדאללה אישר את גזר דין המוות שהוטל על בוקעי. בוקעי הוצא להורג ב- 2.8.1949. ניתלה בכלא אל-ממתא אשר בעמאן וכפי הנראה בבית קברות בסביבה.
יתכן שהירדנים לא ידעו שהם לכדו מרגל ישראלי, משום שלא דיבר ולא הוציא מילה מפיו על חבריו ולא על אפרים אשר יצא עימו לדרך, שממנה לא שב.
בוקעי כתב מכתב שהעבירו באמצעות אסיר שישב עימו בכלא. מילותיו האחרונות במכתב:"לא בגדתי, מצפוני וליבי נשארו וישארו אצלכם כל עוד אני חי בעולם האפל הזה". הוענקה לו דרגת סגן לפי פקודת מטכ"ל.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

על נסיבות מותו

היום, ביום חתימת הסכם השלום עם ירדן, הורה ראש הממשלה להניח זרי פרחים על קבריהם של כל חללי צה"ל אשר נפלו במערכות ישראל.
על קברו של יעקב בוקעי לא יונח זר, כי מקום קבורתו לא נודע.
בראשית 1949 הוחלט להחדיר שני סוכנים מיחידת השחר, לירדן לסוריה וללבנון. ראשי יחידת השחר היו - מפקד היחידה דאז, שמריהו גוטמן, סגן המפקד - סמעאן סומך, קצין המבצעים - פרץ גורדון וקצין המודיעין - יעקב נמרודי.
שני הלוחמים, בוקעי ואפרים נבחרו לצורך המשימה.
השניים התכוננו במשך ששה חדשים ליציאה זו.
זה היה לפני 45 שנה ב-3.5.49 יעקב בוקעי ואפרים אפרים יצאו עם קבוצה של חמש מאות פליטים ממחנה השבויים בסרפנד ועברו את הגבול בשער מנדלבאום בירושלים.
במעבר, קבוצת הפליטים בהם שני הלוחמים, הסתדרו בשורה ערפית לקבל תעודות מעבר לעבר הירדן. בצידו השני של הגבול חיכה להם עבדאללה אלתל.
באותה תקופה, היחסים בין ירדן וסוריה היו מתוחים והפליטים נשאלו אם מוצאם מסוריה. אפרים השיב בשלילה ועבר את הבקורת ללא בעיות.
עד היום, אין אנו יודעים, מה קרה ליעקב בוקעי.
ישנה סברה, שכשל בלשונו ואמר שהוא מסוריה. ע"פ סברה זו, בוקעי ועוד כמה פליטים, שאמרו שהם רוצים לעבור לסוריה, נעצרו ונכלאו בקישלא בירושלים.
לאחר מכן בוקעי הועבר לבית הסוהר בעמאן.
במכתב ששלח אלינו, מכתב שהגיע חודשיים לאחר תלייתו, הוא כותב: "אני חושב שהאיש, אשר הזכרתי לפני יציאתי הוא אשר הסגירני והפילני בפח."
נסיונותינו לבדוק מה עלה בגורלו של יעקב בוקעי עלו בתוהו.
מספר לוחמים מהיחידה, בעלי נסיון רב, נשלחו מבירות ומדמשק לעמאן ולירושלים, לבדוק ולנסות למצוא ולו רמז קטן על גורלו. ניסיונות אלו עלו בתוהו.
הירדנים לא פרסמו, שתפסו מרגל - ומשפטו נשמר בסוד.
מגעים בין נציגי מדינת ישראל וירדן - לא נשאו פרי.
המלך עבדאללה אישר את גזר דין המוות, שהוטל על בוקעי.
בוקעי הוצא להורג ב-2 באוגוסט 1949
עיתוני ירדן הודיעו כי יהודי עירקי, בשם אליהו ח'צר, הואשם בריגול, נשפט והוצא להורג.
יתכן שהירדנים לא ידעו שהם לכדו מרגל ישראלי, משום שלא דיבר ולא הוציא מילה מפיו על חבריו ועל אפרים אשר יצא עימו לדרך, שממנה לא שב.
בוקעי נתלה בכלא אל-מוחתא אשר בעמאן וכפי הנראה נקבר בבית קברות בסביבה.
נסיונות רבים נעשו כדי להעביר את עצמותיו לקבורה בישראל, כולם עלו בתוהו.
הידיעות שקיבלנו היו, שעל בית הקברות נסלל כביש והעצמות הועברו למקום בלתי ידוע.
בוקעי כתב לחבריו מכתב, שהעבירו באמצעות אסיר שישב עמו בכלא.
מילותיו האחרונות במכתב: "לא בגדתי, מצפוני ולבי נשארו וישארו אצלכם כל עוד אני חי בעולם האפל הזה."

חומר נוסף על הפרשה נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.