דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי שלוח משה "מוסה" ז"ל

בן עליזה ויעקב
נולד בסוריה - דמשק
ב תרפ"ו, 1926
יחידות: הגדוד הרביעי, פל' ג'
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"ט אלול תש"ח, 23/9/1948
מקום נפילה: חצרים
נקבר בקיבוץ חצרים
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן עליזה ויעקב, נולד בשנת תרפ"ו (1926) ברובע היהודי בדמשק, בירת סוריה, שהיתה נתונה אז לשלטון המנדט הצרפתי. בהיותו בן 6 מתה עליו אימו ומצבה הכלכלי של המשפחה החמיר מאוד. האב נשא בעול הפרנסה כשהוא עובד כל היום עבודה קשה ושלושת בניו מסייעים לו גם בפרנסת המשפחה וגם בדאגה לעבודות הבית.
משה החל ללמוד בבית-ספר של חברת "אליאנס" שבו נלמדו רוב המקצועות בצרפתית, אך ניתנו גם שיעורים בעברית ובערבית ונודע כתלמיד חרוץ ושקדן. בגיל 13 התייתם גם מאביו ונאלץ להפסיק את לימודיו ולעבוד כנער שליח. לימים הצטרף לאגודת הספורט "הפועל" ולתנועת הנוער "החלוץ הצעיר", שאירגנה שליחים מארץ-ישראל. ב"הפועל" התעמלו, שיחקו וטיילו ובתנועת הנוער למדו עברית, שירים עבריים וריקודי-עם והתכוננו לעלייה.
ביוני 1942 עלה משה - "מוסה" בפי חבריו - לארץ-ישראל בדרך בלתי-לגלית. עם הגיעו הצטרף לקיבוץ אפיקים, שבו כבר היתה קבוצת חברים בוגרים מתנועת "החלוץ הצעיר" בדמשק. כעבור שלושה חודשים עבר לחברת עליית-הנוער בכפר מאיר שפיה, שם למד ועבד.
הצטיין בתבונת כפיים ובתשוקה עזה לקנות דעת וגם הצטרף לחוג הדרמתי שבמקום. לאחר שתי שנות לימוד ועבודה בשפיה, חזרה הקבוצה לאפיקים והתאחדה עם קבוצת "ילדי טהרן" ל"נוער ה'". אחר-כך התגייסו הצעירים לשורות הפלמ"ח, ובהן התבלט מוסה בחוסנו הגופני, תושיתו ובנכונותו להתנדב לכל פעולה מסוכנת.
ב"ליל הגשרים" (16.6.1946) השתתף בפיצוץ גשר אל-חמה שבצפון הארץ ובסתיו 1946 היה בין ראשוני המתיישבים בקיבוץ החדש חצרים שבנגב הצפוני. נוסף על עבודתו, קשר קשרים עם ערביי הסביבה, נתן יד לרכישת קרקעות וסייעה לו בכך ידיעת השפה הערבית והכרתו את אורח חייהם של השכנים. סגולות אלה עמדו לו בפיתוח קשרי מודיעין עם ערביי הסביבה, לאחר החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על תוכנית החלוקה. הוא מילא תפקיד זה בהצלחה מרובה, היה יוצא לעתים עם חברים בלבוש בדווי לסיורים בבאר שבע ובסביבתה, ומסיבה זו ביקש האויב את נפשו ואף נקבע פרס לראשו.
ביום י"ט באלול תש"ח (23.9.1948) נקרא מוסה לפגישה עם מודיע בסביבות המשק. כשקרב למקום, רכוב על סוסתו, נורה מן המארב ונהרג. בן 22 היה בנופלו. הובא למנוחת-עולמים בטקס צבאי בבית-הקברות בקיבוץ חצרים.
משה היה החלל הראשון שנקבר בבית-הקברות של הקיבוץ.
הניח בדמשק שני אחים, שעלו לארץ-ישראל בשנת 1972.
קיבוצו חצרים הוציא לזכרו חוברת ובה דברי חברים לדמותו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

חברים מספרים על מוסה

ניסים:
מוסה היה המוכתאר של הנקודה. הערבים אהבו אותו. התרשמו מן ההופעה שלו: הופעה גברית, עיניים שחורות, חסון, בריא.
כשהיה מתלבש בתלבושת ערבית עם הגלביה והכפיה, היה מגיע עד לגדר של באר שבע ומביא ידיעות משם. היתה לו השפעה רבה על הערבים. כל מה שדרש מהם - קיבל. מותו - ממש אבידה.

יהושע:
עם עלותנו לנקודה כאן, מיד התבלט מוסה בכשרונו לחדור ללבותיהם של ערביי הסביבה. הערבים כאן לא קבלו אותנו בסבר פנים יפות. בשנה שעלינו להתישבות היתה בצורת והאחים המוסלמים הסיתו. אמרו שבגלל שהיהודים באו לנגב -הקללה באה איתם. בגלל זה איש מן השייכים לא רצה לדבר איתנו. אבל מוסה, בחן רב, עם כושר דיבור וכושר שיכנוע יוצאים מן הכלל - תמיד ידע לתבל בדבריו פתגמים ומכתמים ממשלי ערב - רכש לאט לאט את אמונם של ערביי הסביבה והצליח לארגן כאן מסגרת של שירות מודיעין.
מוסה היה עז נפש ועשוי ללא חת. הוא לא ידע פחד, היה מוכן להקריב כל קרבן, לא חשב פעמיים. אולי היה זה אחד הצדדים החלשים שלו, והוא שילם את המחיר בסוף. בשבילו היה מובן מאליו, כשנקרא למשימה - הלך. לא חשב עד הסוף.
זכור לי מסע מימי אפיקים, כשעברנו את הכפר זרעין בעמק יזרעאל. על הגורן חטפנו מטר אבנים. למוסה היתה תושיה, ברגע מסויים הוא שם את היד מאחורי הכיס וצעק להם בערבית: מי גיבור מכם יתקרב, יקבל כדור בראש! ממש אלתור של הרגע האחרון, ואז כל החבורה התחילה להתפזר והלכה אחרונית ויכולנו לעבור. זה אומץ לב מיוחד. לבוא בידיים ריקות ולאלתר דבר שהא האמין שיציל. התוצאה היתה חיובית. אילו היו מרגישים שידיו ריקות, יתכן שהמצב היה מסתבך.
המושל של באר שבע הכריז פרס גדול על ראשו של מוסה, חי או מת. מוסה ידע על כך. שוחחתי איתו על זה והוא אמר: האנשים שלי נאמנים, הם לא יבגדו בי.

מתוך "חצרים במלחמת השחרור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

עדותו של אלי

לא אזכור התאריך המדוייק, אך היה זה יום בו העלו המצרים כמה תותחים מול המשק - על ה"משלט". היריות ברובם עברו את המשק ונפלו בסביבות בתי החומר של הבדוים דרומה. היו גם פגזים עקרים ביניהם. למחרת הערבי ספרו למוסה על המצאות הפגזים.
כמה ימים אחרי זה הזמנני מוסה להלוות אליו כדי לקחת את הפגזים העקרים ושאר מיני רסיסים אשר לפי דברי הערבים נאספו לאחד הבתים. היינו רכובים, מוסה מזויין באקדחו. מזג האוויר היה נאה ורכבנו לאט לאט ונהננו מהנוף. השיחה נסבה על דברים של מה בכך. מוסה הסביר לי איך הבדוים מכינים מאכל מאיזה צמח קוצני שמצוי בסביבה, הוא דיבר גם על ערביי הסביבה. מוסה האמין בהם והצטער על יחסם של כמה חברים לערבים. תוך כדי שיחה הגענו לחצר ערבית גדולה בראש גבעה קטנה, הבית היה עזוב והמשכנו להתקדם לקראת בית קטן בעמק שעל ידו הבחנו בערבי ואשה עם ילד, האחרונים היו רכובים על סוס והתרחקו, עם התקרבותנו, מן הבית לצד הואדי. הערבי עמד בפתח השחור של הבית, הוא העלה עביה על גופו, לפני פתח הבית היתה ערימת אבנים אשר נאספו כנראה לשם תיקון הבית.
התקרבנו ישר לבית בלי כל חששות, מוסה רכב בבטחון גמור וגם כאשר הערבי נעלם לפתע בבית וחזר עם רובה אנגלי בידיו לא עצרנו. בינינו לבין הבית נותרו 30 מ' בלבד הסוסים התקדמו במנוחה ומוסה התכונן לברך את הערבי. הלז כרע מאחורי תל האבנים וכיוון את רובהו, נדמה היה כי כוון הרבה זמן, מוסה עוד קרא לערבי שלא יירה, ואחר צנח מסוסו, הלז חזר למשק בלעדי מוסה. כאשר חזרנו למקום כעבור רבע שעה עם הטנדר רק יכולנו לאסוף את גוויתו.
עדותו של אלי לובינסקי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו