נמרי למפרט דוד דוידקה ז"ל

בן ינטה ונחום זליג
נולד בפולין
ב תרס"ח, 17/3/1908
עלה ב-1926
גוייס ב-1941
יחידות: מטה הפלמ"ח
תפקיד אחרון: סגן מפקד הפלמח
שוחרר ב-1944
נפטר ב-3/6/1966
נקבר בקיבוץ אשדות יעקב

קורות חיים

דוד נמרי נולד בעיירה סקידל בפלך גרודנה בפולין לינטה ונחום למפרט ב-17 במרץ שנת 1908. כחניך תנועת החלוץ עלה לארץ ישראל ב-1926 והצטרף לפלוגת חיפה של הקיבוץ המאוחד (פלוגת ג'ידרו), עמה הצטרף לקיבוץ גשר (לימים קיבוץ אשדות יעקב) ומונה כמנהל עבודה במפעל החשמל בנהריים ב-1927 ומפקד הגנת הנקודה. ראשי ההגנה הכירו בכישוריו הלוגיסטיים ומינוהו כממונה על הצד הלוגיסטי ולקצין המבצעים של המוסד לעליה ב' בשנים 1937–1947. בתפקידו זה היה אחראי למבצעי העפלה בים, באוויר (במסגרת מבצע כנף הראשון) וביבשה. וכן לאיתור החופים המתאימים להורדה ולשם כך ערך יחד עם כתריאל יפה את הסקר הראשון של חופי הארץ. בהגיע האניות היה אחראי להורדת המעפילים מהאניות במהירות, לפני שהשלטונות הבריטיים יבחינו בכך. לשם ההורדה ארגן את "נערי הירקון" (שלימים היו המסד לפלי"ם). בהנהגתו הורדו בחופי הארץ כ-60,000 מעפילים שבאו ב-80 אניות. בהעפלה ביבשה מסוריה, לבנון, טורקיה ועיראק, ארגן את הברחת המעפילים מעיראק דרך נהריים במשאיות, שעשו דרכן מעבר הירדן מערבה ובהן הוכנסו המעפילים אל מתחת לרצפת קרשים שהותקנה ברצפת המשאית. על ההעפלה האווירית הסביר לימים כיצד עלה הרעיון: "מבגדאד הדרך ארוכה וקשה. הסכומים שרוצים בעד עליית אדם משם הם אגדתיים. אמנם יש שם הרבה נוער, אבל עד היום הזה הזרימה משם היא טיפין - טיפין. ייתכן שנתגבר על כך בחודשים הקרובים תמורת כסף רב". במקביל לעשייה זאת עסק נמרי במנהלות של למעלה משלושים מבצעי חומה ומגדל, מהעלייה לתל עמל ב-1936, ובהמשך העלייה לעין גב (פעמיים), לכפר רופין, נווה איתן ובית יוסף, לשרונה, למעוז חיים, לגינוסר ולחניתה. רבות מהעליות לקרקע היו באזורים שצפויים להיות סגורים להתיישבות יהודית על פי הספר הלבן. כתב יגאל אלון: "לא שמעתי מפיו את הביטוי "אני אחראי", אבל תמיד הלך ראשון ובדרך הטבע הלכו אחרים אחריו. בכל מקום שנחוץ היה כושר בלתי רגיל - כושר ארגון, תושיה, כושר מנהיגות ופיקוד צבאי - לשם נשלח דוידקה על ידי מפקדיו. כך נתגלגל מתפקיד לתפקיד, מזירה לזירה, לכל מקום שבו נתחולל המאבק העיקרי של אותו זמן". נמרי הצטרף כחבר המטה הראשון של הפלמ"ח והתמנה לסגן מפקד הפלמ"ח יצחק שדה (1941–1943). כאחד מראשי הפלמ"ח היה גם ממקימי הפלי"ם, אחראי לקשר בין המחלקה הגרמנית והצבא הבריטי וארגון מחלקת הטייס. אחרי שהות קצרה בקיבוצו, בשל הולדת תאומיו, פיקד על נפת כנרת של ההגנה שמנתה כ-20 יישובים. בשבת השחורה ארגן את התחפושת של הרמ"א משה סנה ואת הברחתו לחו"ל. כך כתב דוד נמרי על הפלמ"ח: "ערכי נפש בלתי נשכחים הקנה הפלמ"ח לאלפי חבריו, ואת אשר חתם בכל אחד מאתנו כמפקד וכמבצע - נסיון וידיעה מקצועית ורוח מחנכת להחלצות נחשונית ולאחוות לוחמים ויוצרים- לא הלך לטמיון. כל אלה שעברו את בית הספר של הפלמ"ח מסוגלים עוד כיום, כמו בעבר, גם בתנאים קשים ובלתי רגילים, להדריך, לפקד ולבצע, לפי המסורת של שנות פעולה קשות ומרוממות." בשנים 1947–1949 היה שליח ההגנה ומשרד הביטחון לארצות הברית לצורכי רכש אניות, נשק ותחמושת. בתוקף תפקידו רכש 30 אניות וספינות, שחלקן שימשו להובלת מעפילים וחלקן לחיל הים. שתי הפריגטות הראשונות בחייל נרכשו על ידו. אחת מספינות חיל הים נקראה נגה על שם בתו. לאחר מלחמת העצמאות חזר לקיבוצו ואחרי הפילוג בתנועה הקיבוצית עסק, בעיקר, בבניית הפלג החדש - אשדות יעקב מאוחד. בשנת 1951 היה מגשר בין הצדדים בשביתת הימאים: ההסתדרות והממשלה מול הימאים השובתים. בשנת 1954 היה חבר הוועדה הציבורית להקמת מוזיאון ההגנה בבית אליהו גולומב ועל שמו בשדרות רוטשילד 23 תל אביב (בוועדה היו 89 חברים בראשות שרת העבודה גולדה מאירסון). ב-1960 מונה לסמנכ"ל וב-1962 למנכ"ל משרד התחבורה תפקיד בו החזיק עד 1965, בתקופות כהונתם של שרי התחבורה יצחק בן אהרן וישראל בר יהודה. כתב בן אהרן: "האנשים יצאו מלפניו לא כאילו דיברו עם המנהל הכללי של משרד התחבורה. אם שאלת אותם "עם מי דיברת?" התשובה היתה:" דיברתי עם דוידקה!" פירוש: כל האנשים האלה נכנסו אל המנהל הכללי של משרד התחבורה ויצאו מלפני "דוידקה". זה היה הסוד. לאט לאט המס את הקרח, פירק את הפורמליות, את כל החנפנות, את ה "הבה נתחכמה", והדברים נשארו בעירומם. אי אפשר היה לעמוד נוכח חכמת החיים של דוידקה וידיעתו העמוקה בסודות התחבלנות. האנשים למדו לומר בפשטות ובמישרין: " דוידקה, אני רוצה זאת וזאת", והוא היה משיב "כן" או "לא", ובכך נגמר הענין. המידה הזו שלו, היכולת לעורר אימון באנשים ברבדים מרוחקים אלה מאלה, מנוגדים במהותם ובמוצאם - זו היתה סגולה נדירה ביותר, שכמעט אינני מכיר אדם שני המחונן בה." דוד נפטר בשנת 1966 והובא למנוחות עולמים באשדות יעקב. משפחתו: הותיר אישה, דבורה (1914 - 2008) שנולדה ברוסיה, היגרה בילדותה לארצות הברית ועלתה מדטרויט, שירתה כגדעונית בהגנה, ד"ר לבלשנות אנגלית ומורה לאנגלית בעמק הירדן ובטכניון, וארבעה ילדים. בניו: שאול - יוצר וצייר ויוני - זמר, שהחל דרכו המוזיקלית בלהקה צבאית - להקת התותחנים. בנותיו - נגה ונעמי. אחד מנכדיו - שהם שושני, היה אלוף ישראל לנוער בחתירה בקיאקים ונהרג בתאונת דרכים ב 1990. אחותו הבכורה ציפורה באבקס (1900 - 1942) נספתה בשואה עם בעלה וילדתה; אחיו קדיש (1904 - 1979) היה ממייסדי אשדות יעקב ומנהל בית החרושת לשימורים "אשד". בשבת השחורה נעצר על ידי הבריטים, כי סברו בטעות שהוא דוד, ונכלא במחנה המעצר ברפיח; אחיו הצעיר יעקב (1911 - 1982) היה מפקד הנוטרים וההגנה בקריית ים וממייסדי העיר. בהלוייתו ספד לו השר ישראל גלילי: "ממשלת ישראל הפסיקה היום את ישיבתה כדי לאפשר לאחדים מחבריה להיפרד מדוידקה. בעת הטיסה לאשדות בראותך מה יפה הארץ, ידעת כמה חייבים העם והארץ לדוידקה...דוידקה הטביע את רישומו בנוף של הארץ, ואנחנו כלנו חייבים לו תודה...תתברך הארץ, תתברך התנועה ויתברך העם שהיה לו איש כזה". על שמו רחובות בחיפה ובתל אביב, "בית דוידקה" בקיבוצו אשדות יעקב מאוחד ואולם התצוגה במוזיאון חיל הים בחיפה.

אלבום תמונות