דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

הקרב על חירבת קוריקור ושילתה

בלילה האחרון למבצע ‘דני’, לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, יצא הגדוד הראשון מברפיליה לעבר שילתה, במטרה לתפוס משלטים על רכס ששלט על מערכת הכבישים לכיוון רמאללה, קולה, בית-נבאללה וחרבתא.
ב-16 ביולי 1948, כאשר היה ברור שההפוגה השנייה תיכנס לתוקפה תוך 48 שעות, החליט יגאל אלון, מפקד מבצע "דני", לנסות להשתלט בפרק הזמן הזה על משטרת לטרון (שלא נכבשה בשורה של מבצעים קודמים), הוא הטיל את המשימה על מח"ט "יפתח" מולה כהן. לפעולה זו הוקצו שני טנקים מסוג "קרומבל" (שנהגיהם ערקו מהצבא הבריטי) ופלוגת חי"ר מתוגברת שהורכבה מלוחמים של הגדוד השלישי ומפלוגה ג' של הגדוד הראשון. פלוגה זו הועברה לחזית לטרון לאחר שמפקד הגדוד הראשון איתיאל עמיחי החליט שיוכל לעמוד בלעדיה במשימה שהוקצתה לגדודו: כיבוש רכס שילתא וחסימת צומת בית סירא שבו הצטלבו הדרכים מרמאללה ומבית נבאללה לכיוון לטרון. ככל הידוע, הסמג"ד אסף שמחוני חלק עליו וטען שפלוגה ג' חיונית למשימה זו.
בליל 17-18 ביולי כבשה פלוגה א', בפיקודו של יצחק חופי, את הכפר שילתא, ופלוגה ב', בפיקודו של פנחס זוסמן {"סיקו") עברה דרכה מזרחה, כדי להשתלט על גבעה 318 (רכס ח'ירבת קוריקור, כיום בתחומי היישובים לפיד וכפר האורנים) היושבת על הצומת ולהתחפר במדרון המזרחי שלה. מחלקת הסיירים החטיבתית, בפיקודו של רחבעם זאבי, נשלחה לוואדי מלאקי, ממזרח לגבעה כדי לפוצץ גשרים בתוכו וגילתה שמדובר בגשרים איריים, שפיצוצם לא העלה ולא הוריד. מחלקה זו גם גילתה שכוח של הלגיון הירדני יושב בח'ירבת קוריקור, בראש גבעה 318, אך הדיווח על כך לא הגיע ל"סיקו". כן לא הועבר אליו שום חומר מודיעיני, למעט מפה של 1:20,000, ולא התאפשר לו לצפות בשטח באור יום.
פלוגתו, שהופקדה בידיו זמן קצר לפני כן, מנתה 82 חיילים – מקצתם מבוגרים ממנו – והורכבה משתי מחלקות (דתית ומקוואית) ומחוליה זעירה של נשק בינוני וכבד. בעת עלותו על הגבעה בחסות הלילה, המ"מ המוביל דיווח על רעשים מכיוון החירבה שבראש הגבעה. הוצע למ"פ להשתלט עליה, אך הוא החליט לדבוק במשימה המקורית ולהיערך מהר ככל האפשר לחסימת הצומת. בכך קיבל את דעת המג"ד עמיחי ולא את עצת הסמג"ד שמחוני. במהרה התברר כי הקרקע הסלעית הקשתה מאוד על התחפרותה של הפלוגה, ותוך כדי כך נפתחה אש כבדה עליה הן מהחזית והן מעורפה של הפלוגה מכיוון חירבת קוריקור ששלטה באש על המדרון בו התחפרה הפלוגה. בדיעבד נודע שמולה ניצב כל הגדוד הראשון של הלגיון, שהיה מצויד בשריוניות ובתותחים. יחידה של גדוד זה תרמה את חלקה להרעשת הפלוגה מהבית שבראש גבעה 318.
במצב זה לא היה מנוס ממתן פקודת נסיגה מזורזת לפלוגה ב', בלי שום אפשרות לחיפוי הדדי בתוכה ובאור יום. סוללת תותחים ישראלית, שלא הועמדה בכוננות מבעוד מועד, ירתה 30 פגזים לכיוון יחידות הלגיון, ללא הועיל. לא הועילו גם כל המקלעים הבינוניים של הגדוד שהעלה אסף שמחוני לשילתא בניסיון לחפות על הנסיגה. הטווח שלהם היה קצר מדי וכל ניסיון לקדמם היה מחוץ לגדר האפשר. כן זינבו בנסוגים אזרחים ערבים תושבי הסביבה, חלקם מפליטי לוד ורמלה. חוסר תיאום גרם לכך שהנסוגים בחום הכבד נחשפו גם לירי של לוחמי הגדוד השלישי שישבו באל-בורג' (כיום גבעת התיתורה).
מניינם הסופי של חללי הקרב הזה כבד ועמד על 45: נסים אטל; זוהר אטקין; יעקב איפרמן; ישעיהו אלבוגן; טוביה אונסדורפר; אברהם אלפר; מיכאל אוסטרובסקי; אריה אמני; יעקב אלטשטיין; אברהם ברג; נתנאל ברוידה; ישראל בן-שלמה; נחום גבריאל; שמואל-יצחק גינזבורג; בצלאל גלוזר; מנחם גוטרמן; אליהו דראט; נתן דובז'ינסקי; שלום הופמן; מרדכי הרשקוביץ; דן הוכברג; נתנאל זוער; קלמן טרויאנסקי; יחיאל-דוד ישפה; אהרן-אשר כץ; שמואל כהן; יעקב כהן; נסים כהן; אשר לוי; משה-חיים לוי; אריה מטר; גדעון מיס; אהרון נחשון; נחם נוביק; אליהו סלומון; אריה פיארברגר; גדליה פרמינגר; חיים ציפמן; אפרים קוטר; מרדכי ריינגבירץ; מרדכי שטיינברגר; צבי שיק; ברוך שטרן; יהודה שפינדל; יהודה שפייר. 44 מהם נותרו בשדה עד שהרבנות הצבאית הראשית חילצה את שרידיהם, בסיועו של שמחוני, בפברואר 1950.
היו מי שציינו את תרומתה הגדולה של פלוגה ב' לריתוק כוח גדול של הלגיון עד ראשית ההפוגה. על כל פנים, מחיר הדמים הכבד לא מנע את כישלון ההתקפה על משטרת לטרון.