דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי כספי יוסף "ספי" ז"ל

בן סלבה ואריה
נולד בתל אביב
בי' סיוון תרפ"ד, 12/6/1924
יחידות: קבוץ בית קשת
בהכשרת בית קשת
תפקיד: לוחם
נפל בקרב
בה' אדר ב תש"ח, 16/3/1948
מקום נפילה: שדות בית קשת
נקבר בקיבוץ בית קשת
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בן אריה וסלבה. נולד ביום 12.6.1924 בתל-אביב. הצטיין מילדותו ביושרו והיה מספר להוריו בגילוי לב ובהכרת אשמה על מעשיו שבגללם נזפו בו לפעמים בגן או בבית-הספר.
משחר ילדותו נתגלתה בו נטיה למוסיקה ובן שש התחיל ללמוד נגינת פסנתר אצל דודתו והתקדם יפה. בגיל 10 (אחרי מחלה אנושה, שטף דם במוח) הצטרף אל תנועת ה"חוגים" ("המחנות העולים") ואחרי שיחה במועדון הודיע על פרישתו מהמוסיקה: "אנו לא צריכים פסנתרנים, אנו צריכים פועלים ואני רוצה להיות פועל".
התמסר לפעולות בתנועה והגיע בה לדרגת מדריך ומרכז שכבות, ובשנות לימודיו בגימנסיה "שלוה" שקד לרכוש חברים לתנועתו גם מבתי-ספר אחרים. היה קשור מאד להוריו ושיתף אותם בחויותיו בתנועה. כשהרשו לו פעם, על אף חרדתם לבריאותו, לצאת עם חוגו למחנה, גמל להם בויתור על היציאה למחנה בפעם השניה. היה קשור גם למוריו, אך בשל טרדות ארגוניות היה מזניח במקצת את שיעוריו, באמרו: "הלימוד הוא רק אמצעי דרך להתפתחות האדם".
מטרתו היתה להיות פועל בקיבוץ. אף על התגייסותו לצבא במלחמת-העולם ולפלמ"ח הוכרח לוותר בתוקף צו התנועה ולהישאר להדרכה בעיר, אף כי היה מהיוזמים והפעילים להתגייסות כיתתו, (שמינית), לפלמ"ח.
אחרי סיום הגימנסיה יצא עם חבריו להכשרה ביגור. מכתביו להוריו ולנערתו משנת-ההכשרה מפיצים אור על אישיותו ועל עצם התהליך של עיצוב נער עירוני לאיש קיבוץ. הכרה זו חיזקה בו את הרצון לחיי שיתוף במשק חקלאי.
הוא גמר סמינריון של התנועה ועשה שנתים בהדרכה. שנתים אלו של גיוס מלא היו שנים של פעילות ערה ודרוכה אשר עיצבו את דמותם של עשרות רבות של חניכים דבקים ונאמנים לדרכו-דרכם.
אחרי שנתים אלה עלה עם חברי תנועתו והתישב בבית-קשת במסגרת גרעין הפלמ"ח. נטה שכם לייעור ולכל עבודה במשק ואף לעבודות-חוץ בבניין, לשם השתלמות במקצועות שהקיבוץ יהיה זקוק להם, וגם לכיסוי גרעונות המשק בראשיתו.
כמזכיר-פנים של הקיבוץ התמצא בסך היצירה האורגנית של משק קיבוצי על כל הבעיות והלבטים של היחיד ושל הכלל בחומר וברוח וביחסי חברה, ותביעותיו בעצמו ומהחברים הודרכו על-ידי שאיפתו ל"שלמות מצפונית", כדבריו במכתבים שהניח אחריו.
ספי היה אחד מאותם המעטים אולי, שבו, נוסף לבטחון החיים והעליזות הטבעית של הגוף היתה גם הרמוניה של בשלות הרגש והבנת תכונות אדם-ילד מבוגר וזקן.
במכתביו לדודו באמריקה השתדל להסביר לו את מטרותיו של הקיבוץ ואת מאבק הישוב בשלטון הזר. "אנו נעשה את הכל, בכדי להביא יהודים. גם פה בארץ לא יהיה שקט. דע לך, פה לא נמות כיהודי המחנות בפולין ובגרמניה". ואחר-כך: "הרי מצדי מות בכבוד - יאה מחיי קלון, מבין אתה איפוא, כי חיי הפרטיים הם חלק מהחיים של העם היהודי. במידה שתקוותנו תתחסל, הרי גם בנין חיי הפרטיים יישבר..." ובביקור קצר בבית אמר להוריו: "לא עת לבכות עתה, צריך לחרוק שן, לנשוך שפתים ולהתגבר! מיעוט - זו החלטתנו הנחושה - לא נישאר כאן!"
השתתף בהגנת בית-קשת והסביבה ובפעולת-תגמול במחנה הפורעים ערב-אב-זביח.
בה' אדר, יום שלישי 16.3.1948 נפלו ספי וששת חביריו על אדמת הקיבוץ "בית קשת" בקרב קשה נגד האויב העולה בהרבה על הקבוצה הקטנה של החברים שיצאה לסיור על גבעת ה"שהב" - מול הר תבור.
בדברי הספד לזכרו נכתב :" קולך שב ונשמע כאילו בא ממרחקים... אנחנו מוכרחים לעמוד, לעמוד איתן..."
הובא לקבורה בבית קשת ב-19.3.1948
אימו סלבה כספי הקימה בקיבוצו "בית קשת" את מפעל ההנצחה לזכר בנה "בית ספי" טיפחה ושיפרה את הבית, על מנת שיהיה בית מועד לילדי הקיבוץ וחביריו.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ערב ר"ה ביגור

יגור יום ו' ערב ראש השנה תש"ג 11.9.42
שלום לך מירי!

כך, פתאום או לא פתאום, החלטתי לכתוב לך מכתב. המכתב הרביעי מאז קבלתי את מכתבך האחרון - חפשתי היום את נושא המכתבים ולא מצאתיו. יתכן שמכתבך עדיין לא הגיע אלי. האם, טסית, לא הבינות עד כמה יהיה זה לענין לקבל מכתב ברה"ש ?
מירי, כרגע יש לי מצב רוח קצת "פסטולסקי" יושב אני יחידי באוהל לאור מנורת הנפט. מטתי מוצעת היום ערב ראש השנה! כאן כמעט אינני מרגיש בכך. זוכר אני אוירת ההתרוממות, שהיתה אצלנו בבית עם פרוס החג. הייתי נוהג לעזור בבית, ללכת לצרכניה, לנסוע לסבתא ולהביא לה משלוח מאמא (מדי כל חג נוהגת אמי לשלוח לסבתא סל מכל טוב) וכו'. בערב היינו יושבים, המשפחה "המשולשת" בת שלושת ה"אזרחים".. יושבים, אוכלים, אבא היה מספר כל מיני סיפורים, זכרונות, לפעמים היתה זו פגישה משפחתית עם הסבתא והדודות. היינו מפטפטים, שותים יין, נושמים את אויר המשפחה (יש בזה כל כך הרבה יופי, זוהר!) היתה בלבי הרגשת חגיגות. מדי שנה בשנה היינו מתאספים פעם אצלנו, פעם אצל בן דודי, ופעם לבדנו. בערב לבוש יפה ונקי, הייתי הולך לצריף. שם היינו מתכנסים כולנו. לפעמים שטנו. כך היה בשנה שעברה. היינו שרים מדברים, חיים!
ועכשיו זה שבועיים אני עובד בלי הפסקה. היום יום ו', עבדתי כרגיל בהשקאת עגבניות. הספקתי הרבה מאוד. הכל הלכו ב-4 ואני נשארתי יחידי בשטח, עד חמש וחצי. בחלקה אחרת, עבר חבר בחריש ובפתיחת תלמים. ובמשך כל הזמן הזכרתי לעצמי. היום ערב ראש השנה. ערב חג! נזכרתי את הבית. אמא, אבא, הצריף. באתי הביתה ב-6. לקחתי בגדים במחסן, התקלחתי, התגלחתי, הצטחצחתי. כולי חג! ניגשתי אל עמירם לאהלו והנה הוא במטה, פתחו לו פרונקול עצום. ישבו שם עוד חברים וא. סיפר כל מיני סיפורים על בחורות וכד'. לא היה לי חשק לשמוע. בתחילה גם אני התחכמתי, אבל אח"כ הפסקתי.
- - -
כנראה שהמסבה בחדר האוכל התחילה. דפקו על השולחן ובקשו שקט. אפסיק לכתוב. השירה קלקלה את הכתיבה אמשיך לכתוב מחר. אספר לך איך עבר עלי ערב החג.

מתוך 'ספי - שנה לנפלו באדמות בית קשת' הוצאת הנוער הלומד בישראל, "המחנות העולים"

הספר ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב להורים

7.1.48
להורי היקרים שלום!
בערב הגיעתנו ידיעה, כי עומדים להתקיף את בית קשת. זה מספר ימים מסתובבת כנופיה בגוש. אנשי הכנופיה - מכפרים רחוקים. שכנינו אינם משתתפים ואפילו גרשו אותם, לא מאהבתנו אלא מפחד. ועתה נמסר לנו על ידי אחד משכנינו, כי בדעתם להתקיפנו. את המכתב אני כותב לאחר שהושלמו ההכנות. הנשק חולק לאנשים ולעמדות, כולם במצב הכן. אנו ישנים בבגדים. יתכן והדבר יהיה לא הלילה, אלא באחד הלילות הקרובים. מספרים על מתיחות בסביבה, אך שכנינו אינם רוצים לפתוח באש. אי אפשר לדעת בארץ הזאת היום את אשר יקרה מחר ואולי אפילו בעוד מספר שעות.
לפני שכבי לישון ברצוני שתרגישו משהו מהרגשתנו. הבחורות מתוחות, אך בין הבחורים מרגש בטחון רב, אין מאמינים שיקרה משהו. כנראה שהאדם אינו חש באסון המתקרב, אלא לאחר שעברו בגופו הוא.
אשר לי, כשהגיעה הידיעה, אפפתני חרדה (שלא הראתיה כלפי חוץ, כמובן) כרגע מתלבט אני, אם לשכב במיטה בבגדים או רק בתחתונים וגופיה. אני גר בחדר מוגן נגד כדורים (המזכירות היא בבית הבטחון) ואין סכנה להיפגע במיטה. אינני מפקפק לרגע, שלא יצליחו לחדור אלינו, אך השאלה המנקרת היא: היעלה הדבר בקרבנות, או שנהדפם ללא אבידות מצידנו? כרגע אינני מפחד. פשוט אין ממה לפחד.
נו, אפסיק הפעם, אשכב לישון ו"אינשאללה" - הכל יעבור בשקט.
ליל מנוחה!

מתוך 'ספי - שנה לנפלו באדמות בית קשת' הוצאת הנוער הלומד בישראל, "המחנות העולים"

הספר ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

המכתב האחרון

2.3.48
לאמא , השלום והברכה!
מחדש אני נותן קומפלימנטים עצמי ואומר לך: קחי דוגמא על כל מכתב שלך מגיעים שני מכתבים מבנך והרי נהוג לומר, שהבנים שוכחים את ההורים ולא להיפך...
- - -
בודאי מעניין אותך לדעת מה שלומנו כאן. הכל בסדר! אנו חיים יום יום בשקט ובבטחה. אני הייתי בשבת זו בקבוצת כינרת עם עלי. כיסינו שם גג רעפים. במוצ"ש חזרנו הביתה והרי אני ממשיך בשמירת לילה הלילות קרים והרגלים (את ה"סוג" שלי את מכירה...) קפואות. הלילה היתה טמפרטורה של מעלה אחת מעל האפס. היה כפור. אך אני לובש מתחת ל"שינל" הצבאי גם אדרת של פרוות כבשים. יום יום לאחר הקימה בצהרי יום, אני נכנס למקלחת חמה וקרה. והריני בקו הבריאות! נעים לקבל מכתבים מאמא.. כשאבא יהיה בבית יוסיף מלים מספר. מה שלומו? אנו חיים פה תוך אינפורמציה מתמדת מהנעשה בשטח הבטחון. יש אצלנו ממי לשמוע. בא חבר, מפקד פלוגה בנגב, לאחר חדשיים שלושה שלא היה כאן, והרי יש ערב גדוש של הרצאה מפורטת על המצב, הציוד, האספקה, התחבורה, הגיוס וכו'
המצב קשה ורציני מאוד, אך יש צורך בגיוס מלוא כוחנו (לא בפרזה) ואם יגיע ציוד צבאי - נשק, אזי נעמוד. נעשים צעדים בעניין זה, אך הקשיים, כמובן ברורים.
במיוחד אין מה להוסיף. מסרי ד"ש למשפחתנו, לשכנינו. הלוואי ותחיו אתם בכל כך שקט נפשי וחוסר עצבנות כמונו כאן. אנשים המגיעים מהחוץ מתפלאים על "האגם השקט" בבית קשת, החי בבטחון לא מתוך הפקרות, אלא משום כוננות אנשיו ובטחונם בעצמם.
בינתיים אפסיק ואכתוב בהזדמנות נוספת.
כתבו לי גם אתם!
שלום ונשיקות,

מתוך 'ספי - שנה לנפלו באדמות בית קשת' הוצאת הנוער הלומד בישראל, "המחנות העולים"

הספר ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

הגשמה אישית בקומונה

בצאתי להדרכה רואה אני לנגד עיני דמות מדריך ודמות חניך, כפי שהייתי רוצה לראותם בתנועה. כולנו איננו שלמים, אף אני כך, וקשה לדבר בנושא זה בידיעה שעלי להיות הדמות המחנכת בתנועה. לנגד עיני המדריך יש תמונת חזון שאליה הוא רוצה לסחוף את התנועה ומאידך גיסא ישנה המציאות. חבר המשק חי במשקו במתיחות פחותה מזו שעליה התחנך בתנועה. הוא מרגיש בסתירה זו ונהפך לציני. חברנו היוצא לעבודה בתנועה אינו חש המשך לחייו בעבודה. הוא עובר למשטר חיים אחר ויש לו הרגשת פורקן עול. אולם עלינו להמשיך להתחנך בקומונה. רבים מאתנו היו רק שנה בהגשמה וכולנו רחוקים משלמות. עלינו לחתור לקראתה. את אשר נאמר לחניך עלינו להגשים בעצמנו בחיי יום יום. אך במציאות אנו אחרים. אף כאן בסמינר איננו מגשימים את הסדר והדיוק שהטלנו על עצמנו וזה יכשילנו בעתיד. אין לזלזל באי שלמות זו, כי פוגעת היא בהוי התנועה. חבר הקומונה צריך למתוח את עצמו יותר מאשר בהיותו במשק. כי שלמות החיים בקומונה מכרעת היא לגבי דמות התנועה.

(דברים שנאמרו בשיחות שונות בסמינר התנועה בגבת 1943. לקט פרוטוקולים וכמובן לקויים בחסר ורק תמציתם בלבד כאן)

מתוך 'ספי - שנה לנפלו באדמות בית קשת' הוצאת הנוער הלומד בישראל, "המחנות העולים"

הספר ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

תמונות משפחתיות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכר ספי

ספי, הכינוי הממצה אותו ביותר הוא: איש התנועה. ספי הבחור החביב, האופטימי אוהב החיים ונוחיות החיים, האוהב לאכול, לישון, לצ'זבט עם החבריה, עלה בכח התנועה בכח האידיאה והיה מקובעי דמותה של בית קשת.
המחנות העולים, הקיבוץ, המפלגה היו לו לא רק השקפת עולם אלא אמונה. לאורם בחן כל פרט בחייו, ובכוחם התעלה והעלה את חיינו. העבודה לא עלתה לו בנקל - הוא נלחם לה וכבש אותה, היה שמח וגאה מאד בהקמת הרעפיה. עבודה, זה המבחן החמור ביותר בחברתנו והוא עמד בה.
את תפקיד מזכיר הפנים יצר מחדש בתוכנו וביסודו העמיד את האמון באדם. הוא היה אומר: "כל אדם נאמן עלי, כל זמן שלא פגע באמון זה" ידע שחשבוהו לתמים, שאפשר לנצל תמימות זו ובכל זאת סבר שכך כדאי. לאנשים שכיבדם היה נאמן, מאמין בהם ללא סייג. סייע, יעץ ותיווך. לעתים הקלה עצם העובדה שאפשר היה לעלות אליו למזכירות, להתאונן, לספר ולפרוק את המעיק ולא ידעת ולא שמת לב שעוזר הוא לך, כה טבעי היה הדבר.
עוד מבחן עמד לפניו - להיות לחייל. משך כל החדשים האחרונים לא היה לו מנוח. הוא ה'תרבותניק', ה'בן היחיד' מוכרח היה לעמוד גם במבחן זה. היתה לו זאת בחינה הכרחית לאישיותו, לכוחו הפנימי, לכן ניסה לשכנע את הקבוצה לגייסו. וכשבא המבחן - כמה גאה ומאושר היה לעמוד בו. הרצין ובגר.
הייתי רוצה שבית קשת תשמור בתוכה את רוחו של ספי, את הבחינה לאור התנועה, ההתעלות בכח התנועה והאמון באדם.
בכח ההכרה העמיס ספי על עצמו את נטל ההגשמה. לראשונה - כמדריך בהיותו בתנועה ובקומונה ואח"כ בהגשמה בבית קשת. לא קל היה לו בקבוצה. זוכר אני שיחות אתו על הקבוצה וחייה, על העבודה וחיי היום יום הרגילים ועל חתירתו ואמונתו בפריחת המשק ע"י ארגון העבודה, ארגון החברה והתרבות.
ספי הוא אחד מאותם האנשים המאמינים ביכולתו של האדם להתגבר על כל המכשולים ולחיות חיי קומונה. ארוכה הדרך וקשה וצריך כח ורצון חזק ואמונה רבה בכדי ללכת בה ללא רתיעה וספי האמין.
קולך נשמע על קברו של ראובן, מרחוק הוא בא. שקט וברור "אסונות וכשלונות ילוונו בדרכנו, אבל אנו מוכרחים לעמוד לעמוד איתן, שאויב לא יזיזנו מעל האדמה הזאת"
חבריך עמדו לידך, שתקו וידעו מהי הדרך. עתה אנו עומדים לפני קבריכם, דוממים ושותקים. קולך שוב ונשמע כאילו בא ממרחקים...
"אנחנו מוכרחים לעמוד, לעמוד איתן..."
וכאז הנך אומר מלים נרגשות למשפחה: "ברית דמים קשרתם אתנו על האדמה הזאת לנצח"

א י ה

מתוך 'ספי - שנה לנפלו באדמות בית קשת' הוצאת הנוער הלומד בישראל, "המחנות העולים"

הספר ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

קינת אם

בני
אל תראה שהדמע מסתיר את עיני -
אינני בוכה!

היום-
בעמדי יחידה מול קברך
היום בראותי את ידי חברך
חופרות פה בקרקע דשנה ותחוחה
את מקום משכנו האחרון של גופך -
אינני בוכה!

כלום תבין
כלום תבחין:

כי אני מקימה את דברך-אתה
עת יומים מקדם על קבר חבר
נשאת קולך הגואה וגובר:
"אל מספד בחורים, חברים- לעמדה!"
ודברת פשוט -
כן אני עוד זוכרת:
"אין זמן לתנות לעומדים על משמרת
וידע כל אחד -
כי אפשר כבר מחר
משכנו יהיה בין שוכני העפר
ולכן -
על חיל
שנפל
אין בוכים כלל בכיות!

לא אב,
ולא אם,
גם לא אח
ואחות"

ילדי,
התראה מה צחק הגורל פה לשנינו יחדו
איך יומים אחרי שנשאת דברך
אני - זו אמך מקימת הצו -
אינני בוכה.

ואף כי היית לי בן יחידי
ואף כי נשארתי עכשיו לבדי..!
- - - - - - - - -

מתוך 'ספי - שנה לנפלו באדמות בית קשת' הוצאת הנוער הלומד בישראל, "המחנות העולים"

הספר ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.