דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי ונטיק אמנון-משה ז"ל

בן אסתר וצבי
נולד בירושלים
בכ"ח חשוון תרפ"ז, 5/11/1926
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים"
תפקיד: מ"כ
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: נבי-רובין (ע"י פלמחים)
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן צבי ואסתר. נולד בכ"ח במרחשון תרפ"ז בירושלים. גדל עד גיל 5 בתלפיות ומאז ואילך בבית-הכרם, שם למד בבית-הספר העממי ובבית-הספר התיכון עד גמר כיתה י'. מילדותו היה חבר פעיל ב"מחנות העולים" ושאף לצאת להגשמה חלוצית.
חיבב את הטבע ואת העבודה החקלאית עוד מימי טיפולו המסור בגינת הבית, אחרי כיתה י' למד שנתים בבית-הספר התיכון החקלאי בפרדס-חנה. הצטיין בשקידתו ובמסירותו לעבודה. סיים שם לימודיו ב-1944 ושירת שנתים בפלמ"ח בבית-הערבה, חפצי-בה ואפיקים.
השתתף בעבודה, בה בלטה במיוחד זיקתו לחקלאות. באימונים ובמסעות. בפיצוץ מסילות הברזל והגשרים בתקופת המרי, וכן ריכז בפלמ"ח את עניני התרבות. בקיץ 1945 שוחרר מהפלמ"ח לשלושה חדשים.
ברצותו להכיר מקרוב את אורח-החיים הערבי. שהה חדשיים בכפר בית-מחסיר על-יד שער-הגיא בבית משפחת פלחים, חי ועבד עמהם ויחסי חיבה וכבוד נרקמו בינו וביניהם. שבוע למד את חיי הערבים העירוניים בחברון ושבוע את חיי הבדואים בשבט אל-סואחרה באזור צפון ים-המלח. רשימותיו המעניינות על החיים הללו נשארו בכתב-יד, רק אחת, על השוק בחברון, פורסמה ב"בטרם" (בפברואר 1948).
בתש"ז למד זואולוגיה ובוטניקה באוניברסיטה העברית ושאיפתו היתה להשתלם אחר-כך ביערנות באמריקה.
זמן מועט אחרי שהתחיל ללמוד בקורס השני, בראשית תש"ח, התיצב לשירות המולדת למחרת יום החלטת או"ם. שירת בסביבות ירושלים בהגנה על התחבורה ונלחם בחירוף-נפש בפורעים (ביקש ממפקדו, שאם יהא צורך לתקוף את הכפר בית-מחסיר אל ישתפו אותו בכך, כי: "אכלתי לחם בכפר ההוא").
הועבר לסדום, לבית-הערבה ולקליה, השתתף בהחרבת מפעל צפון ים-המלח ובנסיגה לסדום ושם שירת בחיל-המשמר המבודד. השתתף בפעולות קרביות ובהדרכה כללית ותרבותית. לפני רדתו לים המלח, היה בקורס מ"כ בשעה שחבריו (ה"ל"ה") נשלחו כתגבורת לגוש עציון ונספו בדרך, וכך ניצל מגורלם. אך במכתביו לאחותו הביע ספק אם יש לברך על נסים כאלה.
מכתביו מים-המלח הצטיינו בתיאורי-נוף אמנותיים ובהומור עסיסי, דוגמות מאותו הומור חי, בו השתדל "להחזיק את הנשמה" בחבריו, שהניתוק "מהעולם הגדול" (זירת הקרבות של ירושלים והשפלה) העיק עליהם יותר מהסכנות והמחסור שבחייהם המורחקים באותה סביבה נידחת.
עוד בימי שירותו הראשונים בסדום בא פעם משם ירושלימה בלוית אב, שהוביל הביתה לקבורה את בנו שנפל שם בקרב, ובדרך השתדל לנחם אותו ואמר: "מה אנו יכולים לעשות ? לא להילחם ? אם לא נילחם, הרי לא תהיה לנו ארץ ! היום - בנך, מחר - אולי אנוכי". אך לו לא ניתן לנפול בקרב.
כגמול על פעולה נועזת שבוצעה ע"י חוליה בת שלושה איש, שאמנון עמד בראשה, שיצאה מסדום ופעלה בקרב מחנות הלגיון הירדני באיזור יריחו (פרטי הפעולה חסויים עד היום והיא רק מוזכרת בספר הפלמ"ח כרך ב'), קיבל עשרה ימי-חופשה וטס הביתה לכיוון ירושלים.
מחמת קלקול נחת המטוס נחיתת אונס בשטח ערבי ליד יבנה, ושם נרצחו אמנון וארבעת חבריו ביום 18.7.1948. הובא למנוחת-עולמים בנחלת-יצחק ב-20.7.1948.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ממעלה החמישה

מעלה החמישה 22.1.48

מצב הרוח ירוד. בין ל"ה הבחורים שנפלו בדרך לכפר עציון נמצאו הרבה מחברי הטובים ומכרים סתם ומשום מה לא הייתי אני בינהם, משום מה? האמת, אינני יודע ואינני יכול להסביר זאת אלא בדרך נס, אלא שאין לדעת אם יש לברך על הנס...
בכל זאת - עיקר העיקרים היא הרוח. אמרי לאבא שישתדל לשמור על מורל ועל 'בטחון' (בהברה אשכנזית) לשאר אשתדל אני לדאוג.
שלשום כמעט ונסעתי הביתה אך ברגע האחרון היה עיכוב קל ולא נסעתי. באוטו בו הייתי צריך לנסוע נורו יריות. שניים מאנשיו נהרגו ורבים נפצעו וגם זה נס, ושוב - ברכה היא או קללה?
נעשיתי קצת פטליסט וקצת פסימיסט. ראיתי בעיני איך בני אדם נכנסים באקראי לגן עדן, או משתמטים ממנו -מבלי לדעת זאת מראש, והראשונים שמחים בתחילה והאחרונים מצטערים ואין זה יודע בשל מה הוא שמח, אם שנשאר בחיים והוא יושב וחושב בכל כובד-הראש כלום באמת טוב לו לכלב החי מן הארי המת? אני למשל, אינני יודע להשיב על כך.

מפרי עטו

מסדום

סדום 21.2.48

השבוע החולף נסתיים אצלי בסימן אבלות על מאור גדול שכבה ועל צדיק גדול שנפטר והלך לעולמו, ואין האבל על עצם המיתה גדול, כאבל על צורת המיתה - מות-נבלים -וממילא תביני שהמדובר הוא באימאם יחיא, נוחו עדן או בסמוך לעדן וחבל על דאבדין ומשתכחין!
לאחר שהודעתי לך שאני אבל, אני יכול לפתוח ולכתוב לך מכתב מהוגן, דבר דבור על אופניו, כפי שלא כתבתי זה שנים על שנים.
ראשית - על סדום. זהו חבל ארץ נפלא ומדי יום ביומו אני מוקסם ממנו מחדש, ממש כל יום מתחדשת עלי יצירת-העולם. הנוף הוא מדברי טיפוסי, אך יש בו הרבה גוונים. מצד אחד הים, מצד שני עבר הירדן הירוק וממרחק -הרי אדום הכהים ושטחים נרחבים של חולות נודדים. באשר תפנה, לכל מלוא העין, פרושה האדמה על גווניה, צורותיה ונופיה השונים.
גם המקום עצמו מעניין. מזג האוויר, להוציא את סופות החול, נוח ונעים. בזבובים אין מרגישים ביום, משום שמגרדים את עקיצות היתושים מן הלילה, וכן הכל יפה ונעים ואין מחסור חוץ מאשר בקשר כלשהו עם העולם החיצוני.
עבודה איננה חסרה כאן. שעות המנוחה מעטות. על חופש אין מעיזים לדבר. פשוט, דיבורים על חופש למה הם דומים? לניחושים הרגילים אם יוולד בן או בת לאשה שעדיין איננה הרה וד"ל...
... פגשתי פה אדם המכיר את אבא, הוא 'הזכיר לי' שיש לנו גינה יפה וכמעט שעלו דמעות בעיני. יצאה נפשי לראות שוב את הגינה ולעבוד בה כימים ההם. עוד נשוב נעבוד - והיא תהיה יפה מתמיד.

מפרי עטו

מבית הערבה

בית הערבה 21.3.48
עודני כאן, עסוק בעבודתי הרגילה... אני עומד עתה בסיום קריאתו של הספר 'הוא הלך בשדות' השם עצמו עשה עלי רושם רע. זהו שם המעיד על סנטימנטליות רבה של סופר ריאליסטן ואמנם זהו ספר ריאליסטי-סנטימנטלי (ריאליסטי מדי וסנטימנטלי מדי) בלא יודעים ובלא כוונה מתאר הסופר את חיי האידיאליסט בקבוץ כפי שהם, ללא ספוק וללא פתרון, משל לאדם המטפס ואינו יודע מתי יגיע ולאן.
ובאמת מה יש שם בשמים הכחולים האלה?
אתמול הלכתי לטייל בין בריכות הדגים של המשק בשעת-השקיעה ומבלי משים נתקל מבטי בהשתקפות השמים בבריכה אחת. השמים נראו תכולים וגונם אפור, עליהם עננים צהובים מפוזרים כנוצות והשמש שקעה בצבע כהה בין ההרים הרחוקים והמשחירים. כל התמונה היתה כל כך מלאה וכל כך שקטה עד שכאב לבי שאינני יכול לעמוד כיום ולהתמכר לשקט וליופי הזה. הרואה את? הצלחתי לכתוב מכתב שלם מבלי לדבר על עמידתנו החזקה ורוחנו האיתנה.

רשימות לזכרו