ונזכור את כולם

לוחם ארקין אליעזר משה ז"ל

בן מרים וזלמן
נולד במזכרת בתיה
בי' תמוז תרפ"ט, 18/7/1929
יחידות: הגדוד הראשון, פל' א'
בהכשרת גבת, הנוער העובד 1946-1948
נפל בקרב בפיצוץ הרדאר בכרמל
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
בד' אב תש"ז, 21/7/1947
מקום נפילה: חיפה
נקבר במזכרת בתיה
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן מרים וזלמן מנדל. נולד בי' בתמוז תרפ"ט (18.7.1929) בעקרון (מזכרת בתיה), נכד לישראל-חיים ונין לצבי ארקין, אחד מראשוני המתיישבים במושבה שנוסדה בשנת 1884. "אליעזר נולד בתלם", כדברי אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל. משחר ילדותו חילק זמנו בין לימודים ועזרה במשק הוריו: בתלמי העגבניות והמלפפונים בימות הקיץ ובמרעה הפרות בימות החורף.
לאחר שסיים ב-1943 את לימודיו בבית הספר העממי המקומי עבר ללמוד במקווה ישראל, מקום שם קיבלו הכשרתם החקלאית אביו, סבו ואבי סבו. ממקוה ישראל לא חזר למשקו כי לא יכול היה להסתפק בשמירה על הקיים, רוח החלוציות שפעמה במשפחתו דחפה ליצירת משהו חדש. הוא עשה חיל בלימודיו ובמהלכם התגייס לפלמ"ח, שבמסגרתו יצא אחר-כך להכשרה מגוייסת בגבת (הכשרת יפתח).
הוא היה איש העבודה בכל נימי נפשו. פלח בן פלח. הצטיין כאיש חברה טוב, ידע לקבל מרוחה ואף השרה עליה מרוחו הטובה. תמיד מוכן למלא תפקידו.
פעם כששוחח עם אימו על אובדן בן יקיר, אמר לה: "אמא, זה לא כמו שאת חושבת, שלמשמע האסון על נפילת בנה, נופלת האם ומתה במקום. לא אמא, את טועה בהחלט, אם נפל הבן למען המולדת - עוד האם מתפארת, מתגאה בזה ואינה בוכה כלל". והוסיף ואמר לאביו:"אמא שרויה בדכאון רב, צריך לעודדה ולחזקה. כל השנים שכבת אתה בחפירות והגנת עלינו - עכשיו - תפקידי הוא".
חודשים מועטים לאחר גיוסו לפלמ"ח נבחר לצאת לקורס מפקדי כיתות. בשלבי סיום הקורס הוטלה עליו ועל חבריו המשימה לפוצץ את תחנת הראדאר בחיפה, ששימשה לציד אונית המעפילים בדרכן לחופי הארץ בתגובה על גירוש אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז".
אותו יום לא הרגיש בטוב וחבריו בקשוהו לבל יצא לפעולה. סירב לשמוע ויצא. התגבר על חוליו. לא יכול היה להבליג על העלבון שנעשה לעם ישראל, על הפשע המתועב שבהחזרת אונית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז". הפיצוץ בוצע ב-21.7.1947 ותוך כדי הנסיגה מהמקום נפצע אליעזר. חבריו אמרו לשאתו ולהוציאו משם אולם מאחר שברור היה לו כי העיכוב בשטח מסכן את חייהם ביקש מהם לקחת את אקדחו, לא רצה להפקיר את נשקו היקר, למסור שלום למשפחתו וחבריו ולעזבו.
חבר שהיה לידו מספר : "הוא סבל נוראות מפצעיו, אך לא הוציא הגה מפיו, רק כיווץ שפתיו, כשניסינו להוציאו מהמקום שנפצע אמר "אני מרגיש שאלה הם רגעי האחרונים ולכן אל תתעכבו בגללי. הוסיפו לסגת. מסרו שלום לכולם. מסרו לאימי שלא תתאבל הרבה ושתתגאה בי". וכך נשאר יחידי על מורדות הכרמל, הבריטים שמצאוהו במקום העבירוהו לבית-חולים ממשלתי ושם ייגעוהו בחקירות אך הוא לא גילה להם דבר.
במהלך החקירות, ביום ד' באב תש"ז (21.7.1947), מת מפצעיו. הוא הובא למחרת היום לקבורה בעקרון מושבתו ובהלוויה השתתפו מאות בני נוער ותושבים מאזור הדרום.
בדברי ההספד אמר בין השאר אביו: "אליעזר בכורי, חזון חיי, ידעת וגם אני ידעתי לאן אתה הולך. יהיה רצון ותהיה קרבן אחרון לעמנו הדווי והשסוי. ינעמו לך רגבי עפרך מול פני האדמה אשר עבדת אותה בחדווה יום יום".
אחד מחביריו כתב :" דפדפתי מעט בספר האחרון שקראת ולפתע בסופו קראתי משפט זה : " איזהו האדם הזוכה לאהבה שאין נעלה ממנה - המוסר את נפשו למען ידידו "ואכן רכשת לעצמך את אהבתינו. זכרך יכון בקרבנו לעד. ממשיכים אנו את דרכך ממנה לא חזרת לאור אותו רעיון בו הלכת גם אתה. כי לא נסוג לאחור ודרך אין אחרת. הקבוצה לוכדה המחלקה חושלה הרוח איתנה שבעתיים."

מאמרים לזכרו ומשלו נדפסו ב"מצבות על דרך" בהוצאת משק יפתח.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

מתוך דברי הספד של אביו

"אליעזר בכורי, חזון חיי, ידעת וגם אני ידעתי לאן אתה הולך. יהיה רצון ותהיה קרבן אחרון לעמנו הדווי והשסוי. ינעמו לך רגבי עפרך מול פני האדמה אשר עבדת אותה בחדווה יום יום"

רשימות לזכרו

דברי אמו באזכרת השנה

אליעזר'קה, בן אהוב שלי!

אין אכזרי מהמציאות המרה, מאותו יום אכזרי ומר שנקטפת מאתנו, נאלמת ואינך.
בצהרי יום שקעה שמשי, ועד עכשיו איני יכולה להבין כלל איך ממשיכה אם לחיות לאחר שאיבדה את בנה-יקירה.
פעם, כששוחחנו על נושא זה, אמרת לי: "אמא, זה לא כמו שאת חושבת, שלמשמע האסון על נפילת בנה, נופלת האם ומתה במקום. לא אמא, את טועה בהחלט; אם נפל הבן למען המולדת - עוד האם מתפארת, מתגאה בזה ואינה בוכה כלל".
ודאי תסלח לי, בני היקר. אם אינני יכולה למלא בקשתך זו... נגזר עלינו לחיות בביתנו בלעדיך. לשב ליד שולחן כשמקומך ריק - והבית על יושביו אבל, נתיתמה כל פינה. געגועים טרופים מכרסמים את נשמתי. תמיד עומדת לפני דמותך היקרה, ולידה - תמונות של זועות המחרידות את לבי.
תמיד אני רואה אותך נאבק עם מר המות, גלמוד ובודד בשדה-הקרב, בתוך ים של שונאים, ללא עידוד ולטיפת אם, מסכן שלי... חמודי שלי...
קצרים היו חייך, שאפת, חלמת, קיוית, רק בן 18 וכבר ניתק פתיל חייך. שאפתי לראותך לפחות בחלום. לראות את אור פניך הנחמדים, את עיניך הפקחיות, המאירות ושופעות-חיים.
אהבת את הזולת, תמיד מוכן להקריב משלך, נאמן לחבריך ולנו - בן אהוב ומסור בלב ובנפש.
בילדותך נרתמת אתנו בעול חיינו הקשים. בלילות רצת להשקות את השדות מחוסר מים בימים. בגשם רעית את הפרות כשהמעיל על ראשך. מסירותך היתה ללא גבול.
היו בינינו יחס נפשי, הבנה הדדית וחברית. "כזוג אהובים אתם יושבים ומסתודדים" - היה אומר אבא.
מזמן שאיבדנוך - איבדנו את דרכנו הסלולה, שסללנו יחד. קשור היית אלינו וכל שאיפתך היתה לבנות את עתידך על ידנו. פעם אמרת לי: "אמא, אני אחזור לעקרון ויחד עם חברי נבנה חוה משותפת וחיים משפחתיים נפרדים".
שאפת לפינה משפחתית, אהובה ומאושרת, אך לא זכית; לא הספקת ליהנות מאושר החיים. ולמען כבוד העם נתת את נפשך, את הכל.
ושוב עולים הזכרונות.
התגברת על חליך, על כאב-הראש - שעה שביקשוך לא לצאת. לא יכולת להבליג על העלבון שנעשה לעם ישראל, על הפשע המתועב שבהחזרת אנית-המעפילים "יציאת אירופה תש"ז". דמך נרתח בך ולא הרגשת שאתה חולה. שכחת את עצמך.
אליעזר'קה, הגם שכחת את שיחתנו האחרונה? כפעמון מצלצלת היא עדיין במוחי. והנה, שבועיים לפני הפעולה, באת אלינו פתאום. איזה אושר ושמחה, לבי ניתר אליך? אליעזר בא? - חג היה בביתנו, חגונו יחד את יום הולדתך ה-18.
בשבת אחה"צ ישבנו, שוחחנו, סיפרת על הנעשה בארץ, על חברי הפלמ"ח הרוגזים ומורתחים, על קבלת-הפנים שעורכות בחופי ארצנו אניות-המשחית לשרידי הטבח, אחרי שמתגוללים רעבים וצמאים בארצות-נכר, וכשמגיעים אלינו מקבלים אותם בסילוני גז מדמיע...
כששמעתי כל זאת, חרדתי לחייך. התחננתי: רחם עלי, אל תהיה בין הפזיזים האלה, את כל משפחתי שיכלתי בתאי-הגזים, עצבי מרוטים ומתוחים...
ואתה בשלך: - "אמא, למה את בוכה? ממי את מפחדת? מה אני - איש-צבא, חייל? - אני בטלן, אני כלום, אין לך מה לפחד ואת יכולה לישון במנוחה".
ירדת לחצר ופגשת באבא, אמרת לו: "אמא שרויה בדכאון רב, צריך לעודדה ולחזקה. כל השנים שכבת אתה בחפירות והגנת עלינו, עכשיו - תפקידי הוא".
ילדי החביב! במסירות-נפש הגנת על המולדת, ברגעיך האחרונים דאגת לה, ביקשת מחבריך להוריד ממך את האקדח, לא רצית להפקיר את נשקך היקר.
לבי נחנק מיסורים על כלי-המגן שלך. אל מול מבצרי הראדארים - אקדח פשוט. כאז, אבני-קלע מול שריונן של גלית.
שמך היקר, זכרך האהוב, - הם חרותים על לבנו לעולם ועד.
יהי זכרך ברוך.

אמא

מתוך הספר 'מצבות בדרך'. צילום הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

אחי...

"... במקוה ישראל מצא את שאהבה נפשו : צמח, בעלי חיים ונוף חקלאי. המצב בבית טוב ואליעזר יכול להתמסר ללימודים באין מפריע וגם עושה חיל
בבוא אליעזר לחופשת שבת, היה מיד לובש את בגדי העבודה של אבא, חולב את הפרות, מאכילן ומשקן. ובכדי לא לבייש את אמא המטפלת בעיקר בתרנגולות - היה גם עוסק בהן ומסדר גם את כל הדרוש לסידור. במקרה של חופש ממושך יותר היה עובד בענפי השדה והחצר. היה מביא אפרוחים ממין משובח ומעבד את האדמה בשיטות החדישות ביותר. בימי החופש האחרונים לאחר שגמר את לימודיו במקוה ישראל, נטע אליעזר גן עצי-פרי וטיפל בו חודש ימים.
השנה יצא אליעזר להכשרה כשהוא מלא געגועים לבית. בבואו לפעמים אלינו היתה השמחה במעוננו. וכשהיה חוזר היה מביא תמיד לחבריו משהו מהבית. עוגה, אבטיח ובדומה לזה.
זה היה בשבת, פרשת 'בלק', השבת שבה היה לבר מצוה, השבת שבה מלאו לו 18 שנה. הוא הלך לבית כנסת, עלה לתורה ואבא התמוגג מנחת. זו היתה "העליה" האחרונה שלו. לא זכה להיות עוד פעם במושבתנו, שכה אהבה וכה רצה בבנינה ובשגשוגה. הוא לא זכה, המות השיג אותו, הוא נפל על מזבח הצדק והשלום, הוא נפל בשעה שהלך לנקום את נקמת שרידי החרב המעונים.
יהיה זכרו ברוך"
ישראל

מתוך הספר 'מצבות בדרך'. צילום הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.