ונזכור את כולם

טוראי נחשון אהרן ז"ל

בן מלה ושלמה
נולד בירושלים
בי"ב אלול תר"צ, 5/9/1930
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת פלב'
נפל בקרב
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: שילטא (חירבת כוריכור)
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן שלמה ומלה. נולד ביום י"ב באלול תר"ץ (1930) בירושלים. סיים את בית הספר העממי והמשיך בגימנסיה "מוריה". גמר מחלקה ה' והחל לעבוד כפקיד עוזר בבנק אפ"ק ותמך בהוריו. בבנק עבד שנה תמימה. אחרי-כן החל ללמוד בבית-הספר לפקידות "ספרא" בתל-אביב. לדברי מוריו הצטיין בחריפות-שכל ודינמיות. נקרא בשם-חיבה "פרופסור" בשל שקדנותו וכשרונותיו. סיים את בית-הספר "ספרא" בהצטיינות. היה בעל צמאון לדעת, עליז ושופע חיים.
מדריך מסור בסניף "בני-עקיבא" ברמת-גן ובגבעתים. חבר "אליצור". כבן 15 נכנס לגדנ"ע. בחורף 1947 התנדב לצאת לעזרת ביריה. רצה ללכת להתישבות של "בני עקיבא".
עם פרוץ מלחמת השחרור שמר על גבולות תל-חיים (ליד שכונת גבעת רמב"ם, מקום מושבו). אח"כ התגייס בתחילת יולי 1948, לפני הגיע תור שנתונו. על אף היותו חלש הצטרף לפלמ"ח, לחטיבת "יפתח" לגדוד הראשון, פלוגה ב'.
בליל ה-17-18 ביולי 1948 כבשה חטיבת יפתח-פלמ"ח את מרחב שילטא חירבת אל בורג' ביר מעין תל שילת (שילטא) ורכס חירבת קוריקור, בהתקפת נגד משוריינת של הלגיון הערבי נהדף הכח הפלוגתי מרכס קוריקור. אש האויב היתה כבדה מאוד וניתכה מכל הצדדים. אהרן החובש ניסה להוציא את נסים כהן שנפצע ולא היתה אפשרות להוציאו.
הוא נפל מיד מאש האויב ביום 18.7.1948. זה היה הקרב הראשון בו השתתף.
הועבר להר הרצל בירושלים ב-28.2.1950.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

על אחי אהרן

אחי היקר הלך ולא שב עוד. בשורה אכזרית ומרה זו ירדה על משפחתנו ועלי כגשם ביום בהיר, הדהימתנו והחרידתנו כאחד. היא הפלתנו מאגרא רמה לבירה עמיקתא. היאך היה יכול לקרה הדבר? הלא זה עתה יצא מהבית, נפרד, וכבר קרה מקרה אכזרי ומר. הלא זה עתה עזבנו וכבר בקרבו הראשון קרתה תקלה ונעדר. אמת, קבלנו תעודה אשר אומרת כי מת מות גבורים. אבל איך אאמין שצרה כזו תבוא על אחי בעצם נעוריו, בעצם תקופת החיים היפים ביותר.
אחי נכנס לקרב כשעוד לא הגיע אפילו לשנתו ה-18, ממש ילד. אחי לא הלך ללחום את מלחמת ישראל תחת איומים, אלא הלך בהכרה מלאה לאן הוא הולך. אחי היה חלש בגופו אבל חזק ואמיץ ברוחו. לכן גם היה פעיל ב"הגנה", אשר בה היה בהכרה שהוא הולך להגן על עמו מאויב וצר כי יבוא. ובהמשך שלשלת התמסרותו לעמו ולארצו, יצא את הבית ללחום את מלחמת העם, מלחמתו בשדה הקרב, בשדה הקטל, ושם נעדר. ההא אלי והיה זה אמת שרק נעדר וימצא בחיים.
בכל שנות חייו היה להוט אחרי הנשק וחיי המחתרת. לכן חתם על "מערכות", לכן היה ב"הגנה", לכן הלך לצבא שם נעדר.
כהתמסרותו לעמו ולארצו כן התמסרותו לתנועתו, תנועת "בני עקיבא". בגיל צעיר נכנס אליה. למד בחשק את עקרונות התנועה, ובמהרה היה חבר פעיל בה. כשהתבגר יותר, נכנס בעול ההדרכה. אחי ידע שההדרכה עבודה קשה היא. אך הבין וידע, שהוא מחנך דור צעירים אשר נאמנים לתורה ולמצוותיה לעם ולארץ. ברבות הזמן היה מרכז סניף "בני עקיבא" בגבעתיים. הסניף התפתח יפה רק הודות לעבודה הרבה והענפה של אחי. כל ערב היה הולך לעזור לסניף השכן רמת גן. את העבודה הזאת עשה בזמן שכל הזמן למד והצטיין מאוד בלימודים. למרות הכל עבד את עבודת התנועה כהלכה וכראוי.
אך ידע כי הגנת ארצו ומולדתו, חשובה פי כמה מלימודים ועבודת התנועה, לכן עזב את כסא הלימודים ועבודת התנועה, והלך לצבא. הלך לקרב, לקרבו הראשון אשר ממנו נעדר ולא שב עוד.
אבל אולי ירחם ה' יתברך ויחזיר את אהרן אחי, לביתו ולאחיו. הלואי והיה זה אמת.
אולי?

אחיו,
שמואל נחשון.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מחיים

גם אלינו הגיעה הידיעה והיא ממש הדהימה אותנו. הייתכן? איך זה בכלל יכול להתקבל על הדעת? רק לפני כמה ימים הוא עוד היה אתנו, היינו נפגשים ערב ערב, בסניף. וכמה הסניף היה "חי" כשאהרן היה בא. כשהיינו עסוקים בישיבות ומרוב דיונים אחד מרוגז על השני וצועק על השני הרי אהרן היה בא וצחוקו על פניו; למה לכם לריב - יהיה טוב! ותמיד הרוחות נרגעו. לא פעם התפלאנו על צחוקו זה, כי הוא היה כה ילדותי, מה שקט - והרי אהרן יותר מבוגר מאתנו - וכיום הוא איננו...
זוכר אני את הלילות בהם הלכתי עם אהרן והוא ספר לי על צרותיו - פעולותיו בסניף גבעתיים. הוא עובד בסניף ולא תמיד זה כל כך מצליח והיאוש תוקף אותו השתדלתי להלהיבו ולהמריצו, אבל בי בתוכי חשבתי, האם גם אותו שברגעים קשים כשאנחנו מעוצבנים צחוקו השקט ממריץ אותנו, צריכים להלהיב? ותמיד נפרדנו זה מזה במרץ חדש, בתקוה. כשעובדים - רואים פרי. הוא עבד בסניף, חניכיו אהבוהו, הוא היה להם כחבר בוגר שמכוון ומדריך, עבד בנאמנות ומסירות, בכל לבו ונפשו, בקומזיצים - עושה שמח. בריקודים - הרוח החיה. בכל מקום הרגישו בו אף על פי שלא אהב להתבלט. את חבריו אהב בכל לבו ונפשו, היה מעונין להיות אתם תמיד יחד. הנני נזכר במקרה שהלכנו פעם כמה חברים ואהרן בתוכם. אמר אהרן; חברים! הייתי רוצה שתמיד נהיה יחד, נלך יחד לקראת דרכנו המשותפת.
זוכר אני שוב; אני וחברי חזרנו הביתה מתל אביב (בימי הגיוסים החזקים) פגשנו את אהרן, רצינו לצ'זבט אותו וספרנו לו שאנחנו יוצאים להכשרה מגוייסת אמר אהרן; אם כן מה נשאר לי כאן, גם אני יוצא אתכם, ולא נרגע עד שספרנו לו את האמת. מסירותו זאת, לסניף, לחברים, היתה אחת התכונות הטבועות בדמו ובלי כל ספק שמסירות זאת הביאה אותו גם ליחידתו בפלמ"ח שבה נפל...
בראשית המלחמה הצטרף עם עוד כמה חברים לביריה. הוא עדיין למד בבית ספר, עזב באמצע לימודיו ונסע לעזור לביריה שהיתה מנותקת מכל ישוב. תחת לחץ הוריו חזר לגמור את לימודיו ותיכף ומיד אחרי גמר הלימודים הצטרף לפלמ"ח. היו לו אפשרויות לצאת למחנה קלט ולא ישר לצאת לקרב אבל הוא הצטרף לחלוץ - לפלמ"ח. זה המשך לגד"נע ולחי"ש שהיה פעיל בהם. כשתל-חיים, מקום מגוריו, היתה מותקפת, הרי אהרן בין העומדים במשמר, ובמסירות. וגם בפלמ"ח עמד במסירות עד שנפל.
תכונותיו הטובות; מסירות, טוב-לב, גלוי-לב, אהבת החבר וכו' הן שלוו אותו עד הרגע האחרון, המר והנמהר, בו נפל חלל על מזבח המולדת...
לעולם לא נשכחך! רוחך תלווה אותנו תמיד בכל מעשה ידינו - כי היית לנו לסמל גם בחייך וגם במותך.

חבר סניף בני-עקיבא
ברמת-גן
חיים דרוקמן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכר אהרן

לא מת אהרן. עליז ושופע חיים עודני רואה אותו עומד לפני, ולא רק בחיצוניותו אלא בפנימיותו, באפיו היה דינמי, מהיר וחרוץ. התמסר לרכוז סניף "בני עקיבא" בגבעתים ובתפקידו הצליח, היה חברותי מאוד וזכה לחברת כולם.
והסניף בעצם התהוותו. חלקתי עמו את המעמסה. התחילו להתרקם חבריות. הוא ידע להפיח רוח חיים בעבודת הסניף וליצור אוירה נעימה. בענוה, בטהר וברוך הוא הצליח להתיק את הפרטים לגוש מוצק אחד. שאיפה עזה לעזור לזולת, העמיסה עליו דאגות לחניכיו ולא פעם התאמץ לחתור לפתרון בעיות שהטרידו את החברים.
אמיץ היה בטבעו ולא היו מצרים לאהבתו את עמו ואת מולדתו. ולכן כשהגיעה קריאת התנועה להחלץ לביריה הוא מראשוני המתגיסים. ובאמצע שנת למודיו הוא עוזב את ביה"ס והולך לביריה. לאחר זמן הוא חוזר אל סניפנו בשליחות התנועה. ועם גמרו את חוק למודיו בביה"ס הוא עוזב את ספסל הלמודים ומתגייס לפלמ"ח. והוא כולו קדש למולדת ולעם. לא אנוס ע"פ צו גיוס הוא נכנס לשורות הלוחמים.
ניצוץ של אהבה למולדת, שהבהב בלבו בשלל צבעים עדינים התלקח והיה לשלהבת שאינה נותנת לו לשקוט על שמריו ועוקרת אותו מסביבתו ומעבודת הקודש בסניף וגורפת אותו למערכות צבא ישראל.
יחד עם הכאב בלבנו אנו שומרים את זכרונו בהערצה וביקר, בזכותו ובזכות שכמותו קמה מדינתנו ואף נצבה נגדה נא כל אויבינו.
לא ימוש מלבות חבריו הרבים זכרו, כזכר אחד הבנים הקדושים והטהורים של האומה הקמה לתחיה, החורתת על לוח לבה של שמותיהם וזכרם לנצח נצחים.

תנצ"בה.

אסתר לבנוני

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מד"ר יוסף ישראלי

כחיה נצבת לעיני דמותו הנלבבת של אהרן. מלא רעננות ומרץ היה, כולו שופע אור וחיים. אני רואהו כשהוא יושב בכתה והמנוחה ממנו והלאה. הוא מלא וגדוש שאלות ובעיות שאינן נותנות לו נופש. הוא שואל על דא ועל הא וצמאונו לדעת הולך וגדל. אבל לא בחקירה ובניחוח בלבד עולה אהרן על חבריו. אף במתן תשובות נכונות ובישור הדורים מה רב כוחו! על כל בעיה ועל כל שאלה הנשאלת בכיתה יש לאהרן תשובה מן המוכן. ומנין רכש לעצמו אהרן רכוש רוחני זה? מן הקריאה עקב השקידה. הוא קרא ושינן בלי הרף ודוקא ספרים מלאי תוכן העלולים לפתח ולהעשיר נפשו של ילד בעל הבנה.
אם קרה ואהרן לא שם לב לפעמים לדברים שהושמעו בכיתה, הרי לא קרה זאת מפני חוסר התענינות. אהרן היה שקוע בודאי באותו הרגע בקריאת ענין אחר שהיה יותר קרוב ללבו.
אחיו הצעיר כנהו בשם "פרופיסור" ואמנם בשקדנותו ובכשרונותיו יכול היה להגיע למטרה זו, אלמלא אהבה שניה שפעמה בלבו: אהבה לעם ולמולדת אהרן קים בנפשו את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך". הוא עזב את כל היקר לו בחומר וברוח וישם לדרך פעמיו למען עמו ומולדתו. פשרות עם המצפון לא ידע אהרן! הוא יצא עם כל החום וההתלהבות שבלבו הרך ומשליחותו הקדושה לא חזר לדאבון לב הוריו, חבריו ומוריו.
זכרו לא ימוש מקרבי ומקרב אלה שהכרנוהו כאחד המעולים שבקרב בנינו בונינו.

מורו
ד"ר יוסף ישראלי.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח