דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי גולנד סבו ז"ל

בן שושנה ושלמה
נולד בתל אביב, ישראל
ב-י"ג סיוון תרפ"ח, 1/6/1928
גוייס ב-1945
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", פל' ד'
תפקיד: לוחם
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
במלחמת העצמאות
ב-ה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 20 בנפלו

קורות חיים

גולנד סבו בן שלמה ושושנה. נולד בי"ג בסיוון תרפ"ח (1.6.1928) בתל-אביב. את שמו המיוחד קיבל כתוצאה מהוויכוח בין הוריו על שם איזה מסביו הוא ייקרא ושמו הייתה הפשרה. למד בבית-ספר עממי ועבר לגימנסיה "בלפור". מנעוריו הצטיין במחשבה מעמיקה, שבמשך הזמן מצאה לה ביטוי בניסיונות ספרותיים שונים, בשירים, סיפורים, דברי הגות וכדומה. היה חביב ונוח לבריות. אחרי שסיים את הגימנסיה, התגייס לפלמ"ח בשנת 1945 ושרת במחלקת תל יוסף בפלוגה ד' אשר הייתה מעין בהכשרה מגויסת של הפלמ"ח, ואם כי לא אהב את הצבאיות היטיב להכיר בצורך השירות והנכונות להגנה. היה חבר טוב, השתדל לעמוד בקשיים הפיסיים ולעזור לאחרים, בכל מקום שעבד בקיבוץ ביקשו לשבץ אותו שוב.
אחרי שנת השירות בתל יוסף נפגע בגבו נאלץ לעבור ניתוח ובקושי ויתר על המשך שירותו בפלמ"ח. החל ללמוד באוניברסיטה העברית ספרות עברית, ערבית והיסטוריה. אהב מאד את לימודיו, אך מיד אחרי הכרזת האו"ם, כאשר הייתה ההתנקשות הראשונה בשיירה להר הצופים נחרד, ולא מצא לעצמו מנוחה, אמר לחזור מיד ולהתייצב להגנת המקום. ברור היה לו, כי שם מקומו, והוא קם והצטרף לקבוצת הסטודנטים המגוייסים.
השתתף בקרבות הרבים במבואות ירושלים ונבחר לצאת עם קבוצת ה"ל"ה" להחיש עזרה לגוש עציון הנצור.
בפעולה זו נפל בקרב ליד הכפר צוריף בה' בשבט תש"ח 16.1.1948, והובא לקבר-האחים בכפר-עציון.
במכתבו האחרון להוריו כתב בין היתר:"בך, אבא, הלא אוכל לבטוח, ובכן, בכל אשר עלול לקרות - היה חזק ודאג לאמא, שתעמוד גם היא על הגובה..."
אחרי שנה ומחצה ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר יחד עם שאר חללי גוש עציון לקבורת-קבע להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

מעזבונו

היש צדק בעולם?

הצדק, מונח כה קבוע וברור, כה מכריע ומסכם!
שנים על שנים מאיר הצדק אפלת דברים. במטה-הדין, בשבט-מושלים, בשיחת אנשים ובקולמוס סופרים מופיע הצדק באור בהיר, כמנהרה סוחפת-כל, מבררת, מלבנת, מביאה ספינה תועה אל חוף מבטחים.
ומאידך, היש עוד מושג כה הפכפך? שאלו נא את פי איוב, קהלת, ודורות הספקנים ומרי-הנפש ההולכים בעקבותיהם, הצדק מהו? ויענוכם: 'אפס ואין'. מצות אנשים מלומדה, כלי שנוצר בידי השבעים, השליטים ובעלי-הגוף הקטנים, למען שלוט ודכא ולמען התמד בטובתם-הם.
והנוגע ללב מכל הוא שבעוד פשוטי אדם שואלים ותובעים: 'היש צדק בעולם?' מתגלית בכל מעשיותה המחלוקת העיונית שבין הפילוסופים, והאדם נפל שבי בידי היאוש, הספקנות וה'לא-איכפתיות'.
בעבודתי נקרה לפני מהנדס צעיר, שאך זה עתה הוציא את כ"ב שנותיו. גבה-קומה, רחב-כתפים, חריף, נבון-הליכות, וידים לו אמונות. בקצרה - הטיפוס הארצישראלי, שכה רבה גאותנו עליו. היש הצדקה לטיפוס כזה? ודאי וודאי. מולדת, חינוך, אידיאלים, ועוד ועוד דברים השגורים בפי כל בר-בי-רב.
מהנדס זה חביב על כולנו. הוא פשוט 'בחור משלנו', יודע אשר לפניו ומאחוריו, ודמותו הספורטיבית נוסכת גם בך בטחון, יציבות וכל אותן ההרגשות המורכבות-הפשוטות, שמעורר טיפוס 'בן תקופתנו'.
ובאותה חצר עצמה עובד, עמי ועם המהנדס, יהודי פליט. בן פולניה. קטן-גוף, בעל כרס עגלגלה. פרצופו מבהיק ומאדים מלהט קרני השמש של ארצנו, ועל זרועו מכחיל מספר, המספר המפורסם. הוא, תפקידו פשוט: מכחול בידו, ובצבע גם הוא מכסה זויות ברזל, וכדומה.
ראיתיו בעבודתו, הטיתי אוזן לדבריו, והנה אדם. אדם קטן: ערמת חיים שנרכשה במחנות, עינים חומות, פשוטות, שמבען אחד: כמיהה לקצת טוב, לבית נוח, אשה טובה, תיאטרון, קולנוע, וכל אותם הדברים הקטנים-הגדולים.
באחד הימים עבדתי לידו. השיחה נתגלגלה על דא ועל הא, על נערה עוברת, על מכונית חולפת, על פוליטיקה גבוהה, על מנהל העבודה, וגם על המהנדס בן העשרים ושתים. תמה ידידנו: בן עשרים ושתים - וכבר מהנדס? שתק רגע והוסיף: ואילו אנכי כבן 25 וראה בי, עומד אני פה כל היום וצובע. (ניחא - חשבתי - רבים כמוך). והוא שוב: 'ראה, איזו קומה לו, למהנדס'. ועיניו הושפלו אל כרסו העגלגלת ואל ידיו הקצרות. 'היש צדק בעולם?' - אמר.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח