שם המחבר: עברון, יוסף
שם העורך: Philip Simpseen
מספר העמודים: 414
הוצאה לאור: Gefen
תאריך הוצאה לאור: 2009
תיאור הספר
הספר באנגלית על איש המבצעים של אצ"ל - מעטים הכירוהו בשמו המלא, עמיחי פאגלין.
הכול קראו לו, גידי.
פגשתי בו לראשונה באחד מימות האביב של 1946 על ספסל בגן ציבורי בפתח תקוה. היה זה זמן קצר לאחר התקפת האצ"ל על משטרת רמת-גן (פעולה בה נפצע ונלכד דוב גרונר הי"ד). לעת ההיא הייתי מגויס לפלמ"ח, למחלקה הימית בגבעת-השלושה. הימים ימי תנועת-המרי – והאוויר רווי במתח. כרבים אחרים שרוי הייתי בציפייה דרוכה, כשכינסו אותנו לעת ערב ל"שיח-חברים" עם הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מרשק. נקל לתאר את התדהמה, כשהמרצה, תוך התעלמות מהמאבק המשותף בבריטים במסגרת תנועת המרי – פתח בדברי הסתה נגד האצ"ל והכריז, שהגיעה השעה ל'סזון' חדש. להפתעתי, לא הכול היו הפעם תמימי דעים עם המרצה, ובאשר לי, גמרתי אומר להזהיר, ללא דיחוי, את ארגוני המחתרת.
אורגנה לי פגישה עם אחד ממפקדי האצ"ל, ובעודני מצפה לאיזו דמות עירונית מצוחצחת, אולי אפילו עם עניבה, הופיע לפניי, להפתעתי, איזה קיבוצניק , רזה ,תמיר, במכנסי חאקי ובסנדלים, מציג עצמו בחיוך ולוחץ את ידי בחמימות, כאילו הכרנו מימים ימימה. לא ראיתי כל הבדל בינו לבין יתר הבחורים בשורות הפלמ"ח. הוא דיבר בפשטות, באורח חברי וללא כל התנשאות – ואף על פי כן, חשת מיד שלפניך דמות של מפקד טבעי, שופע ביטחון עצמי, מישהו שניתן לבטוח בו ושתוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות.
זה היה " גידי ".
בעקבות אותה פגישה – שבנו והתראינו מספר פעמים, ובסופו של דבר, כעבור מספר שבועות, מצאתי עצמי בשורות האצ"ל, תחת פיקודו הישיר. "רזה, גבה-קומה, שיער שחור, עיניים עמוקות בוערות – אדם, שלא ידע פחד מהו", זה היה תיאורו של האיש, שבראש קומץ בחורים, בתכנון אסטרטגי מבריק – הוציא לפועל מבצעים נועזים ומסובכים, שבתנאי לחימה רגילים היו מצריכים הפעלתן של יחידות צבא סדירות, בהיקפים העולים לאין שיעור על כוחות המחתרת באותה תקופה. "את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכישרונו הצבאי גובל, ללא ספק, בגאוניות – יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה", אמר מנחם בגין. הוא לא הפריז. "היה זה הארגון הצבאי הלאומי, שהביא לפינוי האנגלים מארץ-ישראל", הצהיר וינסטון צ'רצ'יל : "חברי הארגון – הם שגרמו לנו כל כך הרבה צרות, שהיה עלינו להציב בארץ ישראל 80 אלף חיילים, כדי להתמודד עם המצב. הוצאות הצבא היו גבוהות מדי בשביל הכלכלה שלנו, והארגון – הוא שגרם לעלייתן של ההוצאות לרמה גבוהה כל כך." (New York 1961p.40 Ben Hecht, Perfidy)
"לא האנשים עיקר – אלא האיש" הייתה האמרה החביבה על נפוליאון. גידי היווה, ללא ספק, הוכחה חיה לאותה אמרה. המושג בלתי-אפשרי לא היה קיים בתודעתו של עמיחי פאגלין. הוא הוכיח זאת בפיצוץ מלון המלך דוד , בהתקפה עלבית גולדשמידט, ויותר מכול, אולי, בכיבושה של יפו .
קשה להעלות על הדעת, שכוח המשימה, שפרץ את חומת כלא עכו , מנה שלושים וארבעה לוחמים, שהצעיר בהם היה בן 17, והקשיש בן 34. אולם העובדה נותרה בעינה.
אילו צריך היה לחדור למלון המלך דוד על-פי המושגים המקובלים בתורת הלחימה המודרנית – לא היו מספיקים לכך כל אנשי האצ"ל והפלמ"ח גם יחד. גידי הקצה לכך שמונה נערים , חסרי ניסיון קרבי של ממש, וגילם הממוצע לא עלה על 19; הוא חימש אותם במספר אקדחים וב"סטנים" ושלח אותם אל מול לוחמי הדיוויזיה המוטסת השישית, למודת הקרבות באירופה – להבקיע את "חומת יריחו" של השלטון המנדטורי בארץ. והם עשו זאת: באומץ, בתושייה וביעילות מדהימה. הביצוע כולו נמשך פחות מעשר דקות, וכמעט ללא קורבנות. אלמלא נתקלו באורח מקרי בקצין הקשר, מקינטוש – היו מסתלקים בלי להשאיר עקבות, ובלי שאיש היה יודע, כיצד ומתי היו שם . (ראה הפרק "פיצוץ מלון המלך דוד בספר "גידי – המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל). לכך נתבעו יותר מסתם אומץ-רוח והעזה. לכך דרוש היה תכנון קפדני, מדויק, מהלכים זהירים ומחושבים – אך גם דקים ויעילים. לכל דקה חייבת הייתה להיות משמעות ומשקל.
חשיבה "מחוץ לקופסה"
האיש שהגה את תכנית הפעולה, עמיחי פאגלין, ניחן באותו שיקול-דעת זהיר ומחושב, אך כה חיוני, מבחינה פסיכולוגית וטקטית: הוא למד היטב את האויב ואת דרך מחשבתו. יריביו היו חניכי אסכולות המלחמה המודרנית, מצוידים במיטב הנשק המשוכלל; נשקו שלו היה תחבלנות מתוחכמת, ואריאציות שנונות ו"הטמנת פחים". בנשק זה תכנן והוציא לפועל את פריצת מבצר עכו, את כיבוש יפו במלחמת הקוממיות, והפך לפארסה את משטר המצב הצבאי שהטילו הבריטים על עריה החשובות של הארץ. פיצוץ מלון המלך דוד היה ללא ספק גולת הכותרת בפעולות המחתרות בארץ (ומעטות הדוגמות המשתוות לו בעולם), וכדברי הקולונל גריי, "היה בין הגורמים להחלטה לנטוש את ארץ ישראל."
המבצע עורר השתאות בקרב ידידים, יריבים ואויבים כאחד.
ריצ'רד קרוסמן, מראשי מפלגת העבודה הבריטית באותה תקופה, כתב כי נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, אמר לו לאחר הפיצוץ בהתרגשות, כשעיניו זולגות דמעות: "אינך יכול להכחיש כי הם עשויים ללא חת. אילו פוצצו את המטה הראשי של הצבא הגרמני, היו ללא ספק זוכים בצלב ויקטוריה."
התגובה המאלפת ביותר הייתה של מזכיר ממשלת המנדט דאז, סר ג'והן שאו, האיש שהואשם באי-פינויו של מלון המלך דוד, וחייו ניצלו אז בנס: "תמיד אמרתי לעצמי: מבחינה מבצעית – כל הכבוד ל'טרוריסטים' שלכם. הם ביצעו את מלאכתם בכשרון ובהעזה יוצאים מגדר הרגיל. זו הייתה תחילתה של שרשרת ניצחונות יהודיים, שהגיעה לשיאה ב- 1948…"
הוא היה גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות, ביכולת שלו לחשוב "מחוץ לקופסה" במושגים לא אורתודוקסיים, בכושרו הטכנולוגי המעולה, בכוח ההמצאה שלו . מנהיגותו האמיצה בקרב, היו לשם דבר. "גידי לא שלח לפעולה – הוא הוביל אותה," אמר תת-אלוף (מיל.) מרדכי ציפורי : "הוא טיפל אישית בכל שלב ושלב – החל מהסיורים המוקדמים ועד לתחום הביצוע. תמיד היה בקו הראשון – וזה שאפיין את צורת הלחימה שלנו. היה לנו גם ממי ללמוד."
