הגדוד החמישי - גדוד "שער הגיא" (חטיבת הראל)

במהלך דצמבר 1947 – ינואר 1948 הוקם הגדוד החמישי על בסיס אנשי הרזרבה התל אביבית של הפלמ"ח, אנשי חי"ש, מגויסים חדשים וכן מספר קטן של חברי הכשרות מגויסות.
הגדוד החמישי הוקם במהלך דצמבר 1947 - ינואר 1948, מיד לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, על בסיס מתנדבים מ"הרזרבה" התל-אביבית של הפלמ"ח, אנשי החי"ש (חיל השדה של ה"הגנה"), מגויסים חדשים מערים ומושבות, ומתנדבים מקיבוצים ומושבים, וכן מספר קטן של חברי הכשרות תנועות הנוער החלוציות. הפלוגה הראשונה שהוקמה במסגרת הגדוד, כונתה גם "פלוגת הקו", ולמפקדה מונה נחום אריאלי. בסיסיה של פלוגה זו, שנועדה להגן על הדרך לירושלים, היו במקווה ישראל, בית הקרן הקיימת וחולדה. יתר אנשי הפלוגה תפקדו כמלווי השיירות. הכוח בחולדה, שניתן להגדירו כמחלקה מתוגברת מנה כ-60 לוחמים, החל מהשבוע הראשון של חודש דצמבר 1947. מחלקה מתוגברת בפיקודו של זומה (זלמן כהן). יתר הרזרביסטים שפעלו במקווה ישראל, בית הקק"ל וכמלווי שיירות לירושלים ולנגב הנצור - הגיעו לחולדה בראשית מרץ 1948. עד אפריל 1948, פעל הגדוד סביב הדרך מהשפלה לירושלים, בעיקר בליווי ואבטחת שיירות לירושלים הנצורה שהותקפו על ידי כנופיות ערביות, ובפעולות תגמול. פלוגה אחת חנתה בגבעת ברנר, פלוגה שניה - בגבעת השלושה, שלישית ("זהבי") - בתחנת האוטובוסים המרכזית בתל אביב ועסקה בליווי שיירות. פלוגה רביעית התמקמה בחולון ובמקווה ישראל ותפסה מאחזים לאורך כביש ירושלים (ביניהם בית הקרן הקיימת) ותקפה כפרים ערביים שפגעו בשיירות לירושלים ולנגב; בתחילת מרץ עברה הפלוגה לחולדה ופעלה בסביבה. לקראת מבצע "נחשון" הועלתה הפלוגה לקריית ענבים.
תפקידו המרכזי של הגדוד היה מלחמה על דרכי התחבורה ואבטחת הדרך היחידה לירושלים כדי שתוזרם בה אספקה חיונית - מזון, דלק, ציוד הגנתי, אנשים - לעיר הנצורה. לוחמות ולוחמי הגדוד ליוו והגנו על עשרות רבות של שיירות שהותקפו בין תל-אביב - יפו וירושלים.
בתקופה זו בוצעו פעולות התגמול על כנופיות ערביות בכפריהם, בין השאר, ביעזור, בית דגן, חולדה הערבית, בית ג'יז, קובאב, ואדי-סרר, בית נקופה והקסטל. וכן על כלי רכב ערביים שנעו באותו הכביש. מחסומים על הכביש נפרצו תחת אש. במקרים רבים נתקלו המלווים ביחידות של הצבא הבריטי העוין שאף תפסו את מעט כלי הנשק שהוסתר על ידי אנשינו.
במשך חודשיים הגנו אנשי הגדוד גם על בית הקרן הקיימת לישראל, שחלש על כביש יפו-רמלה, כנגד התקפות חוזרות ונשנות של ערבים שאף הטילו חביות נפץ אל הבניין. הבניין נהרס אך המוצב החשוב נשאר בידינו.
במהלך חודש מרץ 1948 השתתפו יחידות של הגדוד בקרב השיירה לגוש עציון (שיירת נבי-דניאל), ובקרב ההגנה על שיירת חולדה. בקרב ההגנה על הקסטל (8.4.48) נפלו 18 לוחמי הגדוד החמישי ו-21 לוחמי החי"ש הירושלמי. ב-20.4, במסגרת מבצע "הראל", הועלו כל יחידות הגדוד לירושלים על גבי משאיות. ה"שיירה הגדולה" ("שיירת הראל" או "שיירת הפיקוד") שכללה כ-300 כלי רכב, כולל את מפקדי חטיבת הראל, את דוד בן-גוריון ואת חברי הנהלת הסוכנות. השיירה הותקפה ונפגעו אנשים רבים ומכוניות רבות.
בסך הכל הצליחו להעלות לירושלים הנצורה 245 שיירות עם 3100 משאיות שהובילו כ-10,800 טון אספקה - כ- 90% מהצריכה המינימלית החיונית של העיר. במלחמת השיירות נפלו עשרות לוחמי הגדוד נפצעו רבים.
ב-21.4, החל מבצע "יבוסי" שבמסגרתו נלחם הגדוד בירושלים הנצורה, שהיתה בסכנת נפילה, בשכונותיה וסביבותיה. הפעולות החשובות, בין השאר:
- כיבוש הכפר שועפט והריסתו (23.4).
- כיבוש השכונה שייח'-ג'ראח שנעזב עקב איומי הצבא הבריטי (25.4).
- תקיפת הכוח העירקי שצר על מנזר סן-סימון וסיוע בכיבוש קטמון (30.4).
- בראשית חודש מאי פשטו שתי מחלקות על כביש ירושלים-יריחו וחבלו בו; לאחר מכן תקף הגדוד את המתחם המבוצר אוגוסטה-ויקטוריה שעל הר הזיתים, ואף שנכשל בכיבוש הוא ריתק למקום את כוחות הלגיון הערבי-ירדני ופתח את הדרך לאוניברסיטה ולבית חולים "הדסה" שעל הר הצופים. פעולות אלה הסירו למעשה את האיום הערבי על העיר מצפון.
- במחצית חודש מאי כבש הגדוד מחדש את קיבוץ רמת-רחל שנפל קודם לכן בידי כוחות מצריים, עירקיים וערבים מקומיים. כך הוסר האיום הערבי על העיר מדרום.
- ב-1.6.48 תקפה מחלקה של הגדוד החמישי, יחד עם יחידה של הגדוד הרביעי ושל החי"ש הירושלמי, את משלט הראדאר הגבוה ששלט באש על הכביש בואך ירושלים; אך המתחם לא נכבש.
- קודם לכן, במסגרת מבצע "מכבי" שנועד לפתוח את הקטע המזרחי של הכביש לירושלים, לחמו יחידות הגדוד במשך שישה ימים רצופים (8.5-14.5) על הרי שער הגיא (באב-אל-וואד) עד שכבשו את כל המשלטים החולשים על הקטע המסוכן ביותר של הכביש; והוא נפתח לתנועה.
- ב-10.6 (מבצע "יורם") תקף הגדוד החמישי את משלטי לטרון, שהוחזקו על ידי הלגיון הערבי-ירדני, וחסמו את הכביש לירושלים. המשלט המבוצר המרכזי נכבש כולו תוך לחימה עזה ואבדות רבות (18 חללים). אך מכיוון שהגדוד השלישי שאמור היה לחבור ללוחמי החמישי לא הגיע והשחר עלה, נפתחה התקפת נגד ואנשי הגדוד נאלצו לסגת. הכביש אומנם לא נפתח אך הלגיון רותק למקום, ודרך עוקפת, היא "דרך בורמה", הוכשרה לתנועה חופשית.
בהפוגה הראשונה, 11.6.-10.7 1948, ירדו להתארגנות אנשי הגדוד מאזור ירושלים למחנה ישראל שבשפלה; לראשונה לאחר כ-6 חודשים של כ-80 פעולות לחימה.
במסגרת מבצע "דני" ואחריו, בחודשים יולי-אוגוסט, השתתפו יחידות הגדוד בלחימה בבית-נובא, קטנה, אבו-לחם, חירבת-לוז, וקסלה.
לאחר מכן השתתף הגדוד במבצע "ההר" שנועד להרחיב את הפרוזדור לירושלים ולפתוח ציר נוסף לנגב. במסגרתו נכבשו מהמצרים, ב-2.10.48, בית שמש ("המשלט המשותף"),כיבוש מנזר בית ג'ימל וכפרי שפלת יהודה: זכריה, בית-נטיף, דיר-א-שייח', בית עטב, ג'רש וכפר חוסאן בדרך גוש עציון ובית לחם. כל היעדים הושגו.
במבצע "חורב" (26.12.48-6.1.49), המבצע רב המשתתפים האחרון של מלחמת העצמאות, השתתף הגדוד החמישי בכיבוש עוג'ה-אל-חפיר, שעל גבול סיני, מהצבא המצרי וגם חדר לסיני. לאחר מכן, ערב הפסקת האש, שתי פלוגות כבשו את משלטי רפיח, אך נאלצו לסגת תחת אש התקפות נגד מצריות כיוון שהגדוד המשוריין של חטיבה 8 לא הגיע לסיוע, כמתוכנן.
מיד לאחר כיבוש אילת, מרץ 1949, התפרס הגדוד החמישי לכל אורך הערבה ואבטח במשך 3 חודשים את דרך העפר היחידה לאורך גבול ממלכת ירדן.
מפקדי הגדוד היו: שאול יפה, מנחם רוסק, יששכר (ישכה) שדמי, משה (מוריס) בן דרור. ארבעה מפקדי פלוגה נפלו בקרב.
הגדוד החמישי, שהוקם בבהילות רק בפרוץ מלחמת העצמאות, היה שונה משאר גדודי הפלמ"ח בכך שהורכב מאוסף מקרי של אנשי "הרזרבה" של הפלמ"ח, כמה הכשרות ובודדים, ללא התארגנות ואימונים מוקדמים. גם למפקדים לא היתה היכרות מוקדמת עם החיילים. במהלך המלחמה הצטרפו מאות עולים חדשים, ניצולי השואה וחסרי בית, שאך זה הגיעו ארצה (הגח"ל). הם השתלבו במהירות ביחידות, למדו עברית תוך כדי לחימה ורכשו את הניסיון והרוח של הפלמ"ח.
הגדוד היה עממי באופיו שהתחשל במהלך המלחמה. בחודשי הלחימה בירושלים וסביבותיה סבלו האנשים מחוסר מזון וביגוד מתאים, מעייפות מתמדת ומשהייה ממושכת תחת אש. אולם הם שהצילו את ירושלים. אמר בני מרשק, קצין התרבות החטיבתי: "בכל ההיסטוריה הצבאית לא נוצרה עוד יחידה צבאית שרוחב חזית לחימתה לא היה אלא רוחב של כביש, ומידת רוחב זו היא שקבעה את גורל המדינה". וזכורה הפקודה של המפקד שמעון אלפסי בקרב הקסטל לפני נפילתו: "טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות".
בקרבות הרבים והקשים, כ-100, נשחק הגדוד והותש עד מאד. כ-120 לוחמים נפלו בקרבות ורבים יותר נפצעו. אמר יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח באותה העת: "דמם של גדודי 'הראל' הוקז יותר משל כל גדוד אחר בפלמ"ח, והם התנסו בגוף וברוח, בתלאות ובסבל שיחידות מעטות בארץ ידעו כמותם".