דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

המחלקה הדתית של הפלמ"ח

המחלקה הדתית בפלמ"ח הוקמה בשנת 1942. תחילה ישבה המחלקה בקירבת הקיבוץ הדתי יבנה וזמן קצר גם בתוכו. השתייכה לפלוגה ה'. יהודה בלום (ניצן) מונה בשנת 1944 כמפקד המחלקה, והיה מפקדה הדתי הראשון.
המחלקה הדתית בפלמ"ח הוקמה בשנת 1942. תחילה ישבה המחלקה בקירבת הקיבוץ הדתי יבנה וה וזמן קצר גם בתוכו והשתייכה לפלוגה ה'. מקומה העיקרי של המחלקה לפני העלייה לביריה, היה במשק הפועלות "עיינות", בו ישבה למעלה משנתיים. יהודה בלום (ניצן) מונה בשנת 1944 כמפקד המחלקה, והיה מפקדה הדתי הראשון. בחודש ינואר 1945 הקימה המחלקה הדתית את היאחזות ביריה, שנועדה להפגין את בעלות היהודים על הקרקע לנוכח טענות הערבים לבעלותם שלהם על האדמה. המחלקה צורפה לפלוגה ט'. חבריה החזיקו בנקודה ולפרנסתם הועסקו בעבודות ייעור מטעם הקרן-הקיימת. המחלקה הדתית נבחרה להקים את ביריה בזכות הקירבה הדתית של חבריה לאופייה של העיר הסמוכה, צפת. הנקודה נועדה להפוך ליישוב של חיילים יהודים לאחר שישוחררו משירותם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
למחלקה היו מספר תפקידים ביטחוניים:
1) איסוף נתונים ומיפוי הכפרים הערביים באזור.
2) סיורים מוקדמים סמוך ליעדים אפשריים, כגון: גשרים, פסי רכבת ומחנות צבא.
3) בליל 6-5 בפברואר 1946 השתתף כוח מהמחלקה ככוח מסייע בחסימה, במסגרת ניסיון הפריצה שנכשל לשחרור אחד-עשר חברי הפלמ"ח שנעצרו במשטרת הר כנען.
סיפור ביריה

רקע למאסר
בקיבוץ אילת השחר הוקם מטה פלוגה ט' של הפלמ"ח, המחלקה בביריה הייתה חלק מפלוגה זו. כמו כן שהתה באילת השחר קבוצת פלמחניקים שהייתה ידועה בכינויה "החוליה". עיסוקה העיקרי של החוליה היה בהברחת עולים יהודים מסוריה ומלבנון. קבוצת בחורים מיחידה זו נסעה באוטובוס "אגד". באופן אקראי כוחות של המשטרה הבריטית עצרה את האוטובוס ועל הגג גילתה שק ובתוכו חגור צבאי. מספר בחורים נעצרו בתחילת פברואר 1946 והועברו למשטרת כנען בצפת. מאחר והבריטים סרבו לשחררם הוחלט לשחררם בכוח. המשימה הוטלה על מחלקת הפלמ"ח מקיבוץ אשדות יעקוב, אליהם צורפה יחידה מהמחלקה בביריה בפיקודו של יהודה ניצן (בלום), וכן כוח נוסף שהיה מורכב מחברי היאחזות ג'יב יוסף (קיבוץ עמיעד של היום) בהשתתפות משה אשל (המבורגר), חבר היאחזות ביריה, שנשלח לתחזק באופן זמני את מחלקת הפלמ"ח במקום. הכוחות התפרסו והיו מוכנים להתחיל בפעולה. לפתע נתקבלה פקודה לביטול הפעולה. התברר כי הגיעו ידיעות ברגע האחרון, שהבריטים תגברו בכוחות גדולים של משטרה וחיילים בריטים את משטרת כנען - יעד ההתקפה. נתקבלה פקודת נסיגה. המחלקה של אשדות יעקוב נסוגה לביריה, השאירה את הנשק שהיה ברשותה במקום והמשיכה בדרכה.
הנשק הוסתר בסליק ארעי במחצבה שהייתה ממוקמת מחוץ לחצר ביריה בצד המזרחי של הישוב והיה אמור להיות מסולק בכל רגע אפשרי. הכוח מג'יב יוסף הגיע להיאחזות חוקוק, השאיר את הנשק שהיה ברשותו במקום והמשיך לבית קשת.

ליל המעצר

בין יתר המשימות שהוטלו על המחלקה בביריה היה לאסוף ידיעות ונתונים על מחנות הלגיון הערבי שהיו ממוקמים באזור, ואשר היו תחת החסות הבריטית.
בלילה שבין ה- 27 וה- 28 בפברואר 1946 נשלחו שתי חוליות בנות שני חברים כל אחת. תפקידן היה להתקרב אל מחנות הלגיון ולאסוף ידיעות. בחוליה אחת יצאו משה אשל ובנימין שפירא למחנה הלגיון ליד הכפר ג'יש (גוש חלב). עם הישמע הירי מהר כנען עזבו את ג'יש והגיעו לעין זיתים. משה השאיר את בנימין שפירא במקום ובעצמו חזר לביריה. חוליה שנייה, צבי חסיד ועמוס צורף (שנהרגו מאוחר יותר במהלך מלחמת השחרור), יצאה למחנה הלגיון בהר כנען. בהמשך הלילה נשמעו יריות ורקטות תאורה האירו את השמים מכיוון הר כנען. הם עזבו את המקום וצעדו למפקדת הפלוגה באילת השחר. מיד נקראנו על ידי מפקדנו יהודה ניצן לכוננות, במחשבה שהבריטים עלולים להגיע אלינו בכל רגע. נתקבלה החלטה לפנות מתוך הישוב את כלי הנשק ואת החומר הסודי שהיה מחוץ לסליקים הקבועים שלנו ואשר שימשו אותנו לאימונים במקום. כל הכבודה הועברה לסליק הארעי שהיה ממוקם במחצבה ארעית מזרחית לביריה והוסתר במקום. בדרך חזרה החל לרדת גשם. התבוססנו בבוץ וייתכן, כי גם השארנו עקבות אחרינו. מאחר ולא היה לנו קשר עם מפקדת הפלוגה, שלח יהודה את חברנו אהרון בן זאב (פלוטק) לאיילת השחר להודיע למפקדת הפלוגה מה קורה אצלנו. אהרון הלך ברגל לאילת השחר להעביר את ההודעה ומיד חזר ברגל לביריה, מאחר והוא לא ידע כי ביריה מוקפת הוא נתפס ע"י הבריטים והובל "בכבוד רב" אלינו.
ביום חמישי, כ"ז אדר א' תש"ו, 28 בפברואר 1946, לקראת השעה 4 בבוקר החלו זורמים כוחות גדולים של המשטרה והצבא הבריטים, שהקיפו את הישוב. עם בוקר התעלמנו מהנעשה סביבנו והוחלט להמשיך בשגרת היום. לקחנו את כלי העבודה ויצאנו לעסוק בסיקול הסלעים בבניית טרסות ונטיעות עצים, עבודה בה הועסקנו על ידי הקרן הקיימת לישראל. הניסיון לא הצליח והוחזרנו לתוך הישוב. מאוחר יותר החלו הבריטים להיכנס לחצר הישוב עם מגלי מתכות (מוקשים) והחלו לחפש נשק. הבריטים טענו שעל גדרות התיל שמקיפים את מחנה הלגיון בהר כנען התגלה דם, הדבר נבדק והתברר כי לא היו כל נפגעים מכוחותינו. הם יצאו מאוכזבים כאשר לא הצליחו לגלות את הסליקים שלנו. נאמר כי אחד החיילים הבריטים מצא אלבום תמונות מחוץ לישוב והדבר הביא להמשך החיפושים. לאחר מכן סידרו אותנו בזוגות, ירדנו לישיבה שפופה, הם הביאו כלבי גישוש אשר עברו בינינו הריחו כל אחד מאתנו. מאחר והכלב "לא סיפק את הסחורה", כעס הכלבן על הכלב ושלח אותו שוב ושוב עד אשר הכלב נעמד ליד שמואל בונפיל ועלה ברגליו הקדמיות על גבו ואז פרצו הבריטים בתרועת ניצחון. חייבים אנו לציין כי הכול היה מבוים בצורה כושלת. אנחנו ידענו כי שמואל לא היה בלילה זה בפעילות כלשהי. הבריטים הביאו גששים, החלו לרחרח מסביב וכפי הנראה גילו עקבות שהובילו למחצבה בה הסתרנו את הנשק וראינו תכונה רבה בקרבם. לקראת שעות הצהרים פקדו עלינו להסתדר והצעידו אותנו מביריה למשטרת כנען הממוקמת על כביש צפת ראש פינה, צעדנו ושרנו בהרמת ראש את שירי הפלמ"ח ובין יתר השירים השיר שאותו אהבנו "יום יבוא של נקם ושילם"….. כאשר אנו מוקפים בחיילים בריטיים חמושים. הוכנסנו לתא המעצר בחצר הפנימית של משטרת כנען. למחרת מעצרינו, ביום שישי, דאג הישוב היהודי בצפת לשלוח לנו ארוחת שבת לתוך כתלי המשטרה ונתנו לנו הרגשה חמה ובלתי נשכחת. כשבוע ימים שהינו במשטרת כנען, ולאחר מכן הועברנו לכלא עכו. ניתנת לנו כאן הזדמנות נוספת להודות ליישוב היהודי בצפת ובראשם הרב סילבר אשר עשו רבות כדי לתת לנו את ההרגשה שאנחנו לא לבד.

ביום שישי, א' בסיוון תש"ו, 31 במאי 1946, נערך המשפט במשטרת כנען בצפת בפני שופטים צבאיים בריטים. המשפחות שלנו הורשו להיות נוכחות באולם בית המשפט והאיש היקר אשר ייצג אותנו והגן עלינו היה עורך הדין אהרון חוטר ישי, וזו ההזדמנות להודות גם לו פעם נוספת. הוחלט כי אנו מודים בהחזקת הנשק והוטל על יהודה ניצן לקרוא הצהרה וזו לשונה:

ה" ה צ ה ר ה"
"נשק זה נשק מגן הוא.
עלינו אל השממה לסקל, לנטוע ולבנות בה ישוב פורח -
בית איתן לנו ולאחים הנידחים.
כשעלינו לרמות בירייה ידענו: אנו עולים למקום סכנה. בקרבת היישוב שלנו כבר נהרסה זה פעמיים נקודה עברית בידי כוחות אפלים. אנשים נרצחו והוצתו חיים. אנו החלטנו לא להפקיר את חיינו, חיי ילדנו ואת מפעלנו להשמדה.
ההגנה על עצמנו ועל מפעלנו היא דרך הכרחית וזכות קיום.
ועל הזכות הזאת אין אנו יכולים לוותר ולא ויתרנו גם אם החוק אוסר אותה.
היינו מתביישים לעמוד בפניכם כאנשים שאינם יכולים להגן על עצמם.
פנינו לעבודה, לבניין ולשלום.
נשקנו - נשק מגן הוא.
בהרגשת צדק על קדושת זכותנו הננו נכונים לפסק דינכם."



היינו קבוצה בת 24 בחורים אשר נתפסנו והועמדנו לדין.
20 חברים מעל גיל 18, נידונו ל- 4 שנות מאסר .
שני חברים מתחת לגיל 18, נידונו ל- 2 שנות מאסר.
שני חברים מתחת לגיל 17, נידונו לשנת מאסר אחת.

לאחר מתן גזר הדין העבירו אותנו לחצר הפנימית של משטרת כנען המוכרת לנו משהייה קודמת. פרצנו בשירה ובריקוד הורה לתדהמתם של "מלווינו".
מהמשפחות שלנו שמענו על תגובות החיילים הבריטים אשר היו נוכחים והיו עדים לתגובה שלנו לגזר הדין אשר התלחשו בינם לבין עצמם ואמרו: " ברוח כזו לא נוכל להם…"
לאחר מתן גזר הדין הועברנו לכלא עכו בו שהינו עד דצמבר 1946. לאחר מכן העבירו אותנו לכלא המרכזי בירושלים השוכן במגרש הרוסים.

בתאריך 11 ביוני 1947, יום הולדת המלכה, ניתנה חנינה וביחד עם אסירי בית הערבה יצאנו לחופשי.

התקופה בה ישבנו בבתי הסוהר הייתה מלאה בקשיים ובאירועים סוערים. לא כאן המקום לפרטם ולתארם.
עדויות ומסמכים לרוב נמצאים במוזיאונים של אסירי המחתרות בירושלים ועכו.

נכתב על ידי אמנון שפיגל.
בשיתוף עם יהודה ניצן, משה (המבורגר) אשל, דוד לוין, פנחס ברגמן.