דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן ארזי רובינשטיין משה ז"ל

בן אסתר ויצחק
נולד בורשה, פולין
בכ"ד אייר תרס"ט, 15/11/1909
עלה ב-1922
גוייס ב-1946
שרת בפלמ"ח
יחידות: גד' 53, ארגון ההגנה, חטיבת הנגב, פל' ה'
תפקיד: סגן מפקד פלוגה
נפל בקרב בכבוש משטרת עירק סואידן
במלחמת העצמאות
בי"ג אייר תש"ח, 22/5/1948
מקום נפילה: משטרת עיראק סואידן
נקבר בקיבוץ נען
בן 39 בנפלו

קורות חיים

ארזי (רובינשטיין) משה בן יצחק ואסתר. נולד ביום 15 בנובמבר 1909 בוארשה, בירת פולין, למשפחה ציונית ולמד בבית-ספר "תרבות". ב-1922 עלה ארצה עם הוריו שהשתקעו בנוה-שלום (יפו-תל-אביב). בארץ למד בבית-הספר "אליאנס" ועזר להוריו בעבודה במגרסה שלהם. בשנים 1929-1932 היה חבר "הנוער העובד", פעיל בועדי הסקציות ובענינים ארגוניים. שלוש שנים עשה בהכשרה בעין-חרוד; מיוני 1935 - חבר בקיבוץ נען, מקום שם חי 14 שנה, ופיקד על החי"ש המקומי, חבר ב"הפועל" ובפלוגות "הסדרן" ובפלמ"ח. פעיל בהעלאת מעפילים.
מ-1929 חבר ב"הגנה". היה בפו"ש, תחילה כמ"כ ואחר-כך מ"מ, והיה בין המפקדים על משמר-החופים. השתתף בגאולת אדמת קוסקוס-טבעון. עם עליית 11 הנקודות בנגב נקרא לתפקיד מפקד הנקודה בקלטה ועשה הרבה לביצורה לקראת ימי מבחן. משם חזר למשקו בנען. ב-29 ביוני 1946 נאסר עם חברי נען והיה עצור בלטרון וברפיח. כשגויסה פלוגה מאנשי פלמ"ח לתפקידים קרביים, התיצב עם אחרים מאנשי נען גם משה בתפקיד מ"מ ואחר-כך סמ"פ. עשה הרבה להעלאת רמת פלוגתו ושימש מופת לאנשיו, כלוחם וכמפקד וזכה עמה לנצחונות חשובים בתקופה קצרה. היה בין כובשי מע'אר ובית-דראס, בהצלת הילדים מניצנים - משימה שנגעה בנימי נפשו - וכאשר הצליח בה קרנו פניו מאושר.
תכול-עינים ורחב-כתפים, שזוף, ומצחו חרוש קמטים - דמות סלעית ועם זה כה אנושי בחיוכו, ביחסו. אוהב עבודת השדה, לוחם ומגשים, דרוך-נפש ומסור. העובד והלוחם נתמזגו לאחד. מהלך היה בקרב זקוף-קומה, אף כי ידע את הסכנה שבדבר, כי הבין שבהתנהגותו כמפקד תלוי הרוח הקרבי של אנשיו. השפיע עליהם משלוות נפשו ומבטחונו הפנימי בשעות המסוכנות ביותר, ביחוד עודד את אנשיו בשעות ההפצצות הקשות מן האוויר על נגבה.
בהתקפה על משטרת עיראק א-סוידאן נפצע בידו בשעת פריצת גדרי-התיל - ולא הודיע על כך, כדי שלא להכביד על ביצוע הנסיגה הקשה באותה שעה פגע כדור אויב בסמוך ללבו.
דבריו האחרונים לפני מותו בבית-החולים "ביל"ו" היו: "טפלו באחרים, בפצועים יותר קשים - - -" שם מת בי"ג באייר תש"ח (22.5.1948). הובא לקברות בנען.
לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן, לפי פקודת מטכ"ל.
קיבוץ נען הוציא קובץ לזכרו. הניח אשה, בן ובת.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - מאשתו

הכרתי את משה בהיותו איש הפו"ש. כאשר חזר הביתה הלך מיד לשדה, לטרקטור, כי אהב את השדה ואת עבודת האדמה. לא הרבה זמן נשאר בבית. יונתן, עוד תינוק והנה משה מתנדב לפלמ"ח. היה בשורות הפלמ"ח כמה שנים - שנים קשות, ואני בחרדה תמידית כי ידעתי מה זה פלמ"ח. והנה הגיעה השעה הנעימה ומשה חוזר הביתה, כמה שמחנו...
יונתן אז כבר ילד גדול ומבין:"אבא נשאר בבית, אבא לא יסע יותר, אבא יוכל להשכיב אותי". ואז משה חוזר שוב לשדה, לעבודה שכה אהב אותה.
אבל מהר מאוד חלף הזמן הנעים שישבו בצותא בבית. והנה שוב מאורעות ומשה יוצא עם קבוצת פל"ם.
אני בחדר. השעה מאוחרת. בבת-צחוק על פניו וכולו אומר שמחה:"אני יוצר מחר לטיול עם קבוצת חברים". לשאלתי "לאן, לכמה זמן?", אין תשובה מדויקת. "נשוב אם רק תהיה אפשרות". וכך יצא...
קשה הפרידה לשנינו. עוד נשיקה לילדים ועוד חיוך ועוד לחיצת-יד. הכל במהירות ובהתרגשות פנימית לבל ירגישו בחוץ.
ימים חולפים. חיים על פתקאות, שורות ספורות, ידיעות מגבעת-ברנר. אני כולי חרדה למחר וצפיה לשובו הביתה, לפגישתו עם הילדים.
כעבור שבוע ימים באים כמה חברים לחופשה קצרה ל-20 דקות ומשה ביניהם. פגישה נרגשת. שרה'לה אינה מבינה, מתרגשת מאבא, יונתן חי כל זה בכל החריפות:"אבא חייל, אבא נלחם, אבא גבור, מפקד". "אבא שלי יורה הכי טוב". גאה באבא שלו אשר כל כך היה מסור לו ודאג לדמותו. עשרים דקות חלפו מהר. צריך לחזור. ושוב פרידה ושוב רגעים קשים של ציפיה לידיעות מהנגב. יום יום אני קוראת בעיתון על חללים. קשה, קשה מאוד. ואין רצון לחשוב הלאה.
בשבת מגיע ישראל הביתה ומפיו נודע לי: משה נפצע קל ביד והועבר לבית החולים. הפצע קל וירפא מהר והוא ישוב במהרה הביתה. ואני האמנתי:"הרי זה רק פצע ביד, משה ודאי יתגבר על דבר כזה".
שבת אחר הצהרים- עובר על פני אוטו, אני שואלת "מה זה?", אומרים לי - "לא כלום". זה היה משה שהובא הביתה בלי רוח חיים....
האם אפשר להאמין שלא תבוא יותר לחופשה? נדמה לי שהנך עוד בשורות הפלמ"ח, שעוד מעט תופיע עם ילקוטך, עיף, רצוץ ושמח. אולם השנים הטובות חלפו. אתה כבר לא תחזור ואני נשארתי לשמור על הנכס היקר, על ילדינו- שרה'לה לא תזכור הרבה על אבא שלה, אבל יונתן זוכר, כואב וסובל. קשה לו בלי אבא, שראה בו גבור כה גדול.
גאה הייתי בראותי את הילדים במחיצתו וביונתן אני מקווה לראות את דמות משה, מקווה שיגדל אמיץ וטוב כאבא שלו.
ואולי בזה אתנחם.
אלקה
מתוך חוברת שהוצאה ליום השנה למותו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - יחיאל יוסף

את משה הכרתי עוד בהיותו בהכשרה בעין חרוד. זוכר אני את הנער החרוץ, המתעניין בעבודה והמתיחס ברצינות למקצוע שבו עבד, אבל את משה האיש, בבגרותו החלוצית, הכרתי בהזדמנות אחרת.
באוקטובר 1946 נשלחתי ע"י המשק לזמן קצר, לעזרה למשקים החדשים של הקבוץ, שהוקמו באותו הזמן בנגב. תפקידי היה, לעזור להם, בארגון החריש ובהכנה לזריעה באותה השנה.
באתי לתל אביב למזכירות הקבוץ ובמקרה לא מצאתי שם את האיש, שאצלו הייתי צריך לקבל הוראות ואינפורמציה על שטח פעולתי. ישבתי וחיכיתי, פתאום מופיע משה ז"ל ותוך כדי אמירת שלום הוא אומר לי:"בוא ותסע אתי, אני כבר סדרתי את זה במזכירות". התברר לי שמשה נמצא ב"משמר הנגב" - אחת הנקודות שבהן הייתי צריך לפעול.
משה נשלח לנקודה הזאת ,שבה התישבה קבוצת "מצודת בורכוב" לתפקידי הגנה. הקבוצה צעירה בלי כל ניסיון משקי וחקלאי. לקבוצה הזאת היה צריך להגיע איש מאחד המשקים הותיקים לרכוז המשק, והאיש טרם הגיע. מתוך אחריות קבל על עצמו משה גם את התפקיד הזה עד שהענין יסתדר. ועליו היה מוטל הכל, הוא דאג לכל דבר גדול וקטן: למים, לפרודוקטים ובלי אמצעי תחבורה ראויים לשמם. עליו היה מוטל ארגון העבודה, הכנת זרעים וכלי עבודה וכו'. בלי ליאות עבד האיש ביום ובלילה, פשוטו כמשמעו. וכל זה נעשה בפשטות, בלי דברי רהב מילוליים, כחובה טבעית שאחרת לא יכול להיות. אגיד לכם את האמת, באותם ימים ספורים שראיתי את משה במילוי חובתו ובהטלת חובות כבדות על שכמו - התגנב ללבי שמץ של גאווה על השתיכות לתנועתנו המחנכת את חבריה לגדלות נפש כזאת. וגדולתו של משה היא דוקא בזה שלא בודד היה אלא רבים התחנכו כמוהו, את זה ראינו במלחמת שחרורנו.
חשיבותה של הפעולה שעשה משה ב"משמר הנגב" היא לא רק בעשייתה - היא במהותה מחנכת. "צריך כל אדם להיות כמשה". ולכן כה כאב הלב כשקראת את הידיעה על נפילתו של משה, יקרים בקרבנתינו,
ת.נ.צ.ב.ה.
יחיאל יוסף, עין חרוד
מתוך חוברת שהוצאה ליום השנה למותו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

על במותינו חלל...

משה ארזי בנופלים. עם קבוצת התגבורת ממשקנו חש אל חזית הדרום לחסום בגופו את טורי הפולשים.
ליוינו אותו למנוחת עולמו בבית הקברות שלנו הנען, ושעה שהעין נתפרקה על ארונו היו האזנים שומעות וחשות את רעמי התותחים מחזית לטרון הקרובה ונפצי היריות מחזית רמלה על סף ביתנו.
והיה קשב זה לרעמי חזיתות סוערות אחד עם הדברים שהשמיע ישראל על משה ארזי המפקד, אשר הפך את כיתת התגבורת מנען לכיתת לוחמים לבלי חת, ודברי מאיר האח, על משה, חניך ההגנה, ודרכו מאז שהובילה הישר עד הנכונות ליפול ולחסום בגופו את פרצי חומת ביתנו.
ורגש אמת היה זה שהציף כל לב דומע וכל עין קשת-מבט: בגופנו. להיות נכונים לתת הכל למען יוגן ביתנו, בית ישראל. למען יעמוד איתן וכל פולש לא יוכל לו.
היריות אשר רעמו ליד קברו של חברינו, המפקד משה ארזי, איש נען, ענו כהד לתחושה זו.
מתוך חוברת שהוצאה ליום השנה למותו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח