דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי דויטשר יצחק ז"ל

בן פרידה ויוסף
נולד בפולין
בב' אדר ב תרצ"ב, 10/3/1932
יחידות: הגדוד הרביעי, פלי"ם
נפל בקרב במיבצע מכבי א'
בג' אייר תש"ח, 12/5/1948
מקום נפילה: בית מחסיר
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 16 בנפלו

קורות חיים

דויטשר יצחק בן יוסף ופרידה. נולד ב-10.3.1932 בסטולין, פולין. עלה ארצה עם הוריו ב-15.5.1933 בהיותו בן שנה. את חינוכו העממי קיבל בבית-הספר על שם סוקולוב בירושלים. למד שנה בבית-חינוך תיכון ושנתים בבית-הספר הימי שליד הטכניון בחיפה. היה חבר בתנועת הצופים, שבט "הקהילה", ובו בזמן חבר בגדנ"ע. נער אמיץ-לב היה ושאף להקדיש עצמו לימאות. בתקופת לימודיו בחיפה השתייך ל"הפועל" והיה חבר מסור ונאמן לסקציה הימית שלו.
עם פרוץ המאורעות, הצטרף לפלי"ם. כשהוריו ניסו להשפיע עליו שידחה את גיוסו בגלל גילו הרך - כבן 16 - ענה: "אבא, הרוצה אתה לחכות עד שהערבים יבואו עד לבית שלנו?" משנחסמה הדרך לירושלים צורף עם פלוגתו לגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח. השתתף במסירות רבה כמקלען בכיבוש הקסטל, בקרבות על צובא, כיבוש קטמון, בקרב המפורסם על חולדה ובכל יתר פעולות "נחשון" ו"מכבי", אחרי כיבוש הכפר בית-מחסיר יצא ב-12.5.1948 עם מפקדו להציל את חבריו הפצועים, ופגז האויב פגע בו והרגו. לפי דבריו של חבר, הספיק עוד לומר:"חברה לכו בעקבותיי".
הובא לקבורה בקרית-ענבים ב-15.5.1948

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו - מאחיו

בן 15 הלך,
חודש לפני בן 16 דרשו ההורים שיחזור, ענה - "זוהי המלחמה שלנו, ואינני הולך ללחום בעד אחר, בעד עצמנו אני נלחם. ואין חשיבות לשנים. כאשר הייתי בר מצוה נשבעתי שאהיה יהודי טוב ואת דורשת שלא אלך?"
בזמן כיבוש הקסטל, נודע לנו שהוא בקרבות, הבאנו אותו בכח הביתה. הוא לא אכל ולא ישן, הוכיח אותנו - "אם אנו לא נלחם, כולנו ניפול".
אם טענו שהוא עודנו ילד, ענה שגם אם הוא ילד - עשה לא אחת דברים של גדולים. את נימוקיו לא יכולנו לסתור.
כאשר כאשר סיכן את עצמו על מנת להציל אקדח, שאלתי "איך מסכנים חיים בגלל אקדח?", ענה "כל כך מעט אקדחים לנו ולערבים כה הרבה נשק - שחיים אינם חשובים בלי אקדח".

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מבן דודו

לזכרו של יצחק ז"ל הקדוש והגבור שהקריב את עצמו למען עמו.

קשה להעלות על הדעת שאני בן-דודו שגדול ממנו בעשרים ושש שנים אכתוב עליו "יזכור" זה. עוד לא הגיע לבגרות, פחות מבן 16 היה שהוכרזה ההכרזה ההסטורית של ה-29 בנובמבר, והוא היה אז תלמיד ביה"ס הימי שבחיפה. הצטיין בלימודיו, קבל סטיפנדיה, שקט ועניו, בעל תבונה רבה ובעל מחשבה, לא הרבה בדיבורים אבל מלא מעשים, לפי גילו עוד ילד אבל לפי שכלו בן-אדם מושלם, וגם יודע להחזיק סוד. מעולם לא עלה על דעתי שילד זה כבר היה פעיל בשורות "ההגנה", מבלי שאף אחד מבני משפחתו ידע על זאת. ובבוא הזמן העמיד את עצמו לרשות העם, אף על פי שהוא היה כה צעיר, עוד ילד שזקוק היה לחמימות משפחתית. עוד לא מוכרח היה לשאת בעול החיים האכזריים אבל, יצחק לא הילד אלא האחר בעל התבונה הופיע לקול הקריאה הראשונה של קול העם לעזרת העם בסכנתו.
היה רגיל כל שבת בלמדו בחיפה לבקר אצלנו. בשבת האחרונה שמאז לא ראיתיו יותר, בא ונפרד מאתנו באמרו שחניכי בית הספר יוצאים לקיסריה ללימודים מעשיים. התברר אחר כך שלא מטעם בית הספר הוא יצא אלא התגייס ל-פלי"ם. ומקיסריה היו הם הראשונים שחשו לעזרת ירושלים הנצורה, ירושלים שבא גודל וחונך, שכל אבן ואבן וכל פנה היתה מוכרה לו ואהובה עליו, ירושלים ששם בית הכנסת הגדול "ישורון" חגג ברב פאר את חג הבר-מצוה שלו.
את סביבות ירושלים הלוא הכיר בסיוריו הרבים בזמן חופשתו, וכל כך אהב אותם, את הסיורים האלו.
האם הוא ידע שעם דמו הוא יתקשר לנצח וירוה את אדמת סביבת הרי ירושלים, שכל כך הרבה לדרוך עליהם בעודנו ילד?
הגיע אלי אחרי זמן לא רב הבשורה המחרידה שיצחק ז"ל האהוב עלינו נפל בהרי ירושלים בשעה שחש להגיש עזרה לחבר פצוע.
מה גדול היה הרוח המוסרי וההקרבה העצמית בילד כשרוני זה?
האם אנחנו ידענו להעריכו ולאהוב אותו כראוי?
הלוא במותו הוא נתן לנו חיים.
לעולם לא נשכח אותך יצחק היקר. על ראש שמחתנו נעלה אותך תמיד בן יקר לנו ולעמך. שבעתיים יקר לנו כי בן ירושלים אתה ועליה שפכת את דמך.
יהי זכרך ברוך לעולמים.

בן דודך
אשר בודניק.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מבתיה

זכורני שעליתי ארצה, היה יצחק ז"ל בן שלוש וחצי שנים. השתקפה ממנו אינטלגנציה מיוחדת, עיניו הביעו משהוא מיוחד. אמרתי אז לאמו, הילד הזה מוצא חן בעיני: הוא נראה לי יפה מיתר הילדים, בעל רצון עקשני והבנה שלא לפי גילו. בלמדו בגן, הריע בקול בזמן חגיגה: "ארץ ישראל כלה שלי". אחרי-כן התחלל מאורעות בארץ ודובר אודות הכנופיות הערביות. יצחק'לה שחק אז עם אחיו ב"כנופיות", ותמיד הוא היה ה"גבור" והיה "הורג" את הערבים. תמיד היה שגור בפיו הפסוק: "אני גבור".
כך גדל יצחק ז"ל ויחד עמו גדלה רוחו האמיצה; אצלו היתה אהבת המולדת מעל לכל. אך מעטים מאוד היו אלה אשר הבינו לרוחו, מתמיד נחשב לגדול. גם משחקי הילדים לא ענינוהו כלל, הוא נטה לתנועות הנוער. בבית הספר היה תלמיד מצטיין בלימודיו, למרות גילו הצעיר, כי הוא התחיל ללמד כשהיה בן חמש וחצי שנים. תמיד היה עולה כיתה כשבידו התעודה הטובה ביותר. כך גמר יצחק את בית הספר העממי ונכנס לבית הספר התיכוני של בית החינוך. אך אז כבר לא היתה לו הסבלנות הדרושה לגמר את ביה"ס. היו ימים אשר נעדר מבית ספרו בגלל הגדנ"ע, ואף ערבים תמימים בלה בה. הוא נקשר אליה, יותר אפילו מאשר לבית, בערבים רבים היה יוצא לאמוני לילה, עד שביום בהיר אחד הוא מכריז שהוא רוצה לנסוע לחיפה על מנת ללמד בימיה ע"י התכניון. לא היה אף אדם שיכל היה להשפיע עליו שלא יעזוב את הבית, והוא היה אז רק בן 14 שנים.
אביו בקש ממנו לגמור קודם את בית הספר התיכוני ואחרי כן ללמד מקצוע. אבל רוחו היתה עזה מאוד והוא נסע לבדו לחיפה. הוא פנה למנהל הימיה וספר לו כי הוא רוצה מאוד ללמד שם, המנהל התרשם ממנו מאוד והבטיח לעזור לו ככל האפשר. הוא שכנע את אמו כי לילד יש רצון עז ללמד דוקא בכוון זה ואין צורך להתנגד לו. יצחק ז"ל היה התלמיד הטוב ביותר בכתתו ואף קיבל סטיפנדיה. המורים הציגוהו תמיד לדוגמה בפני אחרים. בתחילת שנת 1948 התנדב להגנת המולדת. הוא עזב את הלימודים החביבים עליו ביותר ונסע למחנה האמונים במכמורת. בחג הפורים שנת 1948 בקרני בחולון. התגלגלה ביננו שיחה ונכנסנו לויכוח על שעוד לא מלאו לו 16 שנים והוא צעיר מדי בכדי להיות חייל. "תסע הביתה" שדלתיהו. "לא", הוא ענה לי. "השונא עומד בשער, יש צורך להגן על זקנים נשים וטף כדי שלא ישחטום בבתיהם; אין דבר נעלה ונשגב יותר מאשר לפול למען המולדת, אבל לפני כן יש צורך לנקום, לנקום מה שיותר. כל הנוקם יותר הוא הגיבור. אנו חלוצי העם וכל אחד מאתנו חייב להקריב את עצמו בעד המולדת. להרוג שונאים, זוהי גבורה".
אחרי ביקורו זה לא זכיתי יותר לראותו. הוא עוד כתב לי פעם מכתב בחג הפסח והבטיח לבוא לבקרני. יצחק ז"ל נפל כגיבור על משמר המולדת באחת הנקודות בדרך ירושלים. דבריו האחרונים היו: "חברים המשיכו בעקבותי, טוב למות למען המולדת".
נעלמה מאתנו דמות חביבה, עיניים בהירות, גוף זקוף ותלתלים לבנים. חבל מאוד שנקטף באביב ימיו. הוא יכל היה להיות לתועלת רבה מאוד למדינה, ורבים כמוהו אין לנו. הוא היה בעל תבונה רבה וכמו שהיה ילד יוצא מן הכלל היה יכול להיות אדם יוצא מן הכלל. אהוב מאוד היית עלי, לא אשכחך לעולם, יקר היית לי יותר מאח. חבל שבתי הקטנה אינה זוכרת אותך, והרי בבקורך האחרון כה חבקתיה ונשקתיה, אך היא אינה זוכרת מאומה. כל בני משפחתי נשחטו בידי אויב, זכות היא לי שהיה במשפחתי גיבור כזה. בבר - מצוה שלו שהתקיים בבית הכנסת "ישורון" בירושלים אמר כי הוא נשבע שישאר נאמן לארצו ולעמו עד יום מותו. אכן, יצחק לא איכזב, הוא קיים את הבטחתו.
יהי זכרו ברוך!

בתיה שדמי.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח