דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי בן מאיר בן-ציון ז"ל

בן שרה-לאה ומאיר
נולד בצ'כוסלובקיה
בכ"ח אייר תרע"ג, 4/6/1913
עלה ב-1939
גוייס ב-1941
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", מחלקת הל"ה, פל' א'
תפקיד: מקלען
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
במלחמת העצמאות
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 34 בנפלו

קורות חיים

בן-ציון בן מאיר ושרה-לאה. נולד בכ"ח באייר תרע"ג (4.6.1913 ) בעיר הוסט, בקארפטו-רוס שבצ'כיה. בבית קיבל חינוך דתי ולמד בישיבה. הצטרף לתנועת "בני-עקיבא". בהיותו בן 18 נכנס למחנה-הכשרה של "הפועל מזרחי" ועשה שם כשלוש שנים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהגיע תורו ללכת לצבא אמר, כי כל זמן, שהוא חי בצ'כיה מחובתו להגן עליה והלך לצבא, ולא עמד על זכותו לקבלת הסרטיפיקט לעליה ארצה, אף-על-פי ששאף לכך בכל נפשו.
בהיותו בצבא הצ'כי יסד קבוצת דוברי עברית מבין החיילים היהודים. ב- 1939 עלה ארצה כמעפיל. זמן קצר אחרי הגיעו לארץ התגייס לפלמ"ח והיה בין ראשוני המתנדבים, בהעריכו מאד את חשיבות תפקידו של הפלמ"ח בארץ.
לשאלת אחותו אם אין הוא מפחד מפני הסכנה שבדבר, צחק ואמר :"אין פחד אם יש טעם בדבר. איני מפחד מהמוות, כי אני מתכונן לחיות ולא למות.
חינוכו הטוב היה ניכר בכל הליכותיו. במחלקה של הפלמ"ח הגיע לכנרת, לעבודה ולאימונים. בשלוש שנות שהותו בהכשרה הספיק להתקשר לאדמה ולחיי הקבוצה ואהב את העבודה ואת הטבע. לאחר ששוחרר ועבר לרזרבה ניסה לבנות את חייו המשפחתיים במושב-עובדים חדש בגליל העליון, אך לא מצא שם את סיפוקו וחזר לכנרת ונתקבל בה כחבר הקבוצה. עבד בקביעות בכרם, והיה חרוץ ומסור בעבודתו ואהוב מאד על חברי הקבוצה.
בתחילת המלחמה כתב לאחותו, כי אינו יכול לשבת במנוחה בכנרת, בשעה שבארץ מתנהלים קרבות.
היה פעיל בהגנה, ולעיתים קרובות נקרא לתפקידים אחראיים. בפרוץ מלחמת השחרור חזר לשרת בגדוד השישי בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. הוא הלך ללא היסוס כ"ותיק" בין חבריו הצעירים. מילא תפקידו ככל יכלתו והשתתף בקרבות שונים בסביבות ירושלים. תפקידו כלל שמירת משלטים מעל לשער-הגיא. אחר כך נוסף לו התפקיד של ביצוע פעולות עונשין נגד הכפרים, אשר השתתפו בהתקפות על השיירות.
בן ציון התנדב לתפקיד המקלען של הכיתה, למרות היותו אחד המבוגרים ביותר. לא דילג על אף פעולה אחת ובשום מקרה לא הכביד על הצעירים.
בפעולת עונשין על הכפר יאלו (אילון), בשעת הפריצה לכפר והנחת חומרי- הנפץ לא התפוצצה חבילה אחת. כדי שלא לגלות לערבים מה הם החומרים בהם אנו משתמשים - חזר עם עוד חבר אחד ופוצצו את חומר הנפץ, ובשעת הנסיגה, כאשר אחד החיילים כשל, - מיד היה בן ציון לצידו ותמך בו. יחד עם עוד שני חברים נשא אותו עד לנקודת הישוב הקרובה, מרחק ארבעה קילומטר בהרים המסולעים.
בשבת האחרונה לחייו, ששה ימים לפני מותו, סר הביתה. לשאלת אחותו:" האם הכריחו אותך לצאת לתפקיד זה ?" ענה בצחוק חביב :" האם לא די בזה שקראו לי ? הרי ארצינו בוערת באש"
בן-ציון נפל יחד עם ה"ל"ה" שחשו לעזרת גוש עציון בה' בשבט תש"ח (16.1.1948) ובקרב ליד צוריף נפל. הוא הובא לקבורה בכפר-עציון. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם יתר חללי גוש עציון להר-הרצל בירושלים. הניח בכנרת אשה וילד בן שנתיים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מדברי אחותו טובה

בן ציון הצעיר במשפחה, נולד בחודש יוני 1913, בעיר חוסט שבקרפטורוס. היה אהוב מאוד על ההורים והאחיות ועל כל הידידים והידידות בגלל טוב לבו. אף כי הוא הצעיר בכולנו, היה מוותר תמיד לטובת האחים והאחיות, הן בעניני אכילה והן במשחקים. והמיוחד שבו היה זה, שהשתדל לבל ירגישו בויתורו. מגיל שש עד ארבע עשרה בערך, קראנו לו 'פילוסוף' כי הרבה להסתכל ולהרהר בכל דבר. ההורים היו אדוקים והוא למד בישיבה. הצליח בלימודיו והיה אהוב על כל יודעיו. בגיל 18 נצטרף למחנה "המזרחי" ויצא להכשרה.
אישיות רבת ניגודים. רציני ועליז, טוב לב ותקיף.
גם בהכשרה רכש את לב כולם - העריכו אותו ואהבוהו, כי היה יפה בגוף ובנפש. היה בהכשרה בצ'כיה וכשהגיע תורו ללכת לצבא, הלך ללא היסוסים - לא כאחרים, שהשיגו סרטיפיקטים כדי להיפטר מן הצבא. שאלתיו מדוע לא פנה למרכז "החלוץ" בענין זה, והוא ענה לי: "את הסרטיפיקט יתנו לי, כשיגיע תורי כל עוד אני חי בצ'כיה - עלי גם לתת ולא רק לקחת" גם בצבא אהבוהו. שם יסד קבוצה דוברת עברית.
ב-1939 בא לארץ כמעפיל. נכנס לקבוצה דתית, אבל עזב אותה במהרה, כי לא מצא עוד את דרכו בין אנשי-דת. היה בין הראשונים שנכנסו לפלמ"ח. שאלתיו אז, אם אין הוא מפחד מפני הסכנה שבדבר. צחק ואמר: "אין פחד אם יש טעם בדבר. איני מפחד מהמוות, כי אני מתכונן לחיות ולא למות"
בתחילת המלחמה כתב לי, כי אינו יכול לשבת במנוחה בכנרת, בשעה שבארץ מתנהלים קרבות. אותם הימים כבר היה בהרים בסביבות ירושלים. אני לא ידעתי זאת כי השתדל להסתיר ממני את הדבר, כדי שלא אדאג לו.
בשבת האחרונה לחייו,ששה ימים לפני מותו, סר אלינו. נדהמתי לראותו פתאום וכשסיפר לי מה מעשהו עתה, שאלתיו: "האם הכריחו אותך לצאת לתפקיד זה?" הוא ענה בצחוק חביב: "האם לא די בזה שקראו לי? הרי ארצנו בוערת באש"
הוא אהב את אשתו וילדו אהבת נפש, אבל אמר, כי עתה הזמן שצריך להציל את ארצנו והפרט חייב לוותר על עניניו. כאשר שאלתיו: מה אתה עושה בהרים?" - ענה: "פחות ממה שאשר לעשות". הוא היה יפה-תואר ויפה-רוח טוב-לב אמיץ ותקיף. הוא היה אדם

אחותו טובה וינגלר

מתוך הספר 'כנרת בימי מבחן'. רשימות נוספות נמצאות בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו - מנוחה

לפני חמש שנים באה אלינו מחלקה של פלמ"ח להכשרה ובינהם בן-ציון בן-מאיר. לרגל תפקידי אותם הימים, נזדמן לי להיפגש אתו יום-יום והספקתי להכירו. בין המתגייסים לפלמ"ח היה, זמן קצר לאחר בואו לארץ, כי הכיר בחשיבות תפקידו של הפלמ"ח. ניכר היה בכל הליכותיו, שקיבל חינוך טוב בילדותו. בחור משכיל היה ובעל מצפון. לתפקיד שהטילה עליו החטיבה התייחס ברצינות ומסירות. בהיותו אפסנאי במחלקה - התמסר לעניניו של כל חבר וחבר והשתדל למלא את רצונו ולהקל עליו. אהב את חבריו וידע תמיד, לראות את הטוב בכל אדם ולהעלותו.
אף כי היה עירוני מילדותו, הספיק בשלוש שנות היותו בהכשרה להתקשר לאדמה ולחיי הקבוצה. הוא אהב את השדה ואת הטבע. "איני יכול לחיות בעיר, חיי הקבוצה מושכים אותי" - אמר לי פעם כשגמר את הכשרתו בחטיבה, פנה לכנרת בבקשה לקבל אותו ואת חברתו לשנת נסיון. וכאשר כנרת לא יכלה להיענות לבקשתו מטעמי שיכון, הלכו לבנות את חייהם בכפר חדש בגליל העליון. קבלו חלקת אדמה והיו הראשונים שסיקלו אותה והתחילו לסדר את פינת חייהם. אולם בן ציון לא מצא סיפוק שם, כי שאף לחיים שיתופיים. את עתידו ראה בקבוצה ופנה שנית לכנרת. "אני מקוה, שכאן כבר נשאר לתמיד" - אמר לי.
נעים היה לראותו בעבודה - דיקן ומסור. ידע לעשות את הדרוש לתוספת נוחיות לאדם גם את פינתו סידר יפה לא הרבה בדרישות, היה שמח בחלקו והסתפק במה שניתן לו. באורך רוח ואהבה חינך את בנו הקטן ושקד על פינת המשפחה.

יחיה זכרו בלבנו
מנוחה

מתוך הספר 'כנרת בימי מבחן'. רשימות נוספות נמצאות בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.