דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן גרשוביץ משה מושיקו ז"ל

בן רבקה ודויד
נולד בליטא
בכ"ג טבת תרפ"ב, 23/1/1922
יחידות: הגדוד הרביעי
תפקיד: מפקד פלוגה - מ"פ
נפל בקרב בלווי שיירה לירושלים
בי"א ניסן תש"ח, 20/4/1948
מקום נפילה: שער הגיא
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 26 בנפלו

קורות חיים

גרשוביץ משה ("מושיקו") בן דויד ורבקה. נולד ביום 23.1.1922 בקובנה אשר בליטא. עלה ארצה עם הוריו ביולי 1925. המשפחה גרה בתל-אביב. קיבל השכלה תיכונית.
חבר-"הגנה" פעיל מגיל 14. חבר פלמ"ח בשנות 1941-1945. בהיותו ב"רזרבה" עבד בתחנת-הכוח רידינג כפועל ואחר-כך כמנהל-עבודה. ממיסדי ענף כדור-הסל ב"הפועל הצפון". ב-29 בנובמבר 1947 כבר שמר בגבולות תל-אביב ואחר-כך - ביאזור.
זמן-מה היה מפקד בית הקרן-הקיימת-לישראל בבית-דגון. ממלווי השיירות לירושלים ולנגב. מכובשי סריס, קולוניה, קסטל ועוד. היה מ"פ לנשק כבד בגדוד "הפורצים", "הראל".
"אני בונה את שלטוני במחלקה על בסיס של הערכה והבנה" - ציין. "יש לי תכונה להשתתף בכל מבצע". "אנו ננצח". מוכרחים לנצח, כי זה הוא כרגע הקרב על הארץ.
ביום 20.4.1948 יצא עם חמישה אנשים לעזרת שיירה מותקפת ליד שער-הגיא ונפגע על-ידי כדור. נקבר בקרית-ענבים ב-22.4.1948

אלבום תמונות

תמונות מהשירות בפלמ"ח

תעודות וחפצים

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב 10.4.1948

זה שבוע בדיוק שלא כתבתי לך. ולא מפני שלא היה לי מה. להיפך, הרבה התרחש, בזמן זה, אצלי, אלא שאי-הכתיבה באה פשוט מחוסר זמן. ואיני רוצה להתנצל מכיון שאני בטוח בעצמי שלא יכולתי. ואתך הסליחה ח'. כדי שבכל זאת תביני לי, אומר לך שבמשך ארבע יממות לא חלצתי את נעלי. ומקווה אני שתביני אותי, ח', זאת היתה הסיבה היחידה. כן אני מקווה שזו הפעם ראשונה ואחרונה למקרה כזה.
--- אבדו לנו אנשים בקרב מר זה. אבל לבסוף ניצחנו - - - ופה מתנהלת מלחמה - מלחמה באמת לא משחק. קרבות קשים ומרים מתנהלים בדר לירושלים. ועד שננצח אין סיכוי לחופשה. ודבר זה יכול להימשך עוד חודש ויותר. אבל אנו מתקדמים בדרכנו למטרה. ופה מלחמה טוטלית. אתה כובש מקום, אתה מתבצר בו או שהורס אותו. וקשה המערכה. ומדי פעם בפעם מגיעה תגבורת באנשים. ואתה פוגש פה פרצופים חדשים שלא ראית אותם מזמן. ומעניין פה, ומעציב פה לפעמים. הכל לפי המצב. אבל הרגשה אחת ישנה פה. 'אנו ננצח' מוכרחים לנצח, כי זה הוא כרגע, הקרב על הארץ.
וקשים פה החיים, מכיון שאתה נמצא תדיר במתיחות הקרב. יחידות יוצאות ויחידות חוזרות. מכוניות נוסעות ובאות. בקיצור 'שמח' כאן. תנועה רבתי. ואני בורג לא קטן במנגנון זה. וישנו אי-סדר קצת גם כן, מכיון שלא רגילים אצלנו לנהל מלחמה במימדים כאלה. ואני כעובד מסור של הרעיון מתאמץ ורוצה לתקן את המעוות. וזה מעסיק, וזה גם בא מחוץ לעבודתי הרגילה.

מכתבים נוספים, בכתב יד, נמצאים, בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב מנוה אילן

נוה אילן, 15 באפריל 1948
- - - -
והיה לי היום מקרה שהמריץ אותי לחשוב. והוא הסתיים בטוב. בדרך כלל אני סומך על אנשי. הם בסדר. ובכן קרה קרה של הפרת משמעת. נתתי פקודה והטוראי סירב. ומה יכולתי לעשות? ברור שלאיום או מכות לא היה מקום, כי דבר זה רק מוריד מן האוטוריטה. ואני בונה את שלטוני במחלקה, אם לומר כך, על בסיס של הערכת האנשים אלי, על בסיס חפשי של הבנה ויחס נכון, על בסיס של הכרה. והמחלקה שלי היא אחת המסודרות. הכל 'דופק' ואין איחור. בקיצור אחזור למקרה היום. ובכן הודעתי לאיש שילך לאוהל והוא יועמד למשפט. והאיש עצמו, אחד מטובי אנשי. מאוד התפלאתי על תופעה זו, ושברתי את ראשי, מה עלי לעשות במקרה זה. ברור היה לי, שאם לא תהיה הגבה מתאימה עלול כל שלטוני במחלקה להתערער. ומאידך גיסא, מה לעשות? לפנות ערב קיבלתי פקודת-מבצע והתחלתי מכין את הפעולה עם המ"כ שלי. לאיש עצמו הודעתי שהוא לא יצא הלילה עד לבירור. באמצע ההכנות בא האיש ומבקש שיחה אתי. אני דחיתי אותו עד לגמר. כתום ההכנות הופיע האיש. בקיצור, ח', היתה זו חויה מאוד נעימה כשהאיש הודה על שגיאתו וביקש לצאת הערב. הוא מוכן לכל עונש ובלבד לא זה! הוא מתחרט וכו'. בקיצור, הוא ידבר כעשר דקות וביקש והבטיח. ושוב התחלתי לחשוב, האם לוותר ולהרשות לו לצאת? והרבה שקלתי, ולבסוף - ויתרתי לו - - -
שמחתי על אדם שבא לבקש לצאת, מזכיר זכויות וכו'. הוא מוכן לכל עונש ואינו רוצה לבייש את המחלקה, ואני, כאמור, ויתרתי לו, ואני גם בטוח שהוא יהיה בסדר, כי תמיד היה בסדר. והוא הבטיח - וממש בדמעות.

מכתבים נוספים, בכתב יד, נמצאים, בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב ממעלה החמישה

מעלה החמישה 30 במרץ 1948
משעמם היה להישאר אחרי נסיעת האנשים ומאד שמחתי על הנסיעה הנה. היתה הרגשה לא טובה להישאר במקום, מכיון שאת הנוסעים בחרו, מבין כל החבריא ולפי מידת הכושר. ואין זו הרגשה טובה כשאותך משאירים, ואתה מתחיל לפקפק בעצמך. ואני רציתי לנסוע, רציתי מאוד, ואם כי ידעתי שאגרום לך הרבה צער ודאגה אם אסע, אבל גם לי, יש קצת רגש של כבוד עצמי. ונעמה לי ההרגשה, שברגע מסוים נשלחתי, אמנם לתפקיד שני במעלה. אבל לא נשארתי. בכל זאת זקוקים גם לי!
יש לי תכונה, הייתי אומר, לקפוץ בראש, או, נכון יותר, רצון להשתתף בכל מבצע, ואל תחשבי שאני מחפש משהו. אני פשוט בוטח בעצמי, וקשה לשבת ולצפות עד ש'החברה' ישובו.
- - - לא מוג לב אני ולא אברח מהמערכה. אעשה את המוטל עלי בשלמות ובזהירות מכסימום, אני מבטיח לך, על מנת שעוד יבואו לנו ימים טובים. לנו אני אומר, ח', מפני שגם סיוט זה יגמר ואנו נבנה נו את חיינו בצורה שנרצה בה, יחד. ובלי פרידות ונסיעות, יחד נהיה. עוד נזכיר ימי-געגועים-ודאגה אך אלה יהיו כבר נחלת העבר. ואני היום כולי בטחון בעתידנו המשותף, עתיד שיבנה על בסיס יכלתנו-אנו. אינני רוצה להפריז להבטיח, פועל אני ומרויח את לחם-חוקי. יתכן ונצטרך לוותר על כמה דברים שהורגלנו להם. אבל דבר לא יחסר אם נדע להסתדר, ומקווה אני שנדע, אני פשוט מאמין בך, ח', ויבואו גם לנו עוד ימים טובים.
תכניותי לעתיד אינן מצטמצמות בגבול ימי המלחמה. עוד יבואו לנו גם ימי שלום. ורוצה הייתי לראותך באותה תקופה כשפניך טובים ואין את אכולת דאגות. יתכן ואין לי הזכות לשלול ממך את הדאגה לי, אבל האמיני לי, ח', אין מקום לדאגה כעת יותר מאשר תמיד. חיים אנו בתקופה כזאת שסופו של אדם יכול לבוא ולא רק בשדה הקטל. ואבקשך ח', שלא להפריז. חייב אדם להקל מעליו במידת האפשר את המעמסה.
הרבה זמן בעבר, הייתי נעדר מהבית, בהיותי בשירות, ותמיד שאפתי הביתה. תמיד ביליתי את חופשתי בבית. ואם כי לא היה לי משהו שימשוך אותי במיוחד העירה הייתי לפעמים אפילו די משתעמם בחופשה...
ורוצה הייתי ח' לסיים פרק סנטימנטלי זה. קשים הם החיים. ושבעתיים קשים חיי דאגה לאדם קרוב, אבל רוצה הייתי שתקופה זו תעבור ובלי רישום מיוחד עליך. אין לי יסוד לדאגה. מצבך מבחינה זו הרבה יותר קשה. אבל גם תקופה זו תעבור, כי לא לעולם חוסן, אומרים, וכל דבר שיש לו התחלה יש לו גם סוף, ואנחנ עוד נראה חיים, ועוד איזה!

מכתבים נוספים, בכתב יד, נמצאים, בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח.