דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט מאירי "צ'רנוציפקה" ראובן ז"ל

בן חנה-גיטל ויחיאל-מאיר
נולד בפולין
בז' תשרי תרפ"ב, 9/10/1921
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים"
נפל בקרב
בד' אייר תש"ח, 13/5/1948
מקום נפילה: כפר עציון-הקרב האחרון
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 26 בנפלו

קורות חיים

בן יחיאל-מאיר וחנה-גיטל לבית גוטנטאג (טביומי). נולד בתאריך ז' בתשרי תרפ"ב (9.10.1921) בריפין שבפולין למשפחה אמידה של חסידי-גור וותיקים. למד בחדרים ובשטיבל. ראובן ואחיו למדו לימודים כלליים בשיעורים פרטיים בבית, ועמדו בבחינות שנתיות בבית-הספר הממשלתי. קרא בספרות הפולנית ולמד עברית ותולדות ישראל. בגיל 16-15 היה פעיל ובעל השפעה ב"צעירי אגודת ישראל", עזר בארגון "בנות אגודת ישראל" ובביסוס בית-הספר לבנות "בית יעקב". שאיפתו הייתה לעלות ארצה, בהשתדלות שני דודיו וקרוביו תושבי הארץ, קיבל רשיון-עלייה כתלמיד בית-הספר הריאלי ''תחכמוני" בתל-אביב. בקושי השיג את הסכמת הוריו והבטחתם לשלוח כסף לכלכלתו, ובחורף תרצ"ח עלה ארצה והתחיל ללמוד. בגלל מצבם הדחוק לא יכלו הוריו לעמוד בהבטחתם והוא הפסיק את לימודיו וניסה להסתדר בעבודה. שאף ללמוד במקוה-ישראל. פרש מ"פועלי אגודת ישראל", ניסה להתקבל לנוטרות וחיפש דרכים להצטרף להגשמה חלוצית דתית. כששמעו הוריו על מצבו ולבטיו הזמינוהו לחזור "הביתה". השיב להם שאין כל טעם לחזור ל"גן-העדן" ההוא, שיהודים מוכים ונרדפים בו. וכאילו נזרקה נבואה מפיו הוסיף: ''אתם, הורי היקרים, צריכים לדאוג לעתידכם ולעתיד יתר הילדים... עצתי שתתחילו לחסל את עסקיכם ולהעביר את המשפחה בהדרגה לארצנו, כל זמן שהדבר עוד אפשרי ככל שתקדימו יהיה יותר טוב"...
בהשפעת דודו, ר' משה טביומי, הצטרף בשנת תרצ"ט לקבוצת "אברהם" בכפר-פינס. תחילה בהיסוסים, בגלל מראהו הצעיר והמפונק והביישנות שבהליכותיו, אך במהרה נקלט יפה בחיי החברה והעבודה. השתתף בפלוגות-עבודה של הקבוצה בכפר-הרא"ה, בגבעת-עדה ובקבוצת-בניין בטירת-צבי, ונודע בין איכרי הסביבה כאחד מטובי הפועלים. מילא תפקידים כגזבר, מנהל-פנקסים וכו'. התבלט כחבר פעיל בין אנשי ''המשמרת הצעירה" בקבוצה והתמזג בשירה לבבית, בשיחות, בסיפורים ובריקודים עם חבורות הנוער שגויסו מזמן לזמן לעזרת הקבוצה בעבודה..
התאמן ב"הגנה'' ובקיץ תש"א התגייס לאחד הגרעינים הראשונים של הפלמ"ח. לאחר שנה עבר להדרכה במחלקה הדתית של הפלמ"ח בעיינות. השפיע על הבנים ועל הבנות שב"עליית-הנוער" מרוח החלוציות הדתית ולימדם עברית, בחבורתו בפלמ"ח היה הרוח החיה באימונים, בעבודה ובמסעות, וכן בעריכת תפילה בציבור ושיעורי תורה בקביעות. ביחוד הנעים בזמירות שבת, בניגונים חסידיים וכשליח ציבור ב''ימים הנוראים". סיים קורסים למ"כ ולסיירות, ולחופשותיו היה הולך הביתה, לקבוצתו בכפר-פינס ואחר-כך בכפר-עציון.
כששוחרר מהפלמ"ח, בראשית שנת תש"ה, התמסר לעבודה בחריש ובהכשרת קרקעות בשתילת עצים ופרחים במחנה בית-המרגוע בכפר-עציון, התמסר במיוחד לטיפוח גינות נוי, עסק בהדרכת נוער עולה ושימש לפעמים בהדרכת נוער במסגרת-אונר"א, במחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה. קשר קשרים עם מוסדות עזרה ושלטונות, ביקר בארצות שונות ובמרכזים השונים בענייני הצלה ותנועה. התבלט בעבודתו וסייע לפליטים בחומר וברוח. בקיץ תש"ז הועבר למינכן כדי לנהל את המרכז לתנועת "המזרחי" ו"תורה ועבודה" שבאיזור האמריקני.
בחורף תש"ח, כשקבוצת כפר-עציון הזעיקה אליה להגנתה את כל החברים ממקומות פזוריהם, היה ראובן אחד משלושת השליחים שהקבוצה ראתה צורך להשאירם בעבודתם בגולה, אך הוא לא שעה לדרישות מרכז התנועה, וב-כ"ג באדר תש"ח חזר ארצה. בחול-המועד פסח הגיע במטוס לכפר עציון ומייד עבד בעבודות הביצורים וההגנה, כאחד וותיק ומנוסה. בקרבות האחרונים פעל נגד האוייב במכונת-ירייה כבדה.
ביום האחרון ד' באייר תש"ח (13.5.1948), כשפרצו שריוני הלגיון הערבי אל הכפר, הצליח להימלט עם כמה מחבריו מעמדה מס' 3 שבקטע המזרחי לחורשת "שיר השירים", ושם השיגתהו יד האוייב. ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר, עם שאר חללי הגוש, למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

עיינות, מוצש"ק כח בטבת תשד

לדב הרחוק הקרוב, שא ברכה נאמנה מקרב לב!
... ובמה אתחיל? חבל שלא התפנית אז, בביקורך בארץ, לסור אלינו, לשמוע ולהשמיע, לראות ולדעת את הנעשה אצלנו כיום; שהרי העולם איננו עומד במקומו והדברים מתחדשים ולובשים צורה אחרת. גם הלכי רוח משתנים; גם יחסי אנשים לדברים מסויימים עוברים תחת שבט ביקורתם, למרות מה שברוב המקרים אין הם יכולים לשנות את הדברים מעיקרם.
וכל זאת להביע במכתב קצת קשה. וכן אינה דומה ראייה לשמיעה. ולקבל דברים הנאמרים פנים אל פנים מכלי שני - הלא בשעת ההעברה מתנדף הרבה מריח הדברים! הנה ערכה של המלה הנכתבת בעינו עומד, שכן כוחה יפה לגשר ביני ובינך.
למען האמת יש להודות, שהיינו קצת עסוקים בזמן האחרון. תאמר: "עסוקים?" והלא גלויים וידועים לפניך מעשינו. לא בגדולות אנו מהלכים ואין אנו חובקים זרועות עולם. מצומצמות מאוד האפשרויות שלנו ואל לנו לשאת את עינינו אל אירופה הכבושה או אל המחנות אי שם בחוץ לארץ.
והנה ענין הטיולים. לכאורה, דבר כל כך פשוט ומובן, אבל ערכו רב וברכה צפונה בו. תאמר: בילוי זמן יפה! אך לא רק זאת. וגם לא קל לעשות את הדבר הזה. ולעצם ערך הדבר: בכל הדברים שעלינו לבוא אתם במגע ראשית חכמה היא הכרת הדברים עצמם. ואין צריך לאמור, כי כדי לאהוב דבר יש לדעתו תחילה. ואפשר להמשיל הרבה משלים על זה הדרך.
ולעינינו: בתנאים שלנו אין אנו יכולים לאהוב את הארץ מבלי שנדע אותה לארכה ולרחבה, לבוא בסוד עמקיה והריה, אגמיה ונחליה ומה גם שאנו אומרים: "זאת הארץ לנו היא ולבנינו אחרינו, ירושה מאביר יעקב!" ועד כמה מוזרה היא הטענה הזאת כשאין אנו יודעים אפילו ומכירים את נחלתנו. ועד כמה אין אנו יודעים את הארץ ירגיש כל מסייר שנטה מן הדרך והכביש הרגילים ופתאום מתגלית לפניו ארץ לא נודעת.
וכמה וכמה פעמים כבר נכשלנו בגלל ההזנחה הזאת - החל בעיני התיישבות וגמור בעיני בטחון, ובפרט בשנות המאורעות. כמה אנו משלמים "רבי געלט" כשאנו מתיישבים באיזור חדש. כמה עולה אי ידיעה זו של הסביבה, הרי רק את הקרובה ביותר אנו מכירים, את עשרת הק"מ או את חמשה עשר הק"מ הקרובים לנקודה אנו מכירים, והשטח שמעבר לתחום הזה נשאר כספר החתום בשבילנו. ואם הדברים נכונים לגבי עמקים ושפלות, בהרים רע המצב פי כמה וכמה. מה מעט עשינו בענין זה. מה קטן הוא מספר ישובינו באזורי ההרים, שהם הרוב בשטחי ארץ ישראל. והלא פעם היה במצב הפוך!... ובעיקר הרגשנו את הדבר בשנות המאורעות. עד כמה היטיבו לדעת המתנקשים בנו כל מבוא ומוצא בנקודות שלנו, כל עמדה וכל נקודת תורפה, את שעת צאתנו לעבודה ואת שעת שכבנו לישון וכו'. ומה ידענו אנו עליהם? כמעט ולא כלום! מה ידענו אנו על מקומות הסתר שלהם ועל האזורים ששם הם מסתובבים באין מפריע? וזאת יש להודות: ההרים היו שלהם. ולא רק שאנו לא "הכנסנו את אפנו" לבין ההרים, אלא שגם ידם של השלטונות היתה קצרה להגיע לשם, בלכתנו בין ההרים נראה עד כמה הם אידיאליים לפעולות ידועות. מתנגדינו ידעו לנצל את הדברים האלה; הנבין גם אנחנו בעינינים אלה ונדע לנצלם לטובתנו?...
... למען בצע אל נכון את הדברים האמורים לעיל ייסדנו מעין חוג. ואלה מקצת מתפקידי החוג: לדעת את הארץ של התנ"ך - זאת אומרת, להכיר את המקומות הנזכרים בתנ"ך ולזהותם, וכן גם מקומות הנזכרים בתלמוד, בספרי היסטוריה וכו'. יש שהדברים גובלים עם ארכיאולוגיה. נכללת גם ידיעת החי והצומח, ידיעת הקרקע והמים, תנאי ההתיישבות בשטחים הנתונים או אפשרות להתיישבות חדשה. וכן גם הכרת התושבים השוכנים באזורים, הליכותיהם ומנהגיהם, וגם שאלות בטחון...


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

לינץ, טבת תש"ז

"אצלנו" כאן עומד החורף בכל תוקפו. בראשונה נראה היה שדי יהיה לנו בגשמים ובבוץ... אמנם, גם כשהשמש זורחת בארצות הגויים, את לבות היהודים אין היא מצליחה לחמם, אולם כשהיא מסתירה פניה, שבעתיים יורגש הדבר במחנות שלנו. אמרתי פעם למנהל המחנה שלנו: נראה שמצב רוחם של האנשים איננו רע. "כן", ענה לי, "כבר יומיים לא ירד גשם, תראה אותם אחרי שבוע של גשם"... ואכן ראיתים... הנך נכנס לבית הספר, ועד מהרה אתה נוכח שחמישים אחוז מהילדים לא הופיעו. אין נעלים, אין מעילים. אותו מצב בגן הילדים. המבוגרים, אלה שאינם מוכרחים לעבוד, יושבים בצריפים הרטובים....
אלא שאין רע שאין גרוע הימנו. פתע אתה קם בבוקר אחד, והכל קפא כאבן. והצינה מתגברת... ביתניים מתברר שחסר פחם; תמול שלשום היה רק כדי מחצה ושליש, אלא שכעת אין כלל פחם במחסן. למחרת מודיעים לי על כמה מקרים שהורידו קרשים מצריפים, כדי להפכם לעצי הסקה. אם הדבר הזה לא ייפסק, עלולים הם לפרק את כל הצריפים שבמחנה במשך זמן קצר. ובדבר כגון זה אתה יכול להשפיע מעט מאוד, שהרי בלבך אתה מצדיק אותם. ממש אוי לך מיצרך, ואי לך מיוצרך... ועדיין אינני יודע במה תיגמר הפרשה הזאת, שהרי ככל שתגבר הצינה יתמעט הפחם.
והשאלה נשאלת: איך זה יתכן שהאנשים יחזיקו מעמד בצריפים האלה בלי חימום מספיק? והשאלה הזאת חוזרת ונשאלת מדי יום ביומו מדי שעה בשעה, כל מי שיש לו אפשרות עוזב את החדר הגדול המשותף, ועובר לחדר קטן יותר. מצטופפים כדי לזכות מן החום המשותף. מעמידים מיטה על גבי מיטה ועליה עוד מיטה. כל מי שאינו צריך לצאת החוצה, שוכב במיטה ואוכל במיטה. בגדים וכלים שונים מתגלגלים בכל מקום. אין סדר, בכל מקום לכלוך וריח רע... והכל כדי שיהיה קצת חום...
והמלבושים שבזמנים כתיקונם אדם מתכבד בהם, מה היה עליהם כאן!... אין להכיר בגד, מה שם קראו לו כשהיה חדש, ולאיזה שימוש נוצר. הכל טוב ורצוי לכסות מערומים, ולהגן בו מקור. אין לתאר כלל באיזה מצב מגיעים הנה בגדים הנשלחים על ידי יהודי אמריקה. לולי חסתי על האנשים כאן, הייתי שולח להם בחזרה את הבגדים האלה... ובכלל, פרשת הג'וינט היא פרשה כאובה מאוד.. עזרתה למחנות בכלל, ובאוסטריה בפרט, היא כאין וכאפס לעומת הצרכים.
... ועוד מוסיפים להגיע למחנה שלנו פליטים חדשים. נראה שבפולניה שוב אין המצב כל כך שקט. בקשר לבחירות המתקיימות שם, שוב נרצחו מספר יהודים, וחלק מהיהודים שהחליטו להישאר שם למשך החורף אורזים את החפצים ובאים לכאן. לא תמיד הם מסתדרים בתנאים שהם מוצאים אצלנו. לפעמים נראה העם הזה כ"מתלוננים". מן העבר ההוא של הגבול הם באים מבוהלים ודחופים, פחד המוות בעיניהם; ואך הגיעו אלינו, שכחו את החרב שהיתה תלויה מעל לראשם, ונזכרים בשומים בבצלים, ובסיר הבשר שישבו עליו במצרים...
אחד הדברים המשמחים והמעודדים במחנה הזה, המלא וגדוש צרות ישראל, הוא בית הספר שסידרנו כאן. בראשיתו היה אמנם קטן, אבל הוא הולך ומתפתח. היום לומדים בו כמאה ושבעים ילד וקשיים ישנם על כל צעד ושעל, החל בילדים עבור למורים וכלה בספרים, וכדומה.
הילדים כיצד? - עליכם לדעת שהילדים באים מרוב ארצות אירופה וגם מאסיה התיכונה. הם מדברים פולנית, רוסית, קוזקית, רומנית, הונגרית וכו', ויידיש אינם יודעים. ובבית הספר שלנו מלמדים רק עברית. פשוט אין שפה משותפת שאפשר יהיה לתרגם להם את החומר הנלמד. הילדים הצעירים בכל זאת מסתגלים, אבל הקושי הוא בילדים הגדולים.
והמורים כיצד? - פשוט, אין לך מורה ראוי לתואר מורה, וכשנמצא מישהו הדומה למורה, לרוב אינו ידוע את השפה העברית...
התחלנו לארגן "עונג שבת" בשביל הילדים. היתה זאת חוויה גדולה גם להם וגם לנו. יושבים ילדים ושרים שירים ארץ ישראליים, מדקלמים, ושומעים סיפורים מפי המורים, וגם אנוכי מספר להם על ארץ ישראל שבימי קדם, כשהיהודים ישבו על אדמתם, על החלוצים של היום הבונים שם בית בשביל ילדי ישראל בגולה, ועל ארץ ישראל שבעתיד, כשהם יהיו חלוצים והם יבנו את הארץ... והם יושבים ונהנים.
עוד רבות יש לי לספר לכם. ברצוני לשתף אתכם קצת בצרה הזאת המקיפה רבבות מישראל. אלא שאינני רוצה לעייף אתכם בקריאת מכתבים ארוכים, ואסיים כעת בברכת שלום.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח