ונזכור את כולם

סרן גולני איתמר ז"ל

בן רעיה ואריה
נולד ברוסיה
בכ"ט ניסן תרפ"ח, 19/4/1928
תפקיד: מפקד פלוגה - מ"פ
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"ד חשוון תש"ט, 16/11/1948
מקום נפילה: הים התיכון
נקבר בירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן אריה ורעיה נולד ב-19.4.1928 בכפר בריוזובו שבצפון אוראל, רוסיה, אשר לשם הוגלו הוריו באשמת ציונות סוציאליסטית. ב-1930 עלה עמהם ארצה, כשקיבלו רשות להחליף את ענשם בגירוש לצמיתות מברית המועצות.
גדל בקיבוץ "השומר הצעיר" בחצר כנרת ואחר כך במקום התנחלותו באפיקים. למד בבית החינוך המשותף בעמק הירדן עד סיום כיתות ההמשך. בכיתות הגבוהות התעניין במיוחד במקצועות ההומניסטיים, הרבה להביע את הגות לבו ומחשבותיו בשאלות החברה ובעיות הקיבוץ, ובמכתביו, רשימותיו ושיריו הגיע לרמה ספרותית גבוהה. נתגלה בכושר מנהיגות ופעילות מילדותו. היה פעיל בגדנ"ע ובסניפי "הפועל" בעמק הירדן ובביתו באפיקים. הצטיין בכל ענפי הספורט, ביחוד בשחיה. עסק הרבה בהדרכת הילדים במשק והיה לגביהם דמות מחנכת. היה אהוב עליהם ועל חבריו.
משגמר את בית הספר ב-1946 התגייס לפלמ"ח. השתתף בפעולות נועזות ובקרבות רבים. הצטיין בקור רוח ובאומץ לב. גם בימי גיוסו היה ער לבעיית הנוער והחברה והשתתף בבירורים בשאלות אלה. בשירות נתגלה כמפקד מוכשר, דואג ואחראי לאנשיו ושוקד על עיצוב הלך רוחם, ולפי תיאור מפקדו היה "יחיד בסגולותיו, אשר נשא באחריות לרבים תוך כשרון רב ומסוגל היה עוד הרבה יותר..."
כמפקד כיתה בפלמ"ח השתתף ביוני 1947 בפעולת הראדאר על הכרמל, בפעולה, נפתחה אש צולבת על האנשים, מכיוונים בלתי צפויים. אליעזר ארקין ז"ל חבר הכשרת גבת, נפגע בראשו, איתמר חזר אל תוך האש האיומה, אל מגרש החניה חסר המחסה, להוציא את החבר שנפצע. שני משוריינים נוספים, שחזרו מחיפה, הוסיפו אש כבדה מכיוון נוסף. אי אפשר היה להגיע אל הנפגע, ואף על פי כן ניסה איתמר להוציאו, אך הוכרח להשאיר אותו במקום. מאורע זה, רישומו היה עז ביותר על עלם רגיש כאיתמר. מאז הפך שוחר שלום מאין כמוהו.
השתתף כמפקד מחלקה - ב-31.12.1947 בפעולות בלד א שייך (תגמול על הרצח בבתי הזיקוק), בינואר 1948 - בהתקפה על בסיס כנופיות ליד שפרעם, במארס - בהתקפה על כפר קנה, בפיצוץ גשר ליד ג'נין, בהתקפה על כפר קעון (בסביבת טירת צבי), בקרב עם כנופיה על כביש עפולה-כפר יחזקאל, במיקוש באזור זרעין, בהתקפה על הכפר צנדלה באזור ג'נין. באפריל 1948 השתתף בקרב על משמר העמק. משם יצא לניתוח, חזר בדרגת מפקד פלוגה לגליל העליון והשתתף בפשיטה על כפר אודיסה שבלבנון ובפיצוץ ארמון אחמד בק (זה היה כבר בסוף מאי, במלחמה הרשמית עם מדינות ערב), בכיבוש מלכיה, ואחר כך בכיבוש אל-קובאב בדרך ירושלים.
בהפוגה הראשונה שימש כמ"פ בדרגת סרן במשלטי לטרון. במבצע "דני" השתתף בכיבוש ענבה, ג'ימזו, ברפיליה ואל בורג' ובהתקפה על פלוג'ה. האומץ, המרץ, והכושר ששפעו ממנו דבקו באנשיו שחיבבוהו והעריצוהו, בגיל 20 נשלח, בימי ההפוגה ב', להדריך בבית הספר לקציני חיל-רגלים, ובכוח השפעתו עשו גדולות בכיבוש הנגב. משם עבר באוקטובר למחנה צנחנים, אך משאת נפשו הייתה להשתלם אחרי המלחמה באוניברסיטה כדי להוסיף דעת לפיתוח כשרונו הפיוטי והספרותי.
אך בעקב מקרה אסון במצנחו נפל הימה בי"ד במרחשון תש"ט (16.11.1948) וגופתו לא נמצאה.
להערכתו כאדם וכאיש צבא הוקדשו דפים בקובץ הזכרון "עשרה" של קיבוץ אפיקים. ליום השנה הראשון הופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ספרו "נפש ותהום", הכולל פרקים מעזבונו. בקיבוץ אפיקים הוקם "בית איתמר" ובו חדר זכרון, אולם ספורט ובמה.
מצבה לזכרו הוקמה בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לדמותו

כשבא אלינו חשנו אותו עוד לפני שהכרנוהו. אלה הגורפים את חויותיהם ממערבולת הבלתי נודע, אולי זכותם היא לחוש יותר מלדעת. ולכן היתה לנו ההגשה, כי מוכנים אנו ללכת אחריו עוד בטרם התודע אלינו. אישיותו הפיחה בנו אמון ורצון משנה לעבודה, כאילו נגלה לנו פתאום סלע, שעל מנת להגיע לעורקי הזהב בליבו, צריך וכדאי לחתור.
צעיר מאוד היה, רחב כתפים והלב הזה. צעיר מכולנו היה. "לעזאזל - המצנח היה קרוע".
עוד בפעם הראשונה התנכל לו הגורל והתרה בו.
אולם הוא צפה בקוצר רוח לפעם השניה. וכשיצא שוב לכבוש את המפלש הצר בממלכת הסופות והנשרים, פרע את מה שעלול כל אחד שכמותו לשלם בעד כך, במוקדם או במאוחר.
אמנם ידענו: המקטר לאלוהי התעוזה יש ויהיה בעצמו לקרבן. אולם הן זה עתה היה לכהן גדול.
ורצוי היה לנו מאוד. ברצונו ובמאודו נתן לו כל אחד מאתנו את אשו הקטנה, למשמרת וללהבה, כי חשנו אותו ראוי.
במנחת דמיו רשם את הדברה - לא תפחד! שם למעלה בכחול רשמה, במסלול האכזרי אשר חרט בשביט חייו, שלאורו בתעצמה דמותו בנו ורמה מאוד.
וכמרימה הכמיהה הגדולה והכוססת את עיננו אלי אין הסוף הכחול, אשר גזל אותו מאתנו, מצדיעים אנו שמה.
לו ולתעוזתו מצדיעים אלה, שבלבם הוא בן אלמוות.
אפרים שפירא
מתוך "עשרה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מאמו

איך הפך יום אביב, אשר הביא לך תמיד ששון ואושר - ליום עצב וכאב קורע לב ונפש?
יום הולדת בני!
במעגל מהיר רצות שנים, ימים עתירי מאורעות. באוהל הצפוני, בכפר נידח, מאות ק"מ מאחורי חוג הציר נולד הבן. אין שם קץ לחורף. הצבי והכלב - רעים נאמנים לאדם. הנוגה הצפוני משחק בפאתי רקיע בלילי חורף ארוך. על פני יער הטיגה נישאת סופת רוח אכזרית. היא הפורגה. ואנו - גולי ציון - חולמים על ארץ שמש, על דקל מיתמר, על שמים כחולים. ולאהוב נפשנו - לבן שנולד - קראנו איתמר.
לא קלים היו תנאי חיינו. בחורף קור איום ובקיץ הקצר ענני יתושים זעירים, חודרים לאזנים ולעינים, מציקים עד בלתי נשוא. ולהם צר כל ימות השנה. אבל בצריפנו הדל שורה אורה ושמחה. הילד היה שעשועים לכל. איזו רעות יפה אפפה כולנו, איזו דאגה ועזרה לתינוק הרך מצד כולם. והילד גדל והתפתח.
ואנו חולמים כי אתו, עם הבן, נעלה לארץ כיסופינו - לארץ ישראל. והחלום בא.
באניה צ'ירצ'רין מול חופי תורכיה חגגנו את יום הולדתו השני. זה היה יום חג לאניה כולה. גם המלחים הרוסים הצטרפו אלינו. הם הרימו גבוה את חתן השמחה והשתתפו בכל לב בשמחתנו.
בין דקלים גבוהים על שפת ים הכנרת גדל הבן.
רוח אביב מבדרת את שערותיו הבהירות. השמש שזפתהו. כדקל הוא נישא אל על.
חולפות השנים. ימי תורה וגידול, שנות עמל ומלחמה. ויגדל לעינינו עלם חסון רחב כתפים וגבוה. מבט עיניו בטוח ואמיץ, מבנה גופו נהדר.
בתחרויות אתלטיקה, בשחיה הוא בין הראשונים. דריך את קבוצת הילדים, עורך מחנות בשבילם, פעיל בגדנ"ע וה"פועל". והימים עוברים.
ביה"ס מאחוריו. איתמר בן 18. והנה הוא בפלמ"ח. וימי המלחמה הגיעו. הארץ סוערת. כבד הדבר לכל וכבד הדבר גם לו.
וכה מובן לו הדבר והוא ראשון בכל.
והנה הוא בן עשרים. מאחוריו חוויות, חשבון של חוויות. פעולות נקם בבלד א-שיך, קרבות במשמר העמק, בגליל העליון, בסביבות ירושלים ובנגב.
הנה אני רואה אותו לנגד עיני. הוא, הבן, בחולצת השבת הלבנה, בחיוכו הרחב והטוב מביט אל העולם בכל עינים. העולם יתחלף. יבוא החורף ואחריו קיץ - פרחים יפרחו, עצים יגדלו ויתמרו לשמים.
והוא, הבן, יהיה תמיד בן עשרים. לנצח נצחים בן עשרים...
אמו
מתוך "עשרה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מכתב מדוד בן גוריון

הקריה, י"ט בטבת תש"י, 8 בינואר 1950
רעיה וליובה היקרים -
מלבין על שולחני ספר ספוג ערגה ויגון:"נפש ותהום", ואני מתיחד עם גבורת הנפש ועם הוד העלומים של איתמר גולני, אחד מנערינו היקרים והאצילים, שממרחקי האורל הקר והקופא והזר בא לפרוח בעמק הירדן הלוהט, המתנער, האמהי. ורק עשרים שנה מלאו לו - כשהגורל העיוור קיפד את אביב חייו הברוכים, וגופו נבלע בגלי הים בצנחו מתוך אוירונו, והוא כבר למוד עבודה ומאבק וקרבות, מסתער עם חבריו על משטר הספר הלבן, נלחם בכנופיות המופתי, עומד במערכה נגד צבאות הפולשים, משלים קורס של מפקד, והוא נמשך לעל, לעל, ונעשה צנחן, ובעומק נפשו הוא רואה עצמו כחוזה חזיונות, סופר ומשורר ---
נפגשתי אתו במסיבה מפלגתית של אנשי הפלמ"ח. איני זוכר דבריו - אולם בזכרוני חיה דמותו האיתנה ואני חש עדיין הרצינות והבטחון הפנימי ששפעו מדבריו ומעמידתו
אני משתקע בדפי "נפש ותהום", ותפארת הנוער עשיר ההגות ורב העלילה משתפכת מכל שורה ומתערבת בגלי התוגה והאימה של אם מיותמת---
קראתי וחזרתי וקראתי רשימת אמא "עם בני" - מה יוסיף איש 'זר' לדברים של אם אוהבת ויקרה ונאמנה כארש רק אם תוכל לאהוב ולהיאמן?
ובמה אוכל להמתיק יגונכם ולהעמיק אהבתכם?
חזקו ואמצו.
טוב להיות אבא ואמא של איתמר שכזה.
בהוקרה ובהערצה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

ממכתביו

28.12.1947
החיים זורמים במסלולם - מסלול מפותל ועקלקל, העשוי שני הפכים - שני צדדים שונים ומשונים: אחד של זעם ושנאה לכל והשני כה רך ולבבי, ושתי התהומות - הלואי ותתגשרנה פעם, הלואי ויתור האדם את חידתו.
הרבי לכתוב, כי כל פרישת שלום ממך ומהבית יקרה. למרות מרחק הקילומטרים איני רחוק כל כך; אך בהלכי המחשבות, בסדר היום ובאורח החיים רחוק אני ת"ק פרסה. לרגעים יושב אני תקוע לא בעולם המציאות. וכשאני מנסה לחשוב במה עוסקים ברגעים אלה החברים בבית - רק א אני נוכח בהבדלי אורח החיים.
קשה להשיג את הטוב כשהוא קרוב אליך. האדם רודף אחרי האושר המדומה, ולרוב נדמה לו שהאושר נמצא הרחק. אך בצאתך את הבית, רק אז תרגיש מהו לך הבית. ואולי לשם כך כדאית היא היציאה לזמן מה...
חבל, חבל מאוד שאין ביכולתי לבוא לבקר אותך; הכל חולף ואתה כקיסם הצף על פני המים, ואין ביכולתך לשנות את מהלך הים: צוף ןשתוק, ואף אם תפרפר - עד החוף לא תגיע!
אצלי, כרגיל, אפור.

3.1.1948
שמחתי למכתבך, טיפת שכחה ןמחשבה עצמית בים הדאגות הגדולות... חיים, חיים, חיים. והכל זורם, חולף. אנשים נהרגים, אנשים נפצעים - ואתה עדיין מוסיף לסחוב בעול. לפעמים נדמה שהנך עומד לפני תהום פעורה, וקשה לך לעצור בנפשך לבל תקפוץ פנימה.
אך באמת מוטב שאפסיק, כי פשוט קשה, קשה עד מאוד.

מחנה הצנחנים, 18.10.1948
הגעתי והחילותי באימוני המקצוע. סירבתי לקבל כל תפקיד עד התמצאות מספקת בבעיות היחידה. החומר האנושי במקום מגוון ונותן ענין. כוונתי במיוחד לבאי חוץ לארץ או לבעלי העבר הצאי העשיר. שערי בנפשך, "יהודון" קצר קומה, צר, הילוכו כפוף (ודאי בשל גילו - מ"ג), עבר רבות, לזכותו שש צניחות פעולה. ביליתי בחברתו ערב מענין: השקפת חיים מתוך נסיון ובדיקה עצמית; לא מפולפל, לא מתחמק, לעתים די לו בתנועת יד, או בניע עפעף. ממעט בדיבור, מציג ומביים הכל: ספור ומוסר השכל בצידו - תענוג.
המדריכים - נוער ארץ ישראלי - טובים ונעימים. קלילות כמשב רוח סתיו, כפלג זך מלא, ופשוט טוב להיות בחברתם.
החניכים - עדין לא עמדתי על טיבם, ישנה גם פסולת. יחידה חייבת להיות בנויה על אישים, כל אחד ועולמו. אין מקום להיגררות. לא גופנית ולא רוחנית; מסלקים הרבה. אך היחידות שומרות את הטובים לעצמם.
היי ברוכה ונשיית וטובה.
מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתבו האחרון

שבתי וקראתי את מכתבך. כה חבל, שמסתכלת את רק על הדברים. התאמצי, הסתכלי אף דרכם, חדרי לעומקם, להויתם, לנפשם. (גם לדברים יש נפש). חביבים עלי האנשים החפצים לחיות בשיאים, במתח מתמיד, בתשוקה ל"ייעוד", בחיפוש אחר המפתח והממלא. מעריץ אני אותם האנשים הנושאים בתוכם כוחות נפש רבים, הנכונים להיכרת על מנת ללבלב מחדש, על מנת לצמוח (ואף לרגע קט) בירוק בהיר, בעדנת עלים. יפה מיזוג המעשי היומיומי במרחף בענני-שיא, בשמי תכלת גבוהים.
ירד גשם, יורה, בטיפותיו הגדולות, בקריעת השחור מעל דפי הלילה. הן זהרו באור חשמל, בפס בהיר בתהום הערפל הכרמלי. הארנים נשפו. הצליפו הבדים. פטפוט טיפות מימי במחטי האורן. הלילה נשם בנשימתו הכבדה תוך שנה של אשמורת שלישית. הרוח נהם והשיק בעצים. הגשם ירה ראשונה.
ואפר סיגריות, כורסה ומנורת-שולחן קטנה, ראש תמוך-יד, עיף, מלא קטנות ואבק מרחף בפרוזדור. הגשם שטף וניקה החלל, אסף בכנפיו אבק קוסמי. צלל האויר, צח ורטוב ומרוה. גרף אף אבק פרוזדורי ופתח דלתות חדרים נשכחים. הרוח חדר מבעד לחלון. טיפות רצדו על הרצפה, התיזו נצוצי אורה בגוני החשמל הנעים. ימים שיבשו מני כבר (בשל כל שעבר עד כה) הורטבו בטיפות. הוסר האבק.
וחדר, ו"עין" רוקדת, ושנים חובקים את לבם. הלילה נשם עמוקות ובטוחות ואיש לא שוטט בחצר. פשטתי. יצאתי להשיח עם תהומיות הבריאה, עם רשרוש אורנים, עם טיפות מלטפות את הגב. נגרף האבק, נפלו הכתלים - אלוהי וקרוב ומלא.
יורה, גשם ראשון, וטיפות מחבקות מערומי בידי נשים עדינות, בעינים שחורות וטובות, נושקות בשפתי טוהר, באודם מרתק. צנחו כתלים מול גדלו של הלילה.
יורה וגשם ראשון ואדם עירום מכסה עצמו בערפל זכרונות, במעטה שחור וטוהר לילי, בטיפות נושפות למשק הרוח מאורן, מענן, מלילה. ונגרף האבק ונשטף הפרוזדור ונפלו הכתלים השחורים. חדרים ישנים זהרו בזוהר חדש, חדרים שסגרו את עצמם והאור בם יקר וידוע - ועבר ונשכח. אך חזר והנה בם דולק.
אהבתי למוץ את השד הנשי, לחסות וראשי בכנפיו, לרכך כאבי, לשכוח גילי, לחבוק בזרועות את הגו. נושקתי במצח, תולתל שערי, עור לחיי נצבט. הגשם יורד ושנים לבד וצוהר לבות שנפתח.
רק אחד יחידי הרהור מעורפל, ודשדוש באפר סיגרה. האפשר מהאפר שנשרף עד כלה להתקין חדשה ולעשנה? הם עברו במצעד חגיגי ומכאיב, כל אותן חויות שחלפו, כל אותן הנשים שידעתי, כל אותם אנשים שאהבתי, לילותי שחגגו בכאב. זכרונות ועינים וליטוף ונשיקה וזיע גופות במעולף.
לא בכיתי עברי, לא התעכבתי על פתחי חדרים בפרוזדור הארוך, לא הצצתי לכוכים אפלים. הגשם ירד במשק אכזרי, הצליף על גופי הערום. הם היו יקרים וקרובים, ידידים. הם הלכו ואותם לא ידעתי. לא ידעתי אותם, רק חשתי בשרם, רק שמעתי אושת נשמתם, רק תהיתי, הצצתי בתהום עיניהם, בתהום מחשבתם ולבם. הם עברו לפני והנמכתי עצמי ונשקתי עפר רגליהם.
הם היו עמוקים בחדריהם הסגורים. ומדוע לא פתחתי דלתם? לא ידעתי הכול, לא חפצתי ללמוד, רק הלכתי מרנן והוגה. ואותן עלמות מתדפקות על דלתי, על דלתות בשרי ודמי, לא השיקו, ואף פעם אחת, בדלתות הברזל של לבי. נשמה תועה, נפש ותהום לה, ורוח וענן שחור, ולילה בטיפות היורה המרענן, המשיר אבק ארנים.
הם חגו במעגל ורקדו במקובץ את ה"הורה" ההיא, התהומית. הם הלכו במסע, נשאו על גבם ילקוטי-תמול מרים. לא זכו להגיע, לא שתו מאותו מעין מרוה. בחלקם לא עברו אף את "שדה-הקוצים", בחלקם כרעו ב"גבעת הסלעים". לא הגיעו לחורש, לנחל הטוב, לא אכלו אצטרובלים במשותף, לא הרוו את נפשם במעין החורשה, במעין הגיל והנוער, הם קודרים וכפופים למרי, מרכינים וכבדות הרגלים.
אף אני הייתי כזה, אף אני דשדשתי בבוץ ככולם. לא העזתי הרם המבט, לא העזתי הצץ בשמים, לראות כוכבים בטבת, לקטוף פרחים בניסן - לא חגגתי חגי, לא פסחתי פסחי, רק צעדתי במהלך הדורות. אהבתי אותם. יקרו לי מאד.
ויותר מתמיד אהבתים זה הלילה, בו צמתי אני לבדי, בנפשי, בגופי, במאודי, ביום כיפורים זה, ביום סליחות זה, בלילה וגשם יורד רק לי לבדי. לא רציתי ב"הורה", לא חפצתי לשתות עם רעי - רק אני לבדי ואלפי איתמרים ואלפי-כמוני בדם, בטבע ובכל הוית הבריאה. זה האורן בעליו החדים, מחטי תמול נושרות, הוא רוחץ את ענפיו בגשם. ואותו סלע טפשי בעל כוח אטומי שומר כוחו לעצמו, לא יתן לפרודות ותפעלנה ותלכנה אשה לחפצה. אל יחזיק בידה, אל יעכבנה, היא תלך ותמצא מקומה ודרכה.
לא חגגתי בלילה הזה, לא בכיתי, רק נהיתי ליופי, לאור. זה יורה, זה גשם, ועצים ברשרוש, וגופי קולט נשמתם. הוא עירום, הוא רועד, הוא רטוב ונוטף אך מגשם יורה, מקור חוצות, מנשוב רוחות מרחוק. לא אביתי לדעת, לא אביתי לחשוב. רק פתחתי פתחי הרהור מעורפל, רק לטוס, לרחף, לחוש ולהרגיש. לא אביתי לסנן במסננת השכל. רק השד הנשי, רק פני החבר, רק אופל וזוהר העין, הם בלבד עקצוני, הם הרעידוני למשב רוחות וגשם לילה, והלילה נשם והלם לבו וקלט והבין. ונפשו ואני והמון איתמרים עשינו סליחות לעצמנו, כיפורים קטנים, פעוטים.
לא חפצתי לחיות על אותו המזבח, לא חפצתי לרקוד את ההורה. יצאתי ללילה, יצאתי להר, יצאתי לנשום אור פסגות. לא אתן עצמי לשכל הקר, למחשב יבש וקר. רציתי באור, בחום המדורה, בלהט הרגש ועצמת הבריאה. לא אביתי שתות, לא אביתי אכול מאותה הצלחת. לא טס של זהב ובליל עדשים מבורר וריחו החריף. בצלחת של עץ, בכף של פלדה אברור לעצמי את אשרי.
סלחי, סלחי. היד הקשה של הרגש, סלחי לה. העט והדם הם לבדם שכתבו. סלחי. ואחשוב שתביני.
ילדתי, הלילה כבד, ורוח וגשם כבר אין. וזכר ילדות ואם ותוגה.
בשצף ימים, במפל נהרות, ביחידות בין עצי האורן, היא הלכה לבדה, שוטטה בשדות, היא תחזור במטענה הקוסמי. קטנטונת טובה, סלחי.
יתכן שאערך תרגיל בסביבות שלכם. ובאם יהיה לי זמן, ולא זה עיקר, אלא אם תהיה יכולת לבוא ולקלוט, לבוא ולחזות בזה שמלא שחר ילדות, בזה שהלואי ויחזור. אך בלילה וגשם ורוח ואורן ואבן ושיח בודד; בזה שהלואי ויחזור בצהל בגרות, בבכי יתמות, ברעד-הקול-טרם-שחר; אבוא ואראה, ואולי, יתכן וודאי, זה יהיה טוב ומרגיע.

אחוזה, 9.11.48

איתמר
מתוך "עשרה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

המצנח היה קרוע

לעזאזל! המצנח היה קרוע.
תשעה היו במספר. שלושה בעלי שפם, ואחד אף זקן לו. חם היה, המנועים טרטרו והרקידו כל עצב. שרו ו"עלזו" חיפו על פחד כמוס, על צל ספק מכרסם.
"עורי, עורי, דבורה, עורי, עורי, שברי שיר" - עלו צנחנים והצליחו!
האגודל היה משקיט, מרגיע. מצנח נפתח. המספר הלך וקטן - ובזה אחר זה נמוגו מפתחחו הפעור לחללו של מרחב.
נשארו שלושה בלבד. זמזמו מנגינה עצובה ומתמשכת, אותה מנגינה לילית המזכירה ומרעידה נימים דקיקות, פותחת אשנב לאור, לחוויות שחלפו.
- אל תשירו אותה סתם, מוטב שתשיר רק בשעת צורך.
"הם" עלו, ניצבו בכל עצמתה של עצבות. נראו ברורים ובהירים בכל צללי תוי פניהם הסמויים, בכל עמקן וזהרן של עינים, בכל עוית פה ומצמוץ עפעפיים, בכל מאורם כי רב.
לעזעזל! המצנח היה קרוע.
רגע בור רציתי בהתיחדות, בקרבת יתר, בריחוק מכל מוחשי ומכביד - אבד. המצנח היה קרוע.
החלל היה רחב, פעור פה ובולע - זדון רוח וטיסה מטורפת. רגע שבו חשקתי בו - נגזל.
מתוך "נפש ותהום"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

תנה להם , אלי, כח...

היה זה בחוף הים, בחול הרך, הצהוב. הוא ישב חלוץ נעלים ובידיו הקטנות חפר גומה. גופו שזוף ורזה, בהיר עינים ומתולתל שער. חפר והעמיק הגומה. חש רטיבות בידיו, לחלוחית קרה, אך המשיך.
גומתו נמלאה מים עכורים ומעטים. ישב והתבונן בהם בסקרנות ובסבלנות של ילד. נאספו המים ורבו, הזדככו, נצטללו. ישב והתבונן בהם. ראה בבואת פניו, חייך מלא אושר.
"הם" באו בכל עצמתם, בכבדם, בגסותם. "הם" באו גלים גלים למשב הרוח. על גחונם זחלו, עד שחדרו לגומת הנער. נסוגו ובכנפם אף טיפותיו המעטות, הזכות, הטהורות, הבהירות. נגרפו טיפותיו לים הגדול, הסוער, המלא קצף לבן ורוע.
התשמורנה טיפותיו הבודדות את זכותן ובהירותן במערבל הים? הימשיך הנער הקט במשחק גומה ומים זכים?
התמשיכו אתם בחיפוש הטוהר, לנוכח הים הגדול, האכזר?
תנה להם, אלי, כוח, עומק מחשבה ורצון טהור.
מתוך "נפש ותהום"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח