העפלה

מושג "העפלה" (וחלופותיו - 'עלייה בלתי ליגאלית' או 'עלייה ב'') ציין את הדבקות בקיום העלייה.
עליית יהודים לארץ-ישראל הייתה תנאי בסיסי למימוש חזון שיבת ציון, על-פיו תהיה ארץ-ישראל מקלט לעם היהודי, ובה יחדש את יישותו הלאומית, את עצמאותו ואת ריבונותו המדינית. המושג "העפלה" (וחלופותיו - 'עלייה בלתי ליגאלית' או 'עלייה ב'') ציין את הדבקות בקיום העלייה גם בניגוד לרצון בריטניה, המעצמה השלטת. מפעל ההעפלה המחיש את נחישות היישוב היהודי בארץ, התנועה הציונית בעולם והפליטים עצמם, רובם ניצולי השואה, להיאבק על הזכות לעלייה חופשית וללחום על הזכות להגיע לארץ-ישראל.

להעפלה נודע תפקיד מכריע במאבקם של היישוב והתנועה הציונית נגד מדיניות בריטניה, מאבק שהביא בסופו להקמת מדינת ישראל. הגוף שהופקד על מפעל ההעפלה מטעם הסוכנות-היהודית היה 'המוסד לעליה ב', בראשותו של שאול מאירוב (אביגור). כ- 75,000 מעפילים ניסו להגיע- ארצה באותה תקופה, במסגרת ההעפלה. רק כ10,000מהם הצליחו להיכנס לארץ באורח בלתי ליגאלי. לפלמ"ח הייתה מעורבות רבה במתרחש במאבק ההעפלה, כחלק מפעילותו הכוללת בעימות עם הבריטים ובמאבק על הקמת מדינת ישראל. ה'חטיבה' הייתה אחראית להיבטים הצבאיים שנכרכו במפעל ההעפלה, כלומר: ניהול פעולות ההתחמקות של אוניות המעפילים מהצי הבריטי בלב ים, התנגדות לגירושם של המעפילים, הורדת המעפילים והובלתם למקומות מבטחים, וחבלה בכלי שייט ובמיתקנים בריטיים שעסקו בהכשלת ההעפלה. 'המוסד לעלייה ב'' היה הגוף שהופקד על העלייה הבלתי ליגאלית לארץ-ישראל בשנים 1948-1938. 'המוסד' נהנה ממעמד אוטונומי במערכת הפוליטית של היישוב המאורגן.