ונזכור את כולם

טוראי בן דור חיים ז"ל

בן שרה ויצחק
נולד בירושלים
בכ"ו אדר ב תרפ"ד, 1/4/1924
יחידות: הגדוד הראשון, פלי"ם
בהכשרת בית-השיטה
נפל בפעילות מבצעית
בי"ט טבת תש"ח, 1/1/1948
מקום נפילה: בלד א-שייך ליד נשר
נקבר בקיבוץ יגור
בן 24 בנפלו

קורות חיים

בן יצחק ושרה. נולד ביום כ"ו באדר ב' תרפ"ד בירושלים. היה ילד עליז, ישר-אופי וגלוי-לב. כבן עשר נסע עם הוריו לסבו וסבתו, שישבו בעיירה ליטאית נידחת, וחזר משם מלא רשמים וחויות, שהשפיעו על יחסו לגולה גם עם התבגרו. בגיל 14 אחרי גמרו את לימודיו בבית-החינוך לילדי העובדים, עבר ללמוד בבית-הספר המחוזי ביגור.
בתקופה זו הצטרף לתנועת "המחנות העולים" והיה פעיל בה. השתתף במועצותיה ובבירוריה הרעיוניים, והכשיר עצמו לחיי הגשמה. ברשימות מבית-הספר ובמכתביו להוריו וחבריו, נתגלה בכשרון כתיבה וביכולת הבעה. כבן 15 חזר לתל-אביב, המשיך ללמוד וגמר את לימודיו בגבעת-השלושה, הצטרף לקבוצת "החוגים" שיצאה לבית-השיטה, שם חלה במחלת הפרקים שריתקה אותו למיטת חליו. מחלה זאת היתה לו מכת-גורל קשה. בעיקר חשש פן לא יוכל עוד להיות חקלאי, חורש, נושא משא, צועד בהר, משוטט במרחבים. את ימי מחלתו ניצל לקריאה מעמיקה, כי אוהב-ספר היה, מעמיק-הגות, קרוב לשירה העברית החדשה ולספרותה. משהבריא עזב את העיר, חזר לשדה, לקיבוצים, לחבריו.
עד שבאה שנת 1942, ועם קריאה ראשונה התיצב לשירות, לפלמ"ח. כשנה עשה באימונים ובהכשרה, אך הידיעות שהגיעו מהגולה לא נתנוהו לשבת בוטח בארץ. הטבח ביהודי אירופה גרם לו, לנער הארצישראלי, זעזוע, כאב, עלבון, חרון אין-אונים. זעמו זה דחפו לפרוש מהפלמ"ח ולהתגייס לצבא הבריטי, לחיל-הים. תחילה שירת בארץ, ואחר-כך במצרים ובעדן.
עד מהרה באה ההתפכחות, ההתייסרות העצמית על שעזב את הפלמ"ח והלך לצבא לא-לו, והוא ערק ממחנה הצי והלך אל צוקי הסלעים, אל מרחב הנוף של מנרה, אל חבריו מימים עברו, לאוירה החלוצית הקרובה ללבו. כעבור חודש של התלבטויות חזר לשירות, אם כי ידע את העונש הצפוי לו.
כתום שירותו בצבא חזר לחיי העבודה, אך בינתיים נמשך לבמת הקולנוע, והצטרף לקבוצת ההסרטה של הבמאי מאיר לוין שהכינה את הסרט "בית אביו". מייד גילה ידיעה מפתיעה בתחום זה של אמנות. לדברי הבמאי התגלה חיים בין עובדי הסרט כאדם בעל רעיונות, רב דמיון ובעל שכל ישר. הוא חלם על תעשיית-בדים ראויה לשמה, ועל מקומו בה.
שנת 1946 באה. חיים עזב את ענייני הסרטים, והתייצב שוב לשירות בפלמ"ח. פעל בירושלים, התאמן בקיבוץ רבדים שבגוש עציון, ומשם עבר לקיסריה, לטכניון העברי בחיפה, ליגור - להכשיר עצמו לקורס גבוה של ימאים מטעם הפלמ"ח.
עם תחילת המאורעות היה נסער כולו. הרצח בבתי-הזיקוק זיעזעהו. הוא חזר מן הלוויה ובלבו מחשבת נקם. אנשי ה"הגנה" שתיכננו את פעולת-הגמול נגד כפר המרצחים בלד א-שייך, לא הביאו בחשבון את פלוגתו של חיים, היא נועדה לתפקידים אחרים. אלא שהוא לא השלים עם כך, נטל רשות ממפקד פלוגת-העונשין, ויצא בתפקיד סגן בחוליה הפורצת. נוסף על תת-מקלע ורימוני-יד, לקח אתו גם גרזן לפריצת דלתות. למרות רגשי הנקם שפעלו בקרבו רצה לשמור על הפקודה, ולפגוע רק בגברים נושאי נשק. על כן קשתה הפעולה, כי היה הכרח לחדור לכל בית ולראות את האויב פנים אל פנים.
באחד בינואר חדרו לכפר המרצחים ולחמו על כל בית. חיים הצטיין בפריצה, ולחם בגבורה עד הרגע האחרון, כשכדור פגע בראשו והוא נפל. חיים התגלה כלוחם מצטיין ואמיץ-לב, תמיד נמצא במקומו נסוך בטחון עצמי. בטחונו הרב בזמן הקרב, נסך בטחון גם ביתר אנשי הכיתה. כשנשאוהו משם חבריו אמר להם: "תמשיכו, אני נפצעתי".
בדברי הספד לזכרו נכתב בין היתר :" לא הכרנו איש את רעהו לפני הקרב, אבל, בשעות מעטות אלו, יש ומכירים אדם יותר מאשר בשנות חיים רגילות. יהי זכרך ברוך".
נקבר ביגור.
במכתב שהשאיר לאמו לפני מותו כתב: "תמיד אמרת שהנך מהאמהות הגיבורות. היי למעני גיבורה. זכרי את קרבנות כפר-עציון, בן-שמן ובתי-הזיקוק. היום הייתי בלוויה בחיפה. נורא, יש לנקום וללמדם בינה". זמן לא רב אחרי מות הבן נפל גם האב, יצחק בן-דור, שהשתתף בשתי מלחמות.
חיים התגלה בדרך חייו ובכתביו המרובים אשר השאיר (רשימות עיוניות, שירים, סיפורים, תרגומים, ביקורת ספרותית, מכתבי-רשימות), כבעל נפש דינמית רבת לבטים וחיפושים, שאיפה בלתי-רוויה לשלמות הנפש, לאמת צרופה. השתוקק לחיים עשירים בחויות פנימיות, ל"בנין טמיר ונפלא שאינו גוף הנותן טעם לחיות, ובו אני רואה חזות הכל". ממבחר עזבונו הספרותי הוציאה "ספרית הפועלים" ספר "בן-דור".

אלבום תמונות

מפרי עטו

נהריה

נהריה

לילה חוף סירה תגיע
מתוכה הקורס מגיח
וזקנם צומח פרא
יחפים קרועים מדרך

נהריה נהריה
עת פלמחניק בך יופיע
אז ברוב הדר וטקס
מתאספים שם כל היקס

אז לבית קפה לפתע
מתפרצים הם כמו רקטה
ומצב הבר אבוד הוא
את הכל שתה כבר דודו

ס.א.ד. קורץ בעין
ובידו בקבוק של יין
שמחה הבקבוק יונק
אל הסירה הוא מתחמק

עוד אחד קורץ בשצף
על שפתיו עולה כבר קצף
פוזרנו בשינל שחור
אך יקיות פונות אחור

"היא" שקטה שקטה עדין
אבל שרגא שם כבר עין
ובעוד לבו נתון בה
הוא רוקד אתה כבר רומבה

וגם זלמן כבר בפורמה
ורוקד על הפלטפורמה
רקיעה והיא שוקעת
רקיעה היא מתפקעת

אך ישנה שם גם קרחת
היושבת מצוברחת
חיים חיים משתגע
איך ירקוד והוא צולע

מנגנת התזמורת
והנה עולה תגבורת
פוקסי פוקסי בכל עוז
מנדנד כבר בעכוז

כך עובר חולףהערב
שוב צריך לצאת לדרך
ןהקורס כולו מריע
נהריה נהריה

מפרי עטו

שיר בים

הו, רוח רוח אתי תהיה בטוח
גם אם מפרש פתוח תעלה על הסלעים
בסערה ברוח אני לים מרחוק
אתי תהיה בטוח זה אושר להפליג

הנה דוגיה תקחו נא
אכן היתה טרדה
טיפון מצד הונטה
השקרמה כבר הורדה
מפנה שמאלי לקחנו
בצד משבר גדול
ימח שמה הרוח
שברה את הפיול
מיד סובבנו תורן
ולפע קול רועם
הנה ארגז החרב
הולך ומתחמם
הוצאנו עוגן שמאלה
הרוח התגבר
וכך ארגז החרב
הלך והתקרר
וכך יה שיח חזרנו
בה בחש לקורס חובלים
אהיה עוד קברניט

מפרי עטו

מכתב לאבא, 2.3.1944

2.3.1944
שלום לך, אבא!
אני, כדי לענות על מכתבך אלי, זקוק לשקט ורכוז במידה שלא מצאתי עדוון. לעת עתה אני קורא את היינריך היינה ועומד למות מהתפעלות. כאן יצא בהוצאת "לגבולם" ספרו השני הכולל "לודביג ברנה", "וידויי" ו"זכרונות". נפלא לקרוא את הכופר הקדוש הזה, את המהפכן הענוג, כיצד הוא מגיע לבסוף להרגשה דתית עמוקה בהשפעת התנ"ך, כיצד הוא מעלה אותו לגבהי שחקים של הרוח האנושי. והוא הרי יודע להעלות דברים כשהוא רוצה, כמעט במידה שהוא יודע לעקוץ, וללעוג, ולבזות. הוא מדבר על היעוד הישראלי, על הרוח הישראלי, כמעט כמו הרב קוק, וממש מדהימה היא האקטואליות שבניתוחו את העם הגרמני. גלגול מודרני של נביא ומשורר. הוא האדם החכם ביותר בעולם. ברצינות. אולי לא הגדול ביותר, לא המבקר, הפוליטיקן, הפילוסוף, הסופר הגדול ביותר - אבל האדם(!) האדם החכם ביותר. יחי היינריך היינה!....
אני נזכר בו, משום שגם לו ישנם תמיד קשרים (של ידידות או שנאה) - עם היוצר והיצירה. סביבם הוא חג בתמידות. פעם רואה עצמו מעל להם, פעם מתחת להם, ולעיתים קרובות אינו מודה בקיומם, או רואה את עצמו שוה בשוה בשורה אתם. על כל פנים, בספרו "דת ופילוסופיה באשכנז" מודה הוא שמילדות ישנה בו הרגשה דתית עמוקה במובן העליון של המושג. נו, ואם היינריך אומר - יש לזה בודאי איזה יסוד! לא כן?
אמרתי לך אז, שתמיד כשאדם מנסה להסביר לי את התפעמותו מאותו כוח עליון בלתי מושג, בלתי מובן, שישנו בכל שכולל-הכל, שמאחד אדם וחיה, צומח ודומם, שמים וארץ לאחדות אלוהית אחת, אדם המבאר לי את הרגשת האושר האופפת אותו כשחש הוא בהרמוניה הגדולה, המאזין, היודע להאזין ל"שירת העולמות", שיכולה היא להתנגן בפרח, בתולעת ובאדם - אני חש משהו אמיתי באותו דבר, משהו הנובע ממעינות עמוקים, הקשור בחווית דם. אלא שאצלי מעולם לא יצאו מחשבות אלה מן היסוד של חויה נפשית עצמאית (אולי משום שלא גמרתי את העבודה בהשלמת עצמי), על כן המגע את הוא שטחי, תמיד חיצוני. ובשעה שאני שומע אנשים עושים מזה תנועה, הולכים ומטיפים ל"רליגיוזיות", מאספים אסיפות ומטילים על היעדרה את כל מדוי-ימינו, מכניסים חויה אינטימית כזו לדפוסים כמעט מפלגתיים - הרי זה מעורר בחילה, כמי שהולך ןמכריז על אהבתו בחוצות. נו, אולי אמשיך כשאכתוב במפורט....
מתוך "מבחר מכתבים ורשימות" / חיים בן דור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתבים מהחודשים האחרונים בפלמ"ח

24.3.1947
שלום, אמא,
גם כאן קיבלנו את הידיעות בהרגשת זועה איומה. הפחדנות השפלה שבה הוקמו התליות, היא העושה את הדבר נאלח כל כך, מרגיז כל כך. נו, מה יש לדבר... הנקמה בוא תבוא.
אמא, בגילך אסור לך בשום אופן לשקוע במצבי רוח רעים ומרות שחורות. עשי הכל כדי להתגבר. מצאי לך התעסקויות על אף המחלה. ומה הן התכניות שאת רומזת עליהן? טוב שאת מתכננת תכניות, הגשימי אותן! ובעוז!

אמא ואבא יקרים,
יום שני של חנוכה היום. חופש לא קבלתי ואני יושב לענות על מכתביכם. איני יכול להרבות בכתיבה על המצב, משום שאותי ממלאה הרגשה אחת קשה בלבד: מדוע לא עונים? - בזה מתרכז כל מצב רוחי שהוא מחורבן למדי. הרוגים, הרוגים ופצועים יום-יום, ואנחנו מתחילים שוב להתרגל לדבר. זה לא צריך היה לקרות. זה יכול היה שלא יקרה, אבל ... השמנים, השמינם קובעים הכל.
מאוד רציתי לבוא לירושלים להיות קצת אתכם עכשיו...
וכשאתה רואה מקרוב מה היה אפשר לעות ומה עושים - אתה מתפלץ. לאללה פתרונים! כל החישובים הפוליטיים, כל האפשרות - בעד מכה נגדית איומה! והיא לא באה. חינוך של עשר שנים: המאורעות הבאים לא יהיו כמאורעות 36. למדנו: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. מכל הבחינות, פוליטית וטאקטית, וזהו...
נו, מה יש לדבר, לעת עתה שכלנו גם את יהושע. אתה, אבא, ודאי הכרת אותו.
מה שלומך, אמא? אני מתפלל שתבריאי מהר - לא עת לחלות...

22.12.1947
אמא יקרה, זמן רב כל כך שלא כתבתי. או שהמאורעות רודפים זה את זה בטירוף כזה שבין מכתב למכתב דומה שהזמן כה רב.
אצלי הכל בסדר. בריא ושלם ומרוגז על שאינני "עושה" כלום. את שמחה על זה. יבושם לך!

מתוך "מבחר מכתבים ורשימות" / חיים בן דור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מן העזבון

מותם של שני אנשים מעורר בי תמיד, מדי הזכרי בהם, רגש של כאב עמוק מאוד, דוקר - הייתי אומר - איזו הרגשה של אימה ואבל ראשוניים בפני מותו של מי שחשיבותו לנו אינה יכולה להתבטא כלל במילים. משהו ששייך לאישיותנו האינטימית ביותר ולאותו כלל גדול שאישיותנו קשורה אליו באלפי נימים בלתי נראות. את זה חוסר הישע, והכאב הבלתי מרפה שבא בעקבותיו, חש אני תמיד בהזכרי בשניהם - ברנר ווינגייט! משונה, אבל זה כך!
ואולי זה כך, משום ששניהם הסתלקו מאתנו ברגע בלתי מתאים ביותר. באותה שעה שהם, באישיותם וביכולתם לעזור, איש בדרכו - היו נחוצים לנו עד להרגשה של כיליון. וחסרונם יורגש עולמית. על כל פנים, עד לאותה שעה שנהיה חזקים ובריאים כיתר העמים - ויותר.
מתוך "מבחר מכתבים ורשימות" / חיים בן דור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח