ונזכור את כולם

טוראי קנבל שמעון "שימע'לה" ז"ל

בן חיה וליפא
נולד בליטא
בז' כסלו תרפ"ח, 1/12/1927
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת מעוז א', 1945-1947
נפל בקרב במיבצע יפתח
בו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: מלכיה
נקבר בקיבוץ מעוז חיים
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן ליפא וחיה. נולד ב-1 בדצמבר 1927 בסרי שבליטא. בן יחיד להוריו. בשנת 1935 עלה עם הוריו ארצה. המשפחה השתקעה בתל-אביב. כאן למד בבית-הספר העממי על שם אחד-העם ובגימנסיה "הרצליה" (מגמה ריאלית, כיוון חקלאי). מנעוריו הצטרף לתנועת "המחנות העולים" ובסיימו את לימודיו בגימנסיה יצא עם קבוצתו להכשרה במסגרת הפלמ"ח. עשה את הכשרתו ביגור ובמעוז-חיים. נקרע בין חובה למולדת לבין חובה לבית. לימודים, השכלה תיכונית, לא ניתנו לו על מגש של כסף. הוא לא מאס בשום עבודה, כדי להשתכר, לחסוך למען המשך השתלמותו בבוא מועד. בין חופשה לחופשה מההכשרה, היה קופץ לביקור קצר הביתה ושוב נוטל תרמילו - אורח לשעה. לא אהב להשתפך ולהרשים את הסובבים אותו. כשם שבא הלך, עד לביקור הבא. מי שהכיר אותו מקרוב ידע מה הציק לו, וכיצד חש בהיותו בן יחיד להוריו כשאין בידיו להושיעם. ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה שהה בבית. בראשית המאורעות אולץ לפרוש מן ההכשרה כדי להיחלץ לעזרת הוריו שחיו בדוחק. בחוץ רקד כל העם ושמח על הגאולה הקרבה - אחרי אלפיים שנה. אבל הוא היה עצוב, מודרך ע"י תחושה קשה לקראת הבאות. מיד יצא לשמירה בעמדות-הספר של העיר וכעבור זמן קצר חזר אל קבוצתו במעוז-חיים. עם חברי ההכשרה השתתף בקרב על משמר-העמק וכן בקרבות אחרים באותו אזור. ב-15.5.1948 יצא עם פלוגתו להתקפה על מלכיה שבגליל העליון, על גבול הלבנון. שמעל'ה לא היה צריך להמצא שם. בנים יחידים אסורים היו במגע עם האויב. לפי פקודת המטה הכללי לא הותר להם להשתתף בקרבות. אבל כשחבריו יצאו לקרב הצטרף אליהם, לא יכול היה להשאר בעורף.
הקרב היה קשה ביותר. הכוחות הלבנוניים וכוחות הפלישה עלו בהמוניהם מצויידים בשריון ובנשק כבד. ניתנה פקודת נסיגה. שמעון היה בין המחפים על נסיגת פלוגתו. בשעת החיפוי נפגע מכדור בראשו ומת במקום.
באותה שעה שנפל שמעל'ה הכריזו בתל אביב על הקמת המדינה. גופתו לא נאספה מיד אלא רק לאחר שבועיים, בשעה שכוחותינו חזרו לכבוש את מלכיה. נקבר בקבר-אחים במעוז-חיים ב-29.5.1948.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לדמותו

שמעל'ה היה צבר טיפוסי אף כי לא היה יליד הארץ. הוא נולד בליטא, בעיירה סרהי. בטרם מלאו לו 7 שנים, עלתה המשפחה לארץ. באביב 1935, הגיע לכאן עם הוריו. את השכלתו רכש בגימנסיה "הרצליה" כתלמיד מצטיין. כבר בגיל הרך הצטרף לתנועת נוער מגשימה - מחנות העולים.
יחסו לקיבוץ היה דבר מיוחד. איפיינו אותו ניגודים שהיו בו, זה שקסם לנו באישיותו. לא היו אצלו פשטות, מה שהרגיש ביטא. לא הירבה לדבר, אך די היה לראות את הבעת פניו ולדעת מה הוא חושב. ואם רגז על משהו - אז עם כל הלב. מוכן היה להילחם על האמת שלו, ללא פשרות. זה נתן לו קצת חיספוס כלפי חוץ. אך למעשה, היה רגיש וכל דבר נגע לו.
...והיו לו קשיים בחיים והרבה בעיות, עקב מחסור ששרר בבית הוריו. שנות השלושים והארבעים בארץ, היו קשות מאוד לעולים חדשים מקרוב באו. הוא נמשך לחבריו בהכשרת מעוז; נקרע בין חובה למולדת לבין החובה לבית. לימודים, השכלה תיכונית, לא ניתנו לו על מגש של כסף. הוא לא מאס בשום עבודה, כדי להשתכר, לחסוך למען המשך השתלמותו, בבוא מועד רגיעה. בין חופשה לחופשה מההכשרה, הוא קופץ לביקור קצר הביתה, ושוב נוטל תרמילו - אורח לשעה. לא אהב להשתפך, להרשים את הסובבים אותו. כשם שבא, הלך, עד לביקור הבא. מי שהכיר אותו מקרוב ידע מה הציק לו, וכיצד חש בהיותו יחיד להוריו כשאין בידיו להושיעם.
ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה שהה בבית, בראשית המאורעות אולץ לפרוש מן ההכשרה כדי להיחלץ לעזרת הוריו שחיו בדוחק. בחוץ רקד כל העם ושמח על הגאולה הקרבה - אחרי אלפיים שנה. אבל הוא היה עצוב, מודרך על ידי התחושה לקראת הבאות. נבואה שחורה שהתגשמה - הביאה בכנפיה מלחמה ואסונות.
שבע מדינות ערב התנפלו על מדינה קטנה, בת יומה. החרב הופנתה כנגדה, התהפכה מעל לראשינו. המלחמה נמשכה. כל יום הביא מסגרות שחורות בעתונים של צעירים נאים ותמירים נופלים בשדות הקטל.
שמעל'ה לא היה צריך להימצא שם. בנים יחידים אסורים היו במגע עם האוייב. בפקודת המטה הכללי לא הותר להם להשתתף בקרבות. אבל - היה צריך להקים את המדינה והוא התייצב.
עם שמעל'ה נפלו במשלט של מלכיה עוד תשעה מחבריו בהכשרת מעוז חיים. לא היו אז טאנקים, לא נשק כבד - בגופותיהם חסמו הנערים מגדוד "העמק" של הפלמ"ח וחבריה, ה"כדוריסטים", בני ה-16, את הסתערות האוייב ומנעו את הפלישה. הם לא ידעו פחד מה הוא, כביכול. אך בלעדיהם לא היינו מנצחים. הם שנתנו לנו את המדינה!


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

קינה לבן

בני שלי,
עבר נצח מאז שנלקחת מאיתנו. אהבתיך בני. גדולה ונוראה היא האבדה שבאה עלינו עם מותך החטוף. ככל שרחק הזמן גדל הכאב. נותרתי לבד, ערירי לעת זקנתי, ללא בית, ללא משענת בחיים. כן, בני היקר, זה אתה שחסר לי עכשיו.
לעתים אני חולם. נזכר בימים ההם. שנות העשרים בליטא שלאחר מלחמת העולם הראשונה. דברים נוראים התרחשו לפני כן באוקראינה משם עקרה משפחתנו בחזרה לליטא. שני מיליון יהודים באוקראינה נמצאו בתוך שלהבת מלחמת האזרחים וניתנו להורג. שני אחי נרצחו באכזריות בפוגרום בידי פורעים אוקראינים. הם הלכו מבית לבית טבחו ושדדו. אני ניצלתי מגורל זה. כי יחד עם צעירים אחרים התנדבתי להתגונן בנשק ביד ב"הגנה עצמית" של פועלי ציון, שהתארגנה אז.
זוכר אני את התקופה ההיא... ימי ביניים חשוכים בדברי ימינו. ושוב ימי אביב שבאו אחריהם, בליטא העצמאית, נדמה היה כי העולם מתחדש והכל נראה כה ורוד ויפה. התגוררנו אז בסרהי ושם, בעיירה זו נולד שמעל'ה, בחנוכה 1927.
לאחר עלייתנו לארץ, היו לנו זמנים קשים. עברו עלינו כל הגילגולים שעברו על הוותיקים, קשיי הסתגלות. אך יחד עם זה הקדשנו הכל למען חינוכו של הילד. כבר בגיל הרך בלט בכשרונותיו. שמעל'ה למד בגימנסיה "הרצליה" והצטיין בלימודיו. דרכו היתה סלולה לפניו כנער המקיים את כל מצוות הציונות: תנועת נוער חלוצית, פלמ"ח וקיבוץ. חינכנו את שמעל'ה לקראת הדרך הזאת, כאשר ביקר בבית, מזמן לזמן, תמיד היו מתגלגלים השיחות בינינו לנושאים אלה. ניסינו להזהירו כי ישמור על עצמו.
שמעל'ה ראה בשרות בפלמ"ח ובהתיישבות, השרות האידיאלי, לתת את כל כולו למען החזון שהאמין בו. בטוחני כי חש את המלחמה ואת החרדה. הוא נהג לומר ספק בלצון: אנחנו נקים לכם מדינה. אתם תחיו - אנחנו? מי יודע?
לא העלנו על הדעת שזה יקרה.
הו אלי, למה זה היה צריך לקרות לנו?!

אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

כזה היה

שמעל'ה, כן כינוהו הוריו ובני משפחתו, וכך כינוהו בחיבה חבריו ללימודים בגימנסה ובפלמ"ח. היה אהוד והתחבב מהר על כל מי שבא במגע עמו. אהבוהו מוריו ואהבוהו חבריו וחניכיו בתנועת "מחנות העולים".
יפה תואר וברוך כשרונות היה. בהיותו בן שבע שנים הגיע עם הוריו ארצה. באמצע שנת הלימודים הוכנס שמעל'ה לבית הספר ע"ש אחד העם בתל אביב - והוא ילד שנולד בגולת ליטא ושפת אמו אידיש בקהל "צברים" דוברי עברית. הוא נקלט יפה, תוך זמן קצר בלט בין התלמידים המצטיינים ביותר. הוא סיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה", ונבחן. בהתאם לתוצאות בחינות הבגרות ועל יסוד התקדמותו בשתי המחלקות העליונות - מגמה ריאלית כיוון חקלאי - זיכתה אותו תעודת הבגרות להתקבל בלי בחינות כניסה לאוניברסיטה בירושלים.
נער אציל ועדין היה, שקט ומתון וממעט בדיבור. אהבתו לארץ היתה עמוקה בנפשו. וכך הלך לפלמ"ח. בהיותו בגימנסיה הצטיין במתימטיקה. הוריו ובני משפחתו סברו כי מוטב שימשיך במגמה ריאלית. אולם הוא נמשך למגמה "חקלאית" מתוך הכרה כי החקלאות היא חיונית לפיתוח הארץ, יותר מכל. ושוב חזר אותו ויכוח כשסיים את התיכון; ניסינו להשפיע עליו להעדיף לימוד הנדסה על פי נטייתו וכשרונותיו. והוא בשלו! - הארץ זקוקה לקידום החקלאות ואמנם המשיך בלימודי החקלאות והכשיר את עצמו למחקר בתחום זה.
מאוחר יותר, לאחר גמר שנת השירות, הוצע לו, המשך השתלמות באוניברסיטת מונטריאל שבקנדה, כך יכול היה להיעזר בקרובי המשפחה שם. הוא מיאן לשמוע וראה בכך משום פגיעה בכבודו. הוא תיעב את עצם הרעיון של לימוד באוניברסיטות חוץ. כזה היה שמעל'ה. עם זאת הכין עצמו ותיכנן את המשך לימודיו באוניברסיטה; למען מטרה זאת אגר פרוטה לפרוטה מעמל כפיו - חלום שנגוז לעולמים!
אף כי היה בן יחיד להוריו, לא הסכים להשתמש בזכות זו, והמשיך ללכת מקרב אל קרב עם חבריו בפלמ"ח. הוא השתתף בקרב על משמר העמק. אחר כך, אף שהיה חולה זמן מה ושכב בבית החולים, יצא שוב לקרבות. לא היה זה סוד שהוא מוצב בחזית ממש והוריו חרדו לחייו. שבועיים לפני נפילתו ביקרה אמו בבית החולים הצבאי שבו היה מרותק למיטתו בחום גבוה. כעבור ימים אחדים הגיעה הבשורה המרה שאיננו עוד בחיים.
היה זה קרב אומלל, שהותיר הרבה נפגעים. גופותיהם של שמעל'ה וחבריו, שחיפו על נסיגת הלוחמים, נשארו בשדה הקרב על התל, המופנה ללבנון. מאוחר יותר, כאשר מלכיה נכבשה שנית בידי צבא ישראל, הוצאו הגופות ונטמנו בקבר אחים במשק מעוז חיים. באותו קיבוץ שממנו יצאו כלוחמים. הוא חי בחבורה שכה אהב ונקבר בצוותא, צעיר לימים, בטרם טעם טעמם של החיים.

שמואל ברנט


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח