דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי קמחי ראובן ז"ל

בן פסיה וזכריה
נולד במצפה
בט' שבט תרפ"ה, 3/2/1925
יחידות: הגדוד השני
נפל בפעילות מבצעית
בל' סיוון תש"ח, 7/7/1948
מקום נפילה: כפר דרום
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בנם בכורם של זכריה ופסיה. נולד ביום ט' בשבט תרפ"ה (1925) במצפה שבגליל למשפחת איכרים עמלה. מראשית ילדותו צמוד היה לקרקע ועזר ככל יכלתו במשק. היה קם עם זריחת החמה ועובד במשק עד לכתו לבית-הספר. היה תלמיד טוב, רציני מאד ובעל תפיסה עמוקה. מטעמים חמריים נאלץ לוותר על חפצו להשתלם במקוה-ישראל. התכונן לכניסה לבית-ספר תיכון והלך יום יום, מהלך 8 ק"מ, אל מורה בטבריה, אולם המשק לא יכול לוותר על עבודתו בשעות אלה והוא התמסר איפוא להשתלמות עצמית והרבה בטיולים בסביבה. הוד הרי הגליל ותפארת הכנרת עשפיעו על אישיותו ועיצבו את דמותו. בן 14 הצטרף ל"הנוער העובד". בן 16 עמד להתגייס לפלמ"ח, ושוב גברו חובותיו לבית.
בן 17 התגייס לבריגדה, וכדי שלא ימנעוהו מזאת סיפר על כך בבית רק יום אחד לפני היציאה למחנה. השכים בבוקר כדי שיספיק לחרוש לפני לכתו. כשחזר מצא שאביו התיצב במקומו. "אתה צעיר מדי, יומך עוד יבוא" - אמר האב.
כשפרצה מלחמת השחרור לא נתן לו מפקד המקום ללכת, כי מגיני המושבה היו מעטים. הוא החליט לבנות להוריו בית יפה. עבד בבנין והקים בתים לשכנים ותמורת עבודתו קיבל חמרי-בנין, אף נטע גן עצי-פרי. "עשיתי הכל בשביל הורי, כחובתי" - אמר לחבר - "כעת חזר אחי מ"מקוה ישראל" והוא ימלא את מקומי. אני חפשי לצאת ולהילחם באויב".
התגייס לפלמ"ח ונשלח לנגב, עבר קורס צלפים. מבסיסו בניר-עם ליוה שיירות. באחת השיירות נפצע. הוטס לתל-אביב ושבועות אחדים פירפר בין החיים והמות.
בביקורו האחרון בבית לא שב עדיין לאיתנו, אך סירב להיבדק אצל רופא וחזר לבסיסו. "המלחמה טרם נגמרה" - אמר - "ולנקום באויב צריך כל עוד נפשי בי".
יצא עם תגבורת לכפר-דרום הנצור. במכתבו האחרון הביתה כתב: "לא כתבתי לכם עשרה ימים הודות לרשלנותי, הייתי עסוק מעט ועוד ועוד... ותשמחו בודאי לשמוע על החופש המובטח ליום חמישי בשבוע זה, ואז אבוא הביתה...".
בדרך חזרה מכפר-דרום נפגע מכדור ומת בל' בסיון תש"ח 7.7.1948. נקבר בבית-הקברות בניר-עם.
ביום כ"ד בכסלו תשי"א 3.12.1950 הועבר למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - אביו

... צנוע, שקט ועמל מראשית ילדותו, בן למשפחת אכרים במושבה מצפה שבגליל. כאן במושבה הוא נולד, כאן גדל וכאן חלם על עתידו, עתיד אכר עברי במדינת ישראל החפשית. לא כן רצה הגורל. מלחמת השחרור התחילה ועמה ההאבקות על הנגב. מגיעות הידיעות על הקרבות שם ועל הקרבנות היקרים שנופלים ועל הדם הנשפך. יש להחיש עזרה, יש לקחת חלק שוה ולהטות כתף. לא עת לשבת במקום בטוח באופן יחסי מפגיעות האויב - אלו דברי ראובן.
ועידת הגיוס עוד טרם הגיעה למושבה מצפה. ראובן קם ונסע למשרד הגיוס בתל אביב. כעבור כמה ימים נתקבל ממנו המכתב הראשון מחטיבת הפלמ"ח שבנגב, שבסיסה בניר עם במכתביו הבאים הרגיע אותנו ראובן, כי הכל בסדר. כן הכל הסדר. כמה חדשים עברו עליו בלווי שיירות בנגב, הוא נשלח לקורס לצלפים.
בט"ו אדר נפצע ראובן בפעולה. באוירון הוא הועבר לבי"ח לתל אביב. מצבו היה חמור. שבועות של חרדה עברו על בני המשפחה עד שהוברר שישנם סיכויים להבראה. אחרי חדשים של בית חולים ובית הבראה בא ראובן לחופשה הביתה. האם תחזור לחזית, שאלו אותו - המלחמה טרם נגמרה, היתה תשובתו, כנגד הגורל אין לעשות, כל כדור יש לו הכתובת שלו.
ב-8 ליולי 1948 בעת פינוי כפר הדרום מלחץ הצבא המצרי נפל ראובן קמחי, נפל ללא קום. בעד המולדת ובעד העם. האדמה אותה הרוה בזיעתו בהרי הגליל, ספגה את דמו במרחבי הנגב העברי.

אביו, ז. קמחי


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - חברו

שקט, שקדן, רציני ומסור. אהוב, אהוד ליודעיו ומכריו. אחראי, מושך בעול עבודה ולימוד ללא לאות, ללא קובלנה.
תמיר, שחרחר, בעל עינים שוקטות-חולמות וחיוך תלוי לו תדיר בזויות פיו. הכל אהבו קרבתו, שקקו לשיחתו שנבעה וזרמה "כמי השילוח ההולכים לאט".
והנה אבד לעד. אבד לעד.
במצפה המושבה, הקטנה - הוותיקה השוכנת לה במורדות כנרת ומצפה זה ימים רבים לידים גואלות גדל וחונך. הרי גליל ועמק הירדן ותפארת הכנרת שיוו אישיותו של ראובן, עיצבו את דמותו וחרתו בתווי פניו הרציניים - פשטותו של ה"צבר", דוקרנותו, מתיקותו ועסיסיותו.
זוכרני אותו בשלשת "שגעונותיו": מסירותו למשק הבית; אהבתו העזה לספר; ומרצו הרב לטייל. לכתת רגלים בכל שעת פנאי להר תבור, למסחה. ומאידך לגינוסר ולהר כוכבא.
מטבעו להיות ראשון ראשון ללא פרזיטיות וללא רידוף אחר תארים והערכות. ידע תמיד למצוא את מקומו - ובבא היום הגדול הלמו צעדיו בשורות צבא ההגנה לישראל המשחרר והכובש ארצו מידי זדים - פולשים, אך במערכת הנגב סיים את מערכתו והוא בעצם אביבו, בעודו בראשית נוף חלומותיו.
"אתה שואל על בני ראובן, בני איננו עוד". בהוד כזה ובהתאפקות מופת כזאת כותב לי אביו על נפילות. וכי יש לטעון? ישראל! "הא לך הטובים בבנינו". נקיי כפים וזכי לב, ברי מעש ורבי עלילה. על טס דמם תומתם ואהבתם ומבחר עלומיהם, מגישים לעם ישראל שבא את ישראל מולדתו.
מנופך מצפה נגדע אחד ענפיך המלאים והמבטיחים. ראובן איננו. אך רוחו הגדולה חיוכו הבריא ומרצו הרב עוד יעמדו לך מצפה בימי עתידך והם יבואו אורים וקורנים, לך ולכל מושבות ישראל.

שמעון אביזמר (שער) 18.12.48


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח