דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן צוובנר (שאג) דוד ז"ל

בן לאה ואברהם-חיים שאג
נולד בירושלים
בז' סיוון תרפ"ב, 3/6/1922
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", מחלקת הל"ה, מחלקה הדתית
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בן הרב אברהם-חיים שאג ולאה. נולד ביום ז' בסיון תרפ"ב (3.6.1922) בירושלים. משפחתו - משפחה ירושלמית מיוחסת, מפרנסי העיר במשך דורות. למד בישיבת "עץ-חיים" ואחר-כך סיים את לימודיו בסמינר למורים "מזרחי" וקיבל תעודת מורה. חונן בכשרון ביטוי נאה והשאיר אחריו מאמרים ורשימות שבהם העלה את הגיגיו על הכתב. היה אדם חרד לדתו והיה זהיר במצוות ובמנהגי המסורת. על דייקנותו בשמירת הדת וסגולותיו האישיות הטובות כינוהו חבריו "צדיק". כאשר שאלתו אימו בעזבו את הבית: "אינך מפחד בני?", השיב קצרות: "אשר בוטח בה' כיצד יוכל לדעת פחד!". אף פעם לא שכח את התפילין שלו בבית. גם ביום בו נפל עם שלושים וארבעה חבריו הקדושים, השאיר בבית חפצים הכרחיים בשל תיק התפילין, כי לא היה מקום לאלה וגם אלה יחד.
דוד התגייס לפלמ"ח ושירת ביחידה הדתית בעיינות היה הרוח החיה ביחידה. עם חברי מחלקתו עבר לביריה. גמר קורס למדריכים ולחובשים והדריך בחובשות בקורסים שונים. בשעת מאסרם של חברי ביריה נמלט בנס. בגמר שירותו, כעבור שנתיים, נרשם כתלמיד באוניברסיטה, בפקולטה למדעי-הטבע (בקטריולוגיה). למד שנתיים בשקידה ובהצלחה רבה. השתדל להשתכר בעמלו בשעותיו הפנויות מלימודים שהיו מועטות מאוד. מששמע על מגבית מיוחדת המתנהלת בירושלים למען יהודי העיר העתיקה מיהר והביא את תרומתו - לירה - ומיד חזר בו, פשפש בכיסיו, מצא לירה נוספת ומסרה. אהב את הארץ אהבה עזה, וטייל לאורכה ולרוחבה, מקדש היה שם שמים בכל מקום בואו.
עם פרוץ מלחמת-השחרור התגייס מיד והעמיד את עצמו לרשות הפלמ"ח. השתתף בקרבות הקשים שבכביש ירושלים, ביחוד מזכירים את פעולתו הנועזה ללא רתיעה בקרב האכזרי בבאב-אל-וואד. הצטיין באצילות אופיו ובאחריותו הרבה לכל תפקיד שקיבל על עצמו זהיר בקיום מצוות בכל מקום בו נמצא. עם הקריאה לעזרה מגוש עציון הנצור צורף למחלקה הנבחרת של ה"ל"ה". הוא יצא כחובש, כדי לעזור בארגון השירות הרפואי בגוש.
נפל בקרב ליד צוריף בה' בשבט תש"ח (16.1.1948). גופות חבריו החבושות העידו כי מילא את תפקידו גם בקרב אחרון זה. עם חבריו הועבר לקבר האחים של הל"ה בכפר-עציון. ביום כ"ה במרחשוון תש"י (7.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת-עולמים בהר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

תמונות ומסמכים כלליים

תמונות משפחתיות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

זכרונות

(מתוך "דוד" פרקים לדמותו של דוד צובנר)

לראשונה פגשתי את דוד בשנת תש"ג בדירת הוריו והתחלתי לשוחח אתו על הענין שלמענו נפל. מהרגע הראשון התלהב ל"ענין" ודאג רק כיצד יביא את בשורת הצטרפותו ל"שורה", להוריו ולקרוביו מבלי לגרום להם דאגה. במיוחד דאג לסבו החולה אולם בסופו של דבר החליט חיובית, ולאחר תקופת מעבר קצרה של הוראה ביבנה הצטרף לפלמ"ח.
בימים הראשונים של התגיסותו עלה בגורלו לעבוד במשק של השומר הצעיר - כפר מנחם - יחד עם עוד מספר קטן של מתגיסים דתיים חדשים. המציאות החילונית שלא הכירה העמידתהו בפני בעיות רבות והוא לא יכול היה בשום אופן להשלים עם המציאות הזאת. עוד ביום הראשון להיותו במקום שאלני כיצד יתכן שהעבירוהו למקום שאין בו ספר תורה ואין אפשרות לקיים שלש פעמים ביום מנין. הוא תבע את העברתו למקום אחר או את קיום התנאים שלא היה מוכן לותר עליהם ויהי מה.
חויה מיוחדת היתה בשבילו העבודה החקלאית במשק. למרות שלא היתה לו כל הכשרה בשטח זה התאמץ בכל כחותיו להגיע לדרגה של איש משק ותיק. הוא לא ידע גבול להתאמצות ואפילו אם הדבר היה מעל לכוחותיו.
ובאמונים כבעבודה. בכל נפשו התמסר לענין ולא שקט עד שהבין כל ענין וענין בשטח האמונים עד סופו. הוא לא נרתע משום מאמץ גופני כדי להגיע לרמת אמונים גבוהה. אחד הדברים האהובים עליו ביותר היה הסיור, וזה מתוך אהבתו המיוחדת את ארצנו, אשר שאף להכירה על שביליה וישוביה העבריים והערביים. בכל ענין מיוחד שנתקל בו בדרכו - אם במערה או ציונים אחרים בשטח, התבונן היטב על מנת לזכרם ולדעתם.
בבקרי אותו לראשונה ביבנה עלינו יחד על המגדל של הנקודה והוא הציג לפני שאלות מרובות על שמות הנקודות והכפרים, ועל הנעשה בחקלאות בסביבה וכו' וכו'.
את השתלמותו במקצועו המיוחד - חובשות - קבל כעבור תקופה די ארוכה וגם בשטח זה גלה התענינות והתמסרות יוצאת מן הכלל הוא לא חסך זמן כח ומרץ, כדי לדאוג לעניני העזרה הראשונה והבריאות שהיו נתונים לפקוחו. אף במסבות הקשות ביותר מלא את תפקידו ללא רתיעה.
זוכר אני את התלהבותו בעת עלותנו לביריה. משעה שהחלט לעלות למקום היה דוד כולו מסור לענין. הרגשתו כי אכן כאן הוא שותף ל"בנין הארץ" ממש, היתה מוצאת את בטויה בהזדמנויות רבות. רבים היו המבקרים במקום אשר שמעו את הסברתו המפורטת על תולדות המקום וסביבותיו.
בחיים היום יומיים היה דוד אחד מעמודי התוך ביחידה. בשיחות החברה לקח תמיד חלק פעיל ובקורתו היתה מכוונת לתקון ולהתקדמות. הנעים את השעות החפשיות של החברים ע"י קולו הערב וחזנות, וכן לקח חלק פעיל ומוצלח בהצגות שונות ובמסבות חברים.
דתיותו של דוד היתה שלמה ואף בהמצאו לבד בין לא דתיים ידע לעמוד על דעתו ללא ותורים; אפשר היה לראות את דוד השכם בבקר שעה לפני זמן הקימה של כל החברים, כשהוא מתהלך בחצר וגמרא בידו והוא לומד את הדף היומי כפי שקבע לעצמו.
מסירות חברית מיוחדת גלה דוד בעת ישיבתנו בכלא. הוא זרז את החברים לכתיבת מכתבים. ופנה למוסדות ולאישים כדי להקל עלינו את הישיבה ולקים לנו את הקשר עם העולם החיצוני.
מסירות, עקביות ונאמנו תבכל השטחים, צינו את אפיו המיוחד של דוד והם לא ישכחו.
ת.נ.צ.ב.ה.

יהודה בלום


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דוד'ל

(מתוך "דוד" פרקים לדמותו של דוד צובנר)

כבן 26 היה דוד בנפלו ובכל זאת דוד'ל אקרא לו כמו שהייתי רגיל לקרא אותו תמיד מתוך חיבה יתירה. הכרתיו מיום צאתו לאויר העולם ועקבתי מקרוב אחרי התפתחותו. היתה זו התפתחות שלמה, בריאה וברוכה. דוד'ל הצטיין בשלמות שבו. כך היה כשהיה תלמיד החדר הישן וכשישב על ספסל הלמודים בביהמ"ד למורים של המזרחי, וכך היה גם בהכנסו בחבר לפלמ"ח. הוא לא ידע חצאיות. היה שלם עם עצמו ותמים עם אלקיו.
אהבתו להוריו היתה בלי גבול. מצות "כבוד אב ואם" תפשה אצלו מקום בראש, אולם כאשר המולדת קראה לו להטות שכמו, לא זאת בלבד שלא התחמק מחובתו הלאומית אלא אף שש למלא את תפקידו במלואו ובלי שום רתת.
בעל מזג רך ולב טוב בכל הנוגע לעשית טובה וחסד עם הזולת, ובעל לב ברזל בכל הנוגע לעניני דת. לא חפש לעצמו היתר כל שהוא - אף במצבים קשים שבהם היה יכול למצוא היתר לעצמו, ואכל לרב אוכל יבש. חברים רבים שהיו אתו בפלמ"ח - אף כאלה שאינם דתיים - העריצוהו והוקירוהו. לפלא היה הדבר בעיניהם שבחור צעיר עשוי לבלי חת ואינו מוותר אף כמלא הנימה בכל פרנציפ קדוש.
לא פעם התבוננתי בפרח הרך והנחמד הזה והתפלאתי: מנין לו כל הסגולות היקרות האלו - יראת שמים, כבוד אב ואם, התמדה, עשית חסד, מסירות לאומית ואהבת העם והארץ - במידה גדושה כל כך?
התשובה היא פשוטה לדעתי: הרבה עשה בית הוריו. אמנם בעל כשרונות היה הוא עצמו אך אלמלא בית הוריו לא היה גדל יפה כל כך. אהבת הזולת ועשית חסד, הדור במצוות ולמוד תורה שאב הנער מבית הוריו. בלוע ועכל היטב. בכח זה נכנס לפלמ"ח ובכח זה יצא לדרכו האחרונה בקבוצת הל"ה לעזרת גוש עציון.
דוד'ל הקדוש והטהור בכל הליכות חייו, המדקדק במצוה קלה כבחמורה זכה לשפך את דמו על אדמת הקדש. לעבר בברית הדמים ולקיים מצות קדוש השם.

ישראל בר זכאי (ברדקי)


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

הגשר

(מתוך "דוד" פרקים לדמותו של דוד צובנר)

דוד בן אברהם חיים היה טפוס מופלא של יהודי שלם וצעיר דתי לאומי. תקצר היריעה אם אנסה להעריך דמות שלמה מקיפה זו. ניחד איפה את הרשימה על אחד מן המעטים אשר עלה בידם לגשר בין הישוב הישן ובין הישוב החדש.
מתוך ספור שתי העובדות שלהלן נוכל לעמוד על השתלבותה של הדבקות בתורה ומצוות ברצון להבין וללמוד את השגי התקופה המודרנית.
פעם אחת, ביום א' בשבוע, שאלתי את דוד: "מדוע לא באת היום לבית הכנסת?" "בליתי עד שעה מאוחרת בלילה בסעודת "מלוה מלכה" אצל ר' אהר'לה במאה שערים ושבתי הביתה רגלי, מחמת עייפותי אחרתי לקום". היה זה בימי שלטונם של הבריטים כאשר "מקרים מצערים" לא היו אז נדירים ודוד גר ביפה נוף שע"י בית וגן. באותו מעמד בקשני דוד להשאיל לו ספרים העוסקים בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, כדי להתכונן לבחינותיו באוניברסיטה.
"מלוה מלכה" אצל ר' אהר'לה מצד אחד ולימוד חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי מאידך.
עובדה שניה תורה אף היא על שילוב זה של קודש וחול.
רגיל היה דוד לבוא מיפה נוף לבית וגן לתפילה במנין. באחד מימי החורף הקשים כשרוב אנשי בית וגן - מתפללים קבועים בביהכ"נ - לא באו לתפילה מחמת מזג האויר הקשה, הופיע דוד עם בן אחותו כשבגדיו רטובים. "איך העזת להעפיל בהר במזג אויר כזה?" - שאלתי אותו. "מה לעשות", השיב דוד, "ביום רגיל הנני בטוח כי תתקיים תפלה במנין. אולם היום ידעתי שאם לא אבוא ולא אביא אתי את בן אחותי - לא תתקיים התפלה במנין ור' שמרל יצטער ויסע העירה, כדי להתפלל באחד מבתי הכנסת שבעיר ולא יבוא אוכל אל פיו עד שעה מאוחרת. חסתי על בריאותו ושלומו של ר' שמרל".
הוא דוד שהסב לסעודת "מלוה מלכה" אצל ר' אהר'לה. הוא דוד שאהב לההנות מהאזנה לסמפוניה. מעטים הם הצעירים בדורנו הרוצים ויכולים לגשר בין הישוב הישן והחדש ועל כגון אלה אמרו: "חבל על דאבדין ולא משתכחין"!

ד"ר זאב חיות


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב לסבו

(מתוך "דוד" פרקים לדמותו של דוד צובנר)

ב"ה, ירושלים ד' אלול תש"ב
לכבוד אבי זקני מוהר"ר יחזקאל שליט"א עמוש"ט
מרגיש אני חובה לעצמי לצרף ביום זה אל סאת הברכות העתידים לחול על ראשך אף את ברכותי ואחולי הלבביים. לזכות תחשב לי להמנות אף אני בין מברכיך, כי זה כשנה תמימה אשר הייתי קרוב אליך מאד שימשתיך והייתי לך לבן. אתך הייתי בכל מצביך והצלחתי לעמוד על תכונותיך וסגולותיך התרומיות אשר מעל לכלן בולטת מסירותך הנפלאה. כשאני עורך לנגד עיני את דמותך הנעלה אני רואה הוד ואצילות. כשאני זוכה ללכת עמך בדרך תלבש נפשי גאות בידעי כי כל עובר מברכני בלבבו. מי יתן ויזכו כל יוצאי חלציך לרכוש את מדותיך היפות ולחיות כמוך.
בהשוותינו את הגשם מול הרוח נאמר על הראשון כי הוא עובר וכלה, ועל השני שהוא קיים לעד - הוא נצחי. האדם כאשר הוא הרכב של שני הדברים, רוח בתוך גשם, נשמה בתוך גוף, הנה תכונתו היא לשאוף לנצחיות, אע"פ שהוא איננו יכול להשתחרר מן הדברים הגשמיים הסובבים אותו, בכל זאת הוא משתדל ליצור דבר נצחי שיהיה קיים לעד. דבר זה מתבטא בעובדא שהאדם עמל כל ימיו עבור בנו. הוא רוצה להקנות לו את כל הידיעות והתכונות שיש לו כדי להמשיך ע"י כך כאלו את קיום עצמו, את רוחו. ואין ספוק יותר גדול לאדם מאשר לראות את יוצאי חלציו הולכים בדרכו אשר התוה להם, וממשיכים במסורת חייו ובמסורת חיי בית אביו. אף אני מברך אותך שתזכה לרוות נחת מרוב בניך נכדיך וניניך, כי כולם ילכו בדרך אמת ויכבדו את הישר והטוב. כולם יתכבדו בך ואתה תכבד בם. כמאמר הכתוב: "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם".
לצדקה ולכבוד תחשב לי האפשרות להמצא בקרבתך ולשמשך, כי גדולה ומרובה השפעתך אשר רוחך מאצילה עלי מטובה.
כברכת נכדך
דוד צוובנר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

יחיעם

(מתוך "דוד" פרקים לדמותו של דוד צובנר)
(פורסם ב"הצופה" 17.2.48)

לא הכרתיו היטב, לא ראיתי אותו הרבה ולא נמצאתי בחברתו זמן רב, הוא השתייך לחוג אחר ואני לחוג אחר. הוא לא היה דתי ואני - בעל השקפה דתית, אעפ"כ היה קשר בינינו, קשר מוסוה, קשר בל ינתק.
איש לא עשה הכרה בינינו. את שמו לא ידעתי, אך אותו ידעתי היטב, את האור שבעיניו, את הראש המורם ואת ההליכה הקלה והבטוחה.
פעם ראשונה ראיתיו בתחנה המרכזית בתל אביב. שנינו עמדנו בתור לירושלים. עם המבט הראשון ידעתי את המשותף שבשנינו. הוא חושב כמוני. שנינו הולכים בדרך אחת, כדרך צעירים שהגאוה שבהם אינה מניחתם לפתוח בדבור רק הבטתי בו, ישר לתוך עיניו. ומענין! אף הוא הרגיש כנראה כמוני. אף הוא הביט אלי ישר לתוך העינים ונראה כמבקש התחלה אך בינתים הגיעה המכונית, קמה התעוררות בין האנשים ותנועה... אני מביט בו שנית, הפעם מתוך המכונית ואף הוא לא על המכונית מסתכל, כי אם בי, והפעם לא יכול היה להתאפק וחיוך הופיע על פניו. הרגשתי כי קרובים אנחנו מאד ואמרתי לו שאני מביריה, וענה לי על זה: "זאת אני יודע, אבל..." יותר לא הספקתי לשמוע כיון שהמכונית זזה. ברם, לא היה צורך ביותר מזה, זה הספיק לי. ידעתי מי הוא ותמונתו עמדה לנגד עיני. רחוקים היינו במקום ובהשקפה, אך תמיד הרגשתי שאנו הולכים יחד, כיון שאת שמו בין כך לא ידעתי, הפך בעיני סמל להתגלמות שאיפות הישוב. כזה מראה הנער העברי בארץ.
בזמן האחרון פגשתיו כמה פעמים בירושלים במכונית וברחוב, ושוב לא היה בי העוז לפתוח בדבור, אם מפאת המאורעות האחרונים בביריה, אם מתוך ביישנות בפני חברת אנשים זרה, אך תמיד הבטנו האחד לתוך עיני חברו וזה הספיק.
פעם דרשתי בשלומו במכונית והוא ענה לי שלום, ובמקום החלטתי: "בפעם הבאה אפתח אני בשיחה". ולא הספקתי. הפעם הוא נסע לפני...
בראותי בעתון את התמונה מיד הכרתיו. זהו האיש! שמו היה "יחיעם". בחייו היה לי לסמל, אף עתה אחרי שהלך, הסמל נשאר וישאר לעולם להודיעך מהי הדרך, כי על כן שמו היה "יחיעם".

צדיק


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

ארבע שנים (מהרהוריו של איש ביריה)

(מתוך "דוד" פרקים לדמותו של דוד צובנר)

עשרים וארבעה עמדו למשפט. לבושים חולצות לבנות וכיפות על ראשיהם חכו לגזר דינם. הם נאשמו בהחזקת נשק. יודעים אנו כולנו את חומר האשמה, מבינים אנו היטב שלא יתכן כי כל אדם יחזיק נשק לרצונו. יכולים אנו לדמות בנפשנו את הבהלה והמהומה שאנשים מחזיקי נשק עלולים להקים. דיינו לצייר בנפשנו את התמונה שאיש מסתובב בחוצות ומאיים בנשקו על כל אזרח וצמרמורת תאחזנו. החיים כך פורענות הם, בהלה ופחד. חסד עשתה איפוא עמנו ממשלת הוד מלכותו. היא קבלה על עצמה את האחריות להגן עלינו, לשמור על בטחוננו. לא יוכל עוד איש לתפוס נשק בידו ולאיים עלינו. מעתה, נשב בשקט ובשלוה, איש לא יעיז להתנפל עלינו, לעקור את משקינו ולהצית את אנשינו חיים, הן ישנם חוקים ויש שומרים עלינו.
בואו ונחזיק לה טובה על כך שלא שכחה לחוק את החק החשוב הזה שאסור להחזיק נשק. צאו וראו למלא החוק הזה אנה אנו באים? עשרים וארבעה איש מחזיקים נשק! הן עלולים הם לשפוך דם נקי, לרצוח אנשים וטף. הן עלולים הם להתנפל על אזרחים שקטים, על ישובים שלמים, להחריב משקים, ולהפוך את הארץ לשממה...! כדי להבין את גודל הסכנה ולהזכירה בכל מלוא משמעותה התבוננו נא וראו מה עוללו כבר עשרים וארבעה אלה עד עתה. איזה עבר איום עומד מאחוריהם! הבה נמנה את פשעיהם אחד לאחד...
הם בנו בתים לשבת בהם, איום ונורא! אין זה מעשה אדם הגון. הם בנו מגדל, באויריה הם זוממים להתנקש! הם עשו גדר לבתים, ואיזה בן אדם עושה גדר לביתו? ודאי הכינו חזית לקרב. הם דרגו את מדרוני ההרים חפרו מצד אחד שפכו לצד שני - אף מתחת לאדמה נלחמים הם ומכינים מקלטים ומרתפים. הם העבירו את הערבים השכנים כדי למנוע מהם טובה, לחרחר ריב ולהסית אותם. בקצור, ידם בכל! בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד שום אפשרות לעבור בשתיקה על מעשים כאלה. ממשלת הוד מלכותו מלאה את תפקידה באמונה. אנשים המחזיקים במעדר ומכוש, סליחה, ברובה ומקלע הביאה למשפט. לא יתנו עוד לעשות מעשי עול כאלה. מעתה יחנכו אותם להיות אנשים ישרים והגונים המביאים תועלת לארץ הזאת ולתושביה. המחנכים הללו הם בעלי עבר חינוכי גדול. לא אחת הוכיחו את יכלתם בשטח החינוך. הנה עכשיו הראו את מסירותם הרבה ובתורת נדבה ערכו פעולה חינוכית מוקדמת, עוד בטרם שהחלט על כך. אכן ראויים הם לשבח. בצדק ציין מי שציין בפרלמנט הבריטי את מסירותם הרבה של אנשי השרות בא"י.
אף שופטים בכלל אנשי השרות. למה יגרע חלקם? עבודה קשה הם עובדים, הם חקרו עשרים וארבעה אנשי ביריה, שמעו את דברי העדים: בסבלנות המשיכו לשמוע את דברי הקטיגור והסניגור, ובהתאפקות יוצאת מן הכלל המשיכו לשמוע את דברי אחד הנאשמים בהצהרה פוליטית... ראוי להעתיק את דברי נשיא בית הדין כשהנאשמים גלו את רצונם למסור הצהרה, כפי שנמסר בעתונות. הוא נראה מהסס והעיר: "אני משער שכל אחד מהנאשמים יפתח עתה בנאום פוליטי ארוך. שמעתי כבר הרבה מאלה. להגנה היה מועיל ליעץ לנאשמים שלא לעשות כן". כמה התאפקות יש בדברים האלה! איזו השתתפות במצבם של הנאשמים אשר צריכים מעתה לשבת ארבע שנים סגורים ומסוגרים! פשוט יחס על אנושי.
ארורים יהיו הרשעים. קל לו לנשיא להגיד את הדברים הללו כל זמן שהוא יושב על כסא המשפט. ינסו נא להושיב אותו על ספסל הנאשמים. לסגור בעדו בבית כלא, האם גם אז יאמר כך?
אכן, איזה עלבון הוא זה! הג'נטלמן הבריטי הזה יש לו משכורת טובה, תנאים מצוינים ונוחיות רבה, דירה מרוהטת ממדרגה ראשונה. המכונית הצבאית מוכנה בכל עת להסיעו, רחוק מהקרבה למען הצדק והמוסר כרחוק מזרח ממערב. ולעומתו יושבים בחורים שהזירו את עצמם מטובה, גרו באהלים ובצריפים, מים בצמצום, בלי חשמל, בלי רהוט, רק מטה, מזרון ושמיכה ולא עוד. למרות שיש ביניהם אנשים בעלי השכלה ובעלי כשרונות, עבדו עבודה גופנית בזיעת אפם, על מנת להכין מקום לחילים משוחררים, לאחרים שנלחמו באויב... באויב של הג'נטלמן הזה עצמו. היכן המוסר? אם יש מדות באדם יבוא הוא ויגיד כחו של מי גדול! מי ראוי להיות השופט ומי הנאשמים! הצבא והממשלה מאשימים אותם בהחזקת נשק. הם אשר התפרצו לשכונות הגרובנק בנשקם, ירו באזרחים, הרגו רצחו ושדדו, הם אשר השתוללו בבאר טוביה, הם אשר נקבו בכדורים גופה של נערה ככברה, קטעו זרוע תינוק על הגזוזטרה מתוך נקמה, הם אשר עודם ממשיכים לירות בחוצות תל אביב סתם, הם השופטים! ואלה אשר לא הרגו נפש חיה מימיהם, לא פצעו שום יצור, ברטט שמרו על הנשק להגן על עצמם וקדוש היה להם, הם הנאשמים! האמינו לי זה לא רק משפט שוא, זוהי אירוניה מרה, זהו עלבון צורב.
לבי אליהם לאסירים שצריכים היו לראות את נשיא בית הדין מהסס, לשמוע מה שהעיר. ויחד עם זה לשתוק. כבוד והערצה להם שהתעלו למדרגה מוסרית נעלה זאת וגלו התאפקות יוצאת מהכלל. אני לעומת זאת הייתי מטפח על פניהם, מגלה פרצופם, ומוכיח להם מי הם ומי אנחנו! מי הרוצח, עובר חוק ומוסר, ומי הם אנשים שומרי חוק ומוסר. נשקו של מי מגואל בדם נקיים, ונשקו של מי טהור על טהרת הקדש!
האמת היא שאין בפני מי לדבר, לא כדאי הדבר! גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו. אלא מה! הצבור? הצבור בין כך יודע. בניו הם, הוא שלח אותם להפוך את מקום השממה הזה למקום ישוב. הצבור יודע מי הם אלה ומה עשו. הצבור גם יודע על שום מה הם צריכים עתה לשבת בבית הסהר. הוא רואה אותם אף עתה כשליחיו משום שהם מרצים את עון הישוב כולו אשר לא חטא. נשלח להם בזה ברכת עדוד לא לחנם הם סובלים. זכות היא לאדם להיות במצב כזה שליח צבור. לעולם נזכור להם זאת.
ולמפקד הצבא אשר בידו הכח להמתיק את דינם נפנה בקריאה לראות לא רק את האשמה בה הם נאשמים, כי אם גם את האסירים, אפים ועברם. מה עשו ומה עוללו עד עתה? הם היו לברכה לסביבתה ולמקומם, על זאת יעידו שכניהם אף מוסה, ודאוד, ואבו דאוד וכו', שהשתתפו יחד אתם בהקמת הנקודה.
הם ימשיכו להיות לברכה בקרב הארץ.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח