ונזכור את כולם

טוראי אדיר אריה (אריק) ז"ל

בן אסתר וצבי
נולד בירושלים
בי"ח אלול תר"צ, 11/9/1930
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת עין חרוד, הנוער העובד , 1943-1945
נפל בקרב במיבצע יפתח
בה' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: מלכיה
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 18 בנפלו

קורות חיים

אריה בן אסתר וצבי אדיר נולד בירושלים ב- 11.9.1930. בהיותו בן חודש עברה משפחתו לתל יוסף ובה חלפו עליו שנות ילדותו הראשונות. פה ינק וספג את החיבה לטבע ולנוף, את פשטות החיים, השאיפה לצדק חברתי ואהבת מולדת שליווהו עד יומו האחרון.
בן שנתיים עבר עם הוריו לכפר-חרות בגוש תל-מונד. גם כאן נמשך לטבע ולנוף וגילה חיבה וענין רב בחי ובצומח.
בשנת 1937 בהיותו בן שבע עבר עם הוריו לגור בשכונת בורכוב. גמר ביה"ס עממי והמשיך בביה"ס התיכון במקום. בן 15 עבר לביה"ס תיכון בתל-אביב.
היה חבר בשורות "ההגנה" עוד בהיותו בגיל צעיר מאוד, וכבר מילדותו נתגלה כאחראי ומסור בכל ענין שהופקד עליו, והקדיש את כל מרצו ויכולתו לחברתו.
בן 14 סיים קורס להדרכת נוער, והתמסר להדרכה בנוער העובד. בימי חופשתו התמסר להשתלמות נוספת.
בגיל 16 נשלח לקורס מ"כ גדנ"ע. והקדיש לילותיו כימים לעבודת המחתרת ולאמון נוער, ללא ליאות ובמלוא האחריות.
לאחר ה-29 בנובמבר קבל צו לצאת לקורס מ"כ נוסף, בצבא. בפעם הראשונה מרד אריה במרות, והתנגד נמרצות לצאתו לקורס. דרישתו היא: להשלח להכשרתו בפלמ"ח. המאבק היה קשה. ובפעם הראשונה, ובצורה בולטת נתגלה כח עמידתו ורצונו העקשניים. ורק לאחר שקיבל הבטחה רשמית שבגמר הקורס יועבר לפלמ"ח יצא לחדשים לקורס.
בסיומו של הקורס נשלח לעין-חרוד תל-יוסף. רק ימים ספורים זכה לעבוד בשדה, ונשלח עם כל ההכשרה לראש-פינה. שם התאחדה ההכשרה עם הכשרת בית-השיטה, ויצרה מחלקה קרבית אחת. במכתבו לאימו כתב:"... רק בהיותי כאן נוכחתי שדרכי נכונה. לא עת לשקוד על ספר ולא עת ללמוד מקצוע עכשיו. בלילות שמירה בין הרי הגליל, כשנשקך בידך ללא כל פחד מעין בולשת - אתה מתמלא כח ואמונה וגאוה, ואני מרגיש כבן מולדת אמיתי, מולדת ההולכת ומשתחררת מכבליה, וביתר עוז הנני חש את העבר העשיר שחלף, ההולך ומתרקם בהווה, אמנם הנה רב תלאות וסכנות, אבל מבטיח נצחון".
ביום הכרזת העצמאות, בקרב הראשון על מלכיה, ה' באייר תש"ח, 15.5.1948, נפל בנסיגה, בשעה שחזר לעמדה להוציא את הרובה האנטי-טנקי שהיה בפיקודו.
טרם הגיע לגיל ח"י בשעה שנקטעו חייו בהתקפת גבורה נועזת. במלכיה. את גופתו גילו אך כעבור זמן, והובא לקבורה בתל-יוסף. ב 24.7.50 הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

אם ובנה

אם ובנה

אריה חונך באוירה של טיפוח אחריות לאומית-סוציאלית. אביו מראשוני החלוצים, הדריכהו להמשכת דרך-הגאולה ואמו הנחילה לו, ביחד עם חלבה, את ההכרה המחייבת: "עברי כי הנך!", כנאמר בשיר הערש העתיק, החוזר ומושר לשירת-חייו הצעירים. הוא שמע וקלט תמיד את הצו: "לשרת את העם והארץ באנו!". ילדים כמותו בדור המופלא, שהוקם בארץ, הריהם כשמואל בבית עלי - "עבדים להשם", ממלאי שליחויות-מצווה אחראיות ומסוכנות ותפקידי-שרות לעם הנגאל בעודם בגיל צעיר. עוד בהיות אריה תלמיד בביה"ס שבשכונת ברוכוב צירף וכרך יחד לימודי ביה"ס ואימוני הכנה לשירות הצבא, חמימות משפחתית ואהבת אבא-אמא עם הקור והטחב שבלילות האימונים הצבאיים בשדות מולדת, השתעשעות ילדותית תמימה (זו היתה כה נדירה!) עם רצינות ומתיחות שבאחריות מבוגרים וקשישים.
מקרים לא נדירים, לו ולבית הוריו, היו אלה, כשיצא באישון-לילה מהבית ועשה לילות כימים בפעולות ההגנה, אולם אז היה יוצא בשלום וחוזר בשלום. ואילו עם פרוץ "הקרב האחרון לגאולת העם", מלפני שנה, יצא באחד הלילות את הבית, על מנת להצטרף לפלוגת הלוחמים בגליל (ולפי גילו היה עוד פטור מחובת הצטרפות כזאת), ואבוי, לא חזר. ואמו מעידה, בעטוף עליה נפשה ביגונה: "נפרדתי ממנו אז וידעתי והרגשתי, כי לא יחזור. אולם לא עיכבתיהו, כי הלא לכך חינכתיו וגדלתיו...".
הוי מי יגול אבן מעל קברו של יל"ג למען יכתוב אחרת את "אשה עבריה, מי ידע חייך?" שלו, כפי שראוי ומתאים לאם העבריה בארץ בתקופת נסיונות זו שלנו; ה"אידישע מאמע", משכבר, בכל יפעתה, נתגלתה אצלנו כעת בצורה אחרת לגמרי ועוד ביתר יפעה מופלאת מאשר תמיד ובכל מקום אחר.
לא לבד בנים אחרים ספוגי עוז וגבורה וכוננות להקרבה עצמית, כי אם גם אמהות אחרות קמו לנו כעת בארץ. ואי תנחומים לאם כזאת בשכלה את בנה היחיד?
הוי אריק יקר שבחבורה, חבורת בנים המופלאים שקמו לאמהות המופלאות.

י. רבקאי

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב לאמו

בגליל, תש"ח

אמא יקרה שלום!
לאחר לילות שמירה בגליל, יש רצון, בשעות המנוחה, להשיח קצת מלבי. אני מתגעגע לך, לשיחותינו ולויכוחינו המשותפים. כי מי מסוגל להקשיב כה לדברי - כמוך! ומחוסר אפשרות לראותך, אמסור לך כמה מהרהורי לבי ביחס אליך.
לאחר פרידה מאנשים קרובים, יש לי תמיד הרגשת מריטה בנפשי, והפרידה ממך קשה לי שבעתיים. כי תמיד את מלווה אותי בחרדה ואת הלמות לבך אני מרגיש מרחוק. עוד בימים כתיקונם, חרדת תמיד לגורלי. לכל מסע שיצאתי, בכל קורס שהשתתפתי, היית בין הבודדות שעמדת בדרך ומרחוק ראיתי את שמחתך בשובי שלם ובריא. התרעמתי בלבי עליך, למה את אחרת מכולן, הרי יש עוד בנים יחידים לאמהות? ראיתי את חוורון פניך, את עיניך הנפחדות לאחר לילות נדודיך, בחכותך השכם לשובי מלילות שמירה במקומות מסוכנים. ודאב אז לבי מרוב רחמים ודאגה לך. אינך יודעת אמא, כמה חרדתך לי, מקשה עלי וכובלת אותי. אבל למרות החרדה, המרצת אותי תמיד והצדקת את דרכי-דרכך, שהיא פרי חינוכך.
יציאתי לגליל, ורק לשבועיים, נתקלה בפעם הראשונה - בהתנגדות נמרצת. התנגדת להפסקת הלימודים, בטענך, שאין אני צריך להיות ראשון, כי חברי עוד לא עשו את הצעד הזה ועלי להמשיך ככולם בלימודים. ידעתי, כי כל התנגדותך נובעת מתוך חרדה ורצון-שמירה עלי. כי הרי לא תתכחשי לעקרונותיך ולעמדתך. היו זמנים, כי לאחר לילות עבודה בסתר, מלאים תקלות וקשיים. הייתי מתאונן בפניך - ביחוד ברגעים שהיה מורגש גרעון בשינה - והייתי אז אומר: אמא! אין כוח לשאת כל כך הרבה! - אז קמת וטענת נמרצות: איך אתה מעז רגע קט לחשוב ככה? הרי גופכם ורוחכם צריכים להיות מחושלים לכל הקשיים המחכים לכם. הן כל תקוותנו וגורלנו קשורים בעמידתכם ובכושר ההקרבה שלכם! אין אתה שייך לי וגם לא לעצמך, כי בזכות הארץ והעם אנו קיימים! - את החינוך הזה החדרת בי משחר ילדותי ומפיך שמעתי לא פעם - כי בעד כל שעל אדמת ישראל את מוכנה למסור את חייך. ואיך תרצי אמא, - כי בזמן הרת סכנות אשב על ספסל הלימודים? וזה לא יתנגד לרוחך, אם לקריאה הראשונה לשמירת הגליל, האהוב עליך כל כך, לא הייתי מופיע בין הראשונים?
רק בשהותי כאן, נוכחתי, כי נכונה דרכי. לא זמן עתה לשקוד על ספר ולא עת ללמוד מקצוע. בלילות שמירה בין הרי הגליל, עם נשק ביד, ללא פחד לעין בולשת, אתה מתמלא כוח ואמונה וחש את הגאווה כי המולדת הולכת ומשתחררת מכבליה ואתה מרגיש כי בן מולדת אמיתי הנך! ביתר עוז הנך חש את העבר העשיר שחלף והנה מתרקם והולך הווה, הווה אמנם רב חלאות וסכנות, אבל בטוח בנצחוננו.
עכשיו אמא, על דברים יותר פרוזאיים, המענינים אותך ביותר. אני נמצא במשפחה טובה מאוד. בעלת הבית מטפלת בי ודואגת לי כאמא. אוכל כל יום בשר ומנות גדושות ומפחד להשאיר, שלא אעליב את האשה הטובה. בינתיים אני הולך ומבריא מאויר הגליל ומהאוכל הטוב - ממה שאת מרוצה בלי ספק.
אף אחד אינו יודע את גילי, חושבים אותי למבוגר יותר ומוסרים לי תפקידים אחראים. עוד מעט יעברו השבועיים ונתראה בקרוב. אשתדל לנסוע דרך טבריה, אתראה עם אבא ואביא לכם דרישת שלום ממנו. שלום לך, לעפרה ולסבתא. ולהתראות בקרוב.

שלך אריק

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.